בינואר 2005 התחלתי לכתוב בלוג באתר רשימות. אתר של כותבים.

הסיבה המרכזית לפתיחת הבלוג היתה רצון לשיחה, לחידוד אידאולוגי של העבודה שלי כרופא משפחה, בנגב. בינואר 2005 עוד הייתי מתמחה, לקראת הפסקת התמחות בה התגייסתי לסייע להחלפה של מנהל מרפאת מצפה רמון שרצה לצאת לכמה חודשים של הפוגה. עם קוקו או צמה, בדיוק סיימתי תואר שני בניהול מערכות בריאות, ולקראת ילד שלישי. הרגשתי שהתחושות שלי כמתמחה ורופא צעיר הן לא שלי בלבד, שיש לא מעט רופאים צעירים שחושבים כמוני. במקביל הרגשתי לבד. לבד עם התחושות האלה. והמחשבות. שהמערכת שבורה. שהמקצוע שלנו מרוחק, טכני, אפיזודי. שכמה למערכות יחסים מרפאות, ולכבוד הדדי. שרוצה לראות את המטופלים בעיניים ושהמטופלים יראו אותי.

מסתכל לאחור על הארכיון – חלק מהדברים שכתבתי אז תמימים ומוזרים, חלק ממסע לרפואה נכונה. מסע שנמשך מאז ועד היום. מאז נולדו עוד שני ילדים, בנינו בית, סיימתי את ההתמחות, והלכתי ללמוד עוד, והתאהבתי בנגב, ובקהילות שלי, ואני כאן. עדיין כאן. רופא משפחה בנגב.

הגיע הזמן לבחון את הרשימות שלי מאז, לשפצר, לעדכן ולהציץ שוב. ראיתי בכמה קבוצות של רופאות צעירים שכתבו על התלבטות לקראת בחירת התמחות. זה הפוסט שפתח את הבלוג. הפוסט של ההתלבטות. שכתבתי בדיוק כשסיימתי שנה במחלקה פנימית, וחצי שנה בילדים, ותשעה חודשים בקהילה. כשהפסקתי את ההתמחות וחשבתי מה הלאה.

על לונה פארק ובחירת התמחות.

אז סיימתי לימודי רפואה. עברתי שלוש שנים ויותר של לימודים בכיתה, מבחנים, מעבדות ועבודות.
עוד שלוש שנים של עבודה מאומצת בלונה פארק של מחלקות בית החולים. מקפץ ממתקן למתקן, מפנימית – מכוניות מתנגשות, לילדים –  פילים מעופפים, כירורגיה – רכבת הרים, פסיכיאטריה – רכבת שדים, ומחלקת נשים – מתחת לשמלה של הבלרינה!!
באמצע שולבו הביתנים הקטנים החביבים באכזריותם בהם מנסים לקלוע למטרה ולזכות בדובי, או, לפחות לראות איזה ניתוח מעניין – אף אוזן, עיניים, עור ועוד מכל טוב.
כמו בפעם הראשונה שאבאל'ה לקח אותי ללונה פארק, האורות מאוד נוצצים, העיניים מבולבלות, הרגליים מושכות ממתקן למתקן, הראש בכלל מושך למתקנים אחרים.
בסוף הלימודים רציתי להיות הכל. איך אפשר להחליט כשהכל נוצץ, מרתק ראשוני ועתיר טכנולוגיה כל כך.
במבט חטוף של סטודנט קשה לראות את המכונה החורקת שנמצאת מתחת לכל מתקן. קשה לחוש בחום המנוע, בשמן, במסילות הרועשות, בשעות הרבות של תחזוקה ותיקונים שצריך לעשות, בעייפות. בשגרה. בשעמום.
פתאום נגמר הסטאג' וצריך להחליט. זהו.  מתרוצה להיות כשתהיה גדול זה כאן.
ואני? בכלל הלכתי ללמוד רפואה בן 21, טרי מהמדים, רעב ללימודים. רציתי להיות רופא… נו, זה שעושה ככה עם הסטטוסקופ והפטיש לאנשים. שעוזר להם. מנתח, נותן תרופות, מסתובב עם תיקון שחור כזה וכרכרה, בדרך לעוד בית קטן בערבה. מי בכלל ידע מה זה רפואה? ועכשיו, אחרי חתונה, שני ילדים ועשרה קילו לפחות, פתאום זהו. צריך לסגור את כל הדלתות ולפתוח אחת שגם עליה לא באמת יודעים, דלת שתיסגר שוב בגיל 67* או לעולם לא. עד היום האחרון.
ויש את אמא אבא שזקוקים לנאורו כירורג או למנתח לב בשביל שוויץ של ערבי שישי עם החברה, או, ימי חול עם העבודה.
חושב, מצמצם אפשרויות, יתרונות חסרונות, חלומות.
ובסוף, אנדנדינו סופלקטינו, יחד עם תחושת "נתחיל מקסימום נחליף באמצע", מתחילים במסע. החלטתי להיות רופא משפחה.
על הסיבות מלבד אליק בליק בום – בהמשך.

*בפוסט המקורי היה כתוב 65. אבל גיל הפרישה עלה. ולרופאים כבר עד 70, והיום כבר לא סגור בכלל על פרישה אם מתי וכאשר. אז גם חשבתי שאפרוש מוקדם. כי עבודה זה לא הכל. אז חשבתי. הרבה דברים פחות ברורים היום.

אז כמה שעות אני צריכה לעבוד בשבוע? וכמה אחרי צהריים? ואחרי ההתמחות מה עומס העבודה? אפשר לרדת לחצי משרה אם אני רוצה לעשות דוקטוראט או לגדל את הילדים בחינוך ביתי? וימי שישי? כמה ימי שישי צריך לעבוד? אפשר לראות את התלוש שלך?
איך המשכורת שלך כרופא מומחה? וכמה ימי חופש בשנה? וכמה מטופלים צריך לראות בכל שעה? וההנהלה? ההנהלה מסכימה לאשר שעות של השתלמות ללמוד דיקור יבש?
כל אלה שאלות שאף פעם לא חלמתי לשאול לפני שהתחלתי התמחות. ידעתי בערך שלהיות רופא משפחה יאפשר לי לשלב חיי משפחה וקהילה יחד עם עבודה, ידעתי שאצטרך לעבוד קשה, ולטפל במגוון בעיות, אבל שאשן כל לילה בבית ולא אעשה תורנויות.
כחבר גאה בדור ה X זכיתי ללמד בעשור האחרון תלמידות ותלמידים מהדור שאחרי. כן. אלה שכותבים עליהם שהם מרוכזים בעצמם. שחושבים על שעת סיום העבודה לפני שהתחילו אותה. אלה שלא חוששים לעזוב התמחות בגלל היחס, או השעות, או, התובענות. שאומרים זה שאני יכול להיות נוירוכירורג לא אומר שאני חייב. אלה.
לא מדברים על השאלות האחרות שהם שואלים. מה המשמעות של העבודה שלך בשבילך? איך אתה מוצא השראה? איך אתה מתקן את העולם מהמרפאה הקטנה שלך באמצע המדבר? גם אני יכולה?
בהתחלה זה היה מוזר נורא. באמת חשוב לך כמה שעות תעבדי בעוד עשר שנים? וכמה ימי חופש יהיו? וחוסר הצדק שבמיעוט כוח האדם בנגב מול המרכז? וסמסים בלי שלום, או בוקר טוב, ופירוק שלם של היררכיה. אני חושבת שאתה טועה, (אמרתי בערך אף פעם לאף מורה שלי), כי קראתי אתמול בלילה את ההנחיות החדשות של טיפול באנמיה בתינוקות. ואני כותבת מייל למנכל שנמצא שבע דרגות של ריחוק ממך במעלה הסולם. והרצון לשנות את המערכת, ותחושת המסוגלות. ככה זה יהיה ואם לא אז זה יהיה ככה בדרך אחרת.
הדור החבוט הזה לא מוכן לקבל את הדין. הם יעבדו כמה שהם חושבים שצריך, ורק אם העבודה מפתחת אישית, ומקדמת את הצדק ומתקנת עולם. הם יחשבו היום על תכנית הקריירה שלהם לעוד עשרים שנה וידעו שהם חייבים פשוט חייבים לצאת ללימודים של מדעי הרוח בגיל 45, ולכן הם רוצים לעבוד רק בחצי משרה מגיל ארבעים והלאה.
ואז הבנתי. רפואת המשפחה הוא אחד הפתרונות שעומדים בפני הרופאים של הדור החדש. אלה שלא חוששים לצאת מהמפעלים, (בתי החולים), ולא מוכנים להיות גלגל שיניים זניח במכונה גדולה. אלה שרוצים להיות קרובים למטופלים, לאדם. אלה שרוצים לתקן את העולם.
הרופאות שרוצות להיות חוקרות, והרופאים שרוצים להיות קצת אבא. אלה שמחפשים להפחית עבודה למשך כמה שנים, ואז להגביר, עבודה שתמיד תהיה בשפע, כמה שתרצה ולא יותר ממה שאתה מוכן. ושכר הולם, ואפשרות לעסוק בספורט, ובקריאה, ובטיול.
בעיקר הרופאות והרופאים שרוצים רפואה מקרבת, מקורבת, שלמה, אוהבת. מפותחת ומפתחת.
ואז הייתי נורא גאה בהן. אלופים.
כשהדור שלי נכנס לאט לתפקידי הובלה וניהול, חברים מהכיתה ברפואה כבר סגני מנהלי מחלקות ומנהלים, וכמה צעירים ממני כבר מנהלים בכירים, הזלזול המובנה של הדור הוותיק בדור העצל, המפונק, המרוכז בעצמו יעלם.
אני מתרשם שהתלמידים שלי מוכנים לעבוד נורא קשה, באהבה גדולה, בלי לאבד את עצמם במקצוע המטורף הזה. הם לומדים ומתפתחים, ויוצאים למסע של התפתחות וצמיחה. הם מוסריים וחושבים ומעורבים הרבה יותר ממה שהיינו אנחנו אי פעם כשהיינו בשלב שלהם.
השבוע ליווה אותי סטודנט. הוא הגיע מהצפון הרחוק, נסע ברכבת כל יום, השאיר רכב בבאר שבע ונסע דרומה, עד אלי, וליווה אותי בשאלות. שאלות מוזרות. במקום לדבר על איזון לחץ דם וקריטריונים להפניה של כאב ראש לחדר המיון הוא שאל על הספרים שנתנו לי השראה. שאל איך אני יכול לאהוב ולחייך גם במטופל השלושים? ואיך אני רואה את סגנון המנהיגות שלי במרפאה? ובקהילות שאני משרת? הוא מילא לעצמו דפים של מחשבות וחזון, והמשיך במסע ארוך להשראה. היום דיבר איתי מתמחה. הוא יודע שאין סיכוי שייתן שיכריחו אותו לעבוד בצורה רגילה. הוא רואה במחשבתו את המרפאה שלו, את זה שהוא מטפל גם בילדים וגם במבוגרים, את החלל הנעים, ואת המפגשים הארוכים. לא עשר דקות. עשרים. הוא חושב על זה. ועושה.
ואני מביט בפליאה, באומץ, בתחושת המסוגלות, בנכונות לעבוד ממש ממש קשה אבל לא בכל מחיר. במרפאים החדשים האלה שצומחים. אלה שלא יתנו למערכת להרוס את הלב והנשמה. אלה שיטפלו בי כשאזדקן. יש למה לקוות.

השבועות האחרונים קשים לכל אדם שעובד במערכת הבריאות הישראלית. הבלבול גדול. בית חולים ענק, טיטאן במערכת הבריאות קורס.
האשמות עפות מכל הכיוונים. תומכי הפרטה ופגיעה בעבודה המאורגנת – זו שהקימה את מערכת הבריאות שלנו מלבים את הלהבות במפוחי שנאה כלפי רופאים.

ההנהלות טוענות שהמערכת לא מתוקצבת, קופות החולים לא משלמות מספיק עבור האשפוזים, קופות החולים בגרעון, המערכת הזו שעובדת כל כך יפה, קורסת.

מירב ארלוזורוב טוענת הרופאים מנהלים את המערכת ואת הרגולציה וחומסים את הבריאות ברגל גסה. תוקפת את ההסתדרות הרפואית, את העבודה המאורגנת. כל משבר הוא הזדמנות לתקוף את העובדים, את הרופאים, כולם אשמים רק האוצר, האוצר, הוא ממש אוצר. שומר על המערכת, דואג לה, שומר הסף, והחותם.

בכל הכעס, התדהמה, אי השקט, והבלבול צריך לנשום עמוק ולראות איך ניתן לקחת את המשבר הזה בהדסה ובעצם במערכת כולה ולהפוך אותו לנקודת מפנה למערכת, לעת רצון, לנקודת זמן בה האנשים הבריאים – לא רק החולים מבינים את המצב. מערכת הבריאות כמשל. כשנינה.

אז נתחיל – פוסט ראשון – אני טוען שהמערכת מיובשת בכוונה. איך זה יכול להיות שאנחנו משלמים כל כך הרבה ובכל זאת מקבלים כל כך מעט?

חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק בשנת 1995. באמצעות החוק הלאימה המדינה את מערכת הבריאות, וקבעה סל שירותים אחיד לכל האזרחים, וקיבעה את זכותו של כל תושב לשירותי בריאות. החוק נחקק עם מנגנון ברור למימון המערכת – כסף צבוע ומוגדר למימון מערכת הבריאות. בעצם שלוש רגליים. שליש שליש ושליש.

1. תשלומי מס הבריאות שנגבים מהשכר של כל העובדים במשק.
2. מס מקביל – שמשלמים המעסיקים באותו הגובה (מתוך הבנה שלמעסיק יש אחריות בסיסית לבריאות עובדיו שמשקיעים את מיטב שנותיהם, בריאותם גופם ונפשם עבור יצירת רווחים למעביד).
3. תקציב מתוך תקציב המדינה הכללי.

שנה לאחר שנחקק החוק התחיל משרד האוצר לנגוס בו. ובחוק ההסתדרים העביר הפחתה של המס המקביל, אשר בוטל לחלוטין בשנת 1997. מה עשו? פטרו את בעלי הבית, בעלי המפעלים, המעסיקים הגדולים, אנשי העסקים מאחריותם המוסרית לבריאות עובדיהם, והעמידו את מערכת הבריאות בתלות מוחלטת לגחמותיו של האוצר.

מה התוצאה?

כמעט עשרים שנה מאז נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתית – והמערכת עוברת ייבוש הדרגתי. במקום להשקות את הדשא שלוש פעמים בשבוע – החליטו באוצר להשקות רק פעמיים. ככה נראה הדשא שלנו, מערכת הבריאות שלנו.

גם היום יש למערכת הבריאות שלושה מקורות מימון –

1. תשלומי מס הבריאות מהשכר של כל העובדים במשק.
2. תקציב מתוך תקציב המדינה הכללי – שם משרד האוצר יושב עם היד חזק חזק על הברז.
3. תשלום ישיר מהכיס של החולים למערכת – בשנת 2011 26% מההוצאה הלאומית לבריאות יצאה מכיסי האזרחים. ישירות.

המס המקביל שהמדינה חסכה מהמעסיקים, מהעשירים, מבעלי הבית, נגבה בפועל מהאזרחים, אבל הוא נגבה בצורה הכי גרועה.

הכסף שמוציאים האזרחים מהכיס – יוצא מהחולים, מהכאובים, מאלה שהמדינה עם רשת הביטחון הבריאותי שלה צריכה לשמור עליהם.

מה עשו? הפסיקו לגבות את המס מהעשירים, והעמיסו אותו על החלשים שבחלשים. מהכיס. בגלל שאי אפשר להכריח אותנו לשלם מס נוסף ולממן את המערכת הציבורית, עבדו שם באוצר בצורה מתוחכמת. איפשרו הקמתה של מערכת פרטית, עוקפת מיסים, והסיטו את ההוצאות הישירות מהכיס של החולים לשם. אל הביטוחים הפרטיים, אל בתי החולים הפרטיים ואל הרפואה הפרטית.

מה התוצאה? רצחו את המערכת באמצעות ייבוש של שליש מהמימון, וירשו הפרטה באמצעות גביית כסף מהאזרחים למימון המערכת הפרטית.

מה התוצאה? יצרו תלות עמוקה בין משרד האוצר לתקציב מערכת הבריאות, החלישו את משרד הבריאות עד כדי שיתוק יכלתו לשמש רגולטור או ספק שירותים, ועכשיו יורדים על המשרד החלש הזה ששנים ארוכות אף אחד לא רצה להיות שר שם, שלא מצליח לעשות רגולציה אפקטיבית. מעולה.

מה השלב הבא? הכפשת העובדים, פירוק העבודה המאורגנת, והסרת אחריות של המדינה ממתן שירותי בריאות לאזרחיה.

חכם לא?

בפעם הבאה ששואלים אתכם איפה הכסף, תדעו מה לענות נכון?

בקיבוץ רביבים בנגב בו אני משמש כרופא מתפנה בקרוב משרת אח / אחות.
מדובר במרפאה נעימה ואינטימית עם צוות דינאמי במרחק 30 דקות מבאר שבע..
אנו מחפשים אחות שתצטרף אל המשפוחה.
קיימת אפשרות (ואפילו רצוי) למגורים בקיבוץ.
המרפאה נעימה, יפהיפיה, מאורגנת ומסודרת, ותפקיד האחות במרפאה זו הוא תפקיד אחות ספר. מעבר לעבודה הרגילה של אחות מבוצעת גם עבודה רפואית עצמאית – בדיקת חולים, קביעת אבחנה וטיפול – תחת הדרכה וליווי צמודים שלי. בנוסף, עוסקות האחיות במתן שירות טיפת חלב ומעקב אחר נשים הרות וילדים, רפואה מונעת, הזמנת וחלוקת תרופות, טיפול פליאטיבי ועוד המון המון.
העבודה אינה כוללת תורנויות לילה ושבת – אלא עבודה בשעות היום בלבד ואחת לשבוע אחר הצהריים.

המרפאה מתמקדת ברפואה מניעתית, באווירה אישית ואינטימית והטיפול הוא באוכלוסייה מגוונת של אנשי קיבוץ ותושבי ישוב קהילתי צעיר מהסביבה.
אנו מעודדים לימודים והכשרה מתמידים, ומאפשרים יציאה לקורסים קצרים ולימודים ארוכים. אני מחוייב להתקדמות והשכלה מתמשכת של האחיות השותפות שלי, אנו בעצם זקוקים לאחות בגלל יציאה של שתי אחיות מהצוות שלי לקורס על בסיסי במיילדות.

שעות העבודה גמישות.

באיזור הטבת מס משמעותית.

בנוסף לעבודה הרגילה מתבצעת במרפאה הוראה פעילה של סטודנטים לרפואה, (כן – גם האחיות מלמדות את הסטודנטים שלי), ישיבות אקדמיות, לימודים משותפים, ופעילות מחקרית ענפה.

אני מנצל את הבמה הזו מאחר ואנו מחפשים את השותף או השותפה המושלמים למשפחה. אחות עמה נוכל ללמוד ולצמוח, לטפל במטופלים ולהבריא בעצמנו.

אם אתם מכירים מועמדים – אנא העבירו אליהם את נוסח ההודעה, או, קישור אל הבלוג, ניתן ואפילו רצוי ליצור איתי קשר בעניין ב docurel בג'ימייל.

אולי זה נשמע מצחיק, מפתיע או מוזר, אבל בבית הספר לרפואה לא מלמדים אפילו שיעור אחד על אהבה. או על חמלה.

יש רופאים שהצד הרגשי מובנה בתוכם. יש כאלה שלומדים עם הזמן. אבל איך לומדים אם לא מלמדים על זה? תעלומה לחג האהבה.

בבית הספר לרפואה לומדים קצת על אמפתיה – שזו היכולת להבין ולחוש מקצת ממה שחש האדם מולך אבל בדרך מרוחקת מספיק שלא מוותרת על העצמי ושמאפשרת לרופא ריחוק מספק כדי לתת מענה טיפולי או מה שזה לא יהיה.

לכבוד חג האהבה אני רוצה לערער על העניין הזה.

מזתומרת אהבה ולמה אסור לאהוב את המטופל שלך? האם בכל אהבה יש בהכרח וויתור על היכולת לטפל? וויתור על צלילות המחשבה? או שמדובר רק בסמנטיקה?

וכמה ריחוק צריך כדי שזה יהיה מספיק?

ומה עם חמלה? חמלה היא הרצון להקל על סבל של אדם אחר. היכולת לסבול ביחד איתו, חמלה היא הרבה יותר מאמפתיה היא רגש עמוק, קריאה לפעולה, ומעשה שכלתני לגמרי.

אצל הנוצרים החמלה compassion היא חלק מסבל משותף. חמלה לא חייבת להיות סבל, מספיק שתהיה רצון אמיתי להבין את הסבל ולסייע בהקלתו.

כרופא, יש משהו מרתק בסבל. אחד המורים שלי שאל אותי מתי הרגשתי בפעם הראשונה שבזמן שבו אחרים מתרחקים מסבל אני מתקרב אליו, רוצה לראות, להתקרב, לעשות משהו. מדובר באלמנט בסיסי מהנפש הרפואית שלנו, שמעטים מדברים עליו.

האמפתיה – היא הגרסה האקדמית של מבט מרוחק על סבל, דרך חלוק ומשקפיים וסטטוסקופ, בלי לאבד את עצמי.

גרסה אחרת שרצוי בעיני ללמד – חמלה היא רגש, אקט מחשבתי מודע ופעולה שנובעת מאהבה בסיסית לאדם בו אתה מטפל. אדם שאוהב אדם אחר מבקש את טובתו, ומבין את סבלו. החמלה, והאהבה בגרסה הרפואית שלה היא מחויבות להבנה, מתוך אהבה ולפעולה למען האחר.

המעשה הרפואי מהווה מתן של אדם לזולתו, של חברה לחולים שבה.

לא דיברנו עוד על אהבה בבית הספר לרפואה. הגיע הזמן לעשות את זה לא?

חג אהבה שמח.

חודשיים מתוך שלושה חודשי חופשה מאולצת.

הבן שלי זקוק לי' ואני כאן, בבית, וד"ר רונן ברוך נחלץ לעזרי ובא להחליף אותי.

חודשיים שאני לא מתעורר בבוקר לרשימת מטופלים, ולא הולך לישון בלילה בחרדה שלא הספקתי לעבור על כל הניירת.

חודשיים של שקט. כביכול.

חודשיים של רעש בראש. הכובד של העבודה, המנטאליות של סטרס כרוני, קטן ממזר ומתמשך, נמשכת.

אחרי כמעט חודשיים אני מרגיש חפשי ביומיים האחרונים. הקצב האט, אני נושם סוף סוף.

אתמול ישבתי אחר הצהריים והסתכלתי על הדשא, הקשבתי למוזיקה וחשבתי. חשבתי. בלי תכלית. חשבתי.

ברקע רצו הילדים ואני חשבתי. כי המוח מתחיל להשתחרר מעבותות. עבותות שכובלות אותו לכאן, לעכשיו, לתחושה מתמדת של בלתי מספיק.

עכשיו אני מספיק בקושי. לאט, מנהל לעצמי את היום, לא רוצה לעשות הרבה, ועושה לא מעט. מוזר.

כמה זמן לוקח לעבד להשתחרר ממנטליות העבד? להפוך בן חורין?

ואני שבע שנים כמעט בתפקיד הרופא באזור, המשא על הכתפיים מורגש פיזית בכל יום ורק כשהוא מתרומם אפשר להרגיש כמה קל להתהלך

מהו חופש, ניחותא.

שמות כא "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד 'אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי',"

"וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם"

בית החולים איכילוב מפריד בין מהגרי עבודה / מסתננים / פליטים לבין אזרחים רגילים. הם מונעים ממבקרים להגיע אל החולים ללא אישור, ומכשירים אזורים נפרדים בכדי לטפל בהם.
נשמע מבהיל, מזעזע וגם מובן. אני מתקשה לבקר את ההחלטות של מנהל בית החולים איכילוב. לא הייתי רוצה לעמוד בנעליו.
מגיעה מטופלת, נמצאת בטיפול נמרץ והיא גורמת להעברה אפשרית של מחלה מאוד מדבקת לשאר החולים בטיפול נמרץ. את הבעיה לא גרם איכילוב.
הבעיה נגרמת בגלל אנומליה בכיסוי הרפואי בישראל.
במערכת החינוך – אם ילד נמצא בישראל – לא משנה מעמדו החוקי, הוא מקבל שירותי חינוך. החינוך בישראל אוניברסאלי.
בשירותי הבריאות – השירות הוא ציבורי אבל הכיסוי לא אוניברסאלי – כלומר אם אתה חי בישראל אבל לא בעל מעמד תושב זמני או קבע אין לך כיסוי רפואי.
זכיתי לשמש רופא של שני מרכזי קליטה ל עולים מאתיופיה בעשור האחרון. אחת המטרות שלי בטיפול בעולים היתה ליצור יישור קו בריאותי בזמן שהותם במרכז הקליטה.
תענוג היה לשרת את העולים. מעבר ללמידה של תרבות חדשה, והיכולת לתמוך בצעדים הראשונים של העולים במערכת הבריאות, עשינו המון עבודה שנועדה לקדם את הבריאות.
התהליך כלל ראיון רפואי, בדיקה גופנית, השלמת חיסונים, בדיקה לנוכחות שחפת (בשלב מסויים חלק מהבדיקות הללו בוצעו לפני העליה), בדיקות שונות למחוללי מחלה אחרים. בהמשך היו הרצאות, ושיחות, והמון צחוק ובכי וביקורי בית ושיחות עם קבוצות שונות.
חשוב להדגיש שהעולים היו בריאים באופן כללי יותר ממך וממני. אנשים צעירים, בריאים, כאלו שחצו את מבחן האש של חיים באפריקה ללא גישה לשירותי בריאות. במדינה בה כמעט חמישית מהילדים מתים לפני גיל חמש.
חשוב היה לי, (ולמשרד הבריאות), שיצאו ממרכז הקליטה מחוסנים כנגד מחלות זיהומיות, ומטופלים כנגד מחלות אחרות כמו שחפת, לגלות את המעטים עם יתר לחץ הדם וסוכרת ולטפל בהם, ולהדריך את העולים במערכת.
הרצאה חשובה שנתתי לכל מחזור היתה הרצאה על זכויות בריאות – מה מגיע לכל תושב בישראל? הזכות לבחור רופא. הזכות לחוות דעת נוספת. הזכות לקבל הסבר לפני שחותמים על הסכמה. איך קובעים תורים בקופת חולים, ואיך קונים תרופות בבית המרקחת.
עבודת נמלים.
בסך הכל לא מדובר בעלויות גבוהות. זו רפואה מונעת. והיא שומרת עלינו. מצב בו לקבוצות גדולות במרכז תל אביב, ערד ואילת, אין גישה לרפואה ראשונית – רופא משפחה, אחות טיפת חלב, ושירותי רפואה מונעת הוא המחולל הבסיסי של המשבר באיכילוב.
מנהל בית החולים נחלץ להגנה על העובדים שלו, על החולים שלו ועל כולנו, המהלכים קיצוניים, משאירים טעם רע בגרון וקשים לעיכול. אבל האחריות גם היא כולה שלו.
אסור שנשכח את הגורם לבעיה. הביעה לא נובעת מה"מסתננים" – היא נובעת שוב מחוסר מדיניות מאורגנת של הממשלה – במקרה הזה משרד הבריאות שלא תובעים להחיל אוניברסאליות בכיסוי הביטוחי הרפואי. ואם לא אוניברסאליות מלאה אז כיסוי בסיסי לכולם.
מחוללי מחלה לא מכירים קבוצות. נוח לכולם היה לראות את האיידס בשנות התשעים כמחלה של הומואים, ואחר כך של נרקומנים, אבל הווירוס לא מכיר אותנו. הוא ממשיך ועובר מאדם לאדם – לא עושה הפרדה בין דם לדם. מגפת הסיפיליס היתה בהתחלה המחלה הספרדית, מחלה של חוטאים וזונות, אבל בסוף הגיע לכולם.
המטרה שלנו צריכה להיות מתן שירותי בריאות לכל מי שנמצא כאן. כי הבסיס של רפואה היא מעשה של חמלה בין אדם לאדם. כי זו המסורת היהודית. כי זו הדרך האנושית. כי חברה מתקדמת מעניקה טיפול רפואי כמעשה בסיסי שדומה להענקת גישה למים נקיים, לשירותי צבא ומשטרה, ובישראל לשירותי חינוך.
אני לא יודע מי קבע שחינוך מוענק אוניברסאלית ושירותי בריאות לא. אני יודע שהתפקיד שלנו כאנשי רפואה, כעובדים בשוחות, הוא לפעול בצורה מתמשכת למען אוניברסאליות של הטיפול הרפואי. בסופו של יום באוכלוסייה צעירה ובריאה כמו המסתננים / פליטים / מהגרי עבודה זה לא יקר ויחסוך לנו כסף וחולי.
זה האינטרס שלנו לא פחות מהאינטרס שלהם, ומודל חינוך חובה הוא מודל שמראה שזה אפשרי. אפשר לנתק את הקשר בין תושבות, חוקיות, לקבלת שירותים בסיסיים שצריכים להיות איניברסאליים.

ביום שני הקרוב התבקשתי להרצות בקורס "העם דורש צדק בבריאות", בנושא אקטיביזם ברפואה. מדובר במפגש האחרון של הקורס, שנולד מהמחאה החברתית, ומהווה בעיני חלק משינוי העומק שהחברה שלנו חייבת לעבור לפני שיהיה שינוי בפועל. שינוי גדול לוקח זמן ולכן אני לא מיואש ממיעוט התוצאות של המחאה החברתית, מהפיצולים ומאבדן הדרך. אנחנו מתבגרים כחברה, ובינתיים חשוב מאוד לדבר, להסביר, לספר. להראות שיש אלטרנטיבה, להכשיר את הלבבות בכדי שתהיה כאן חברה צודקת, נכונה, טובה.

תקציר ההרצאה –
זהו? סוף הקורס?
הקשבתי, למדתי, התעצבנתי, התרגשתי – אז מה עושים עכשיו? מה הלאה?
הקורס חשף מספרים, נתונים, מידע. את התמונה הגדולה, אבל מה אני יכול לעשות? הבעיות כל כך גדולות ואני קטן עד בינוני.
כרופאים ואנשי מקצועות הבריאות אנו מחונכים לטיפול באדם הבודד, בחולי, באיבר, ובתהליך הביוכימי.
האם אנחנו יכולים להסתפק בכך? האם יש לנו מחוייבות לעסוק בתמונה הגדולה? להיות סוכני שינוי?
מה היתרונות שלנו כאנשי מקצועות הבריאות בעיסוק בשינוי חברתי ואקטיביזם? מה החסרונות?
בהרצאה נשוחח על המימד הרביעי ברפואה, זה שמעבר לעבודה הקלינית, המחקר וההוראה – הרפואה כמקצוע חברתי.
נשוחח על אקטיביזם בכלל ועל רופאים כאקטיביסטים בפרט.
ההרצאה תשלב דיון בכלים פרקטיים לאנשי מקצועות הרפואה לעיסוק באקטיביזם, ושינוי חברתי עם דוגמאות לאקטיביזם ברפואה.

הפוסט הזה כולל חלק מהחומר עליו מתבססת ההרצאה. חיפשתי דוגמאות לרופאים שמשלבים אקטיביזם בעבודתם. רופאים שמהווים סוכנים לשינוי חברתי. אלו שמגשימים בעבודתם את המימד הרביעי ברפואה – הרפואה כמקצוע חברתי.

המשך יבוא – אולי…

מורי דרך – רופאים, אקטיביסטים, משני עולמות. בעולם של האינטרנט קל לשמוע ולראות אותם מדברים, להתרשם במילה, בתמונה ובצליל מעבודתם.

ד"ר פאטץ' אדאמס – מורה דרך וחבר, שמאתגר את מערכת הבריאות בארצות הברית ובעולם בכלל. החליט בגיל 18 להיות שמח, מצחיק, אוהב, חברתי, ומתחשב. משלב רעיונות של שינוי חברתי, קהילות שיתופיות, כלכלת מתנה, וחיפוש מתמיד אחר מרפא.

פרופסור ג'וליאן טודור הארט – רופא בריטי ששילב לאורך הקריירה שלו עבודה קלינית בעיירת כורים מוזנחת, מחקר מעולה ואקטיביזם חברתי בעד השירות הציבורי. הוא זה שטבע את חוק ההפך הטיפולי – עליו כתבתי בפוסט קודם שמציג את כשל השוק ברפואה – בהינתן שוק חפשי חסר רסן בשירותי בריאות, השירותים נוטים להתרכז דווקא במקומות בהם צריך אותם פחות. אנשים הזקוקים יותר מכל לשירותי בריאות מקבלים פחות ופחות.

שני חלקים של כתבה עם ראיון – שמציג את תפיסת העולם של הפרופסור – כל מילה אונקיה של זהב.

חלק שני –

מאז שהפכנו הרופאים לפרוליטריון והתחלנו לחתום על שעון נוכחות, אני מוצא את עצמי שוכח בכל יום להפעיל את האפליקציה. היו ימים ששכחתי לגמרי, לפעמים רק בכניסה, ולפעמים רק ביציאה.
חוצמזה, אני יוצא מהבית ומתחיל לדבר בטלפון עם המרפאות האחרות. נכנס לחדר כשהמטופלים הראשונים כבר מחכים, ומכניס אותם עוד לפני שאני פותח את המחשב.
ברגע שאני שוקע בצרות ומכאובים של אחרים קשה לי לחשוב על שעון הנוכחות.
היום בערב דיסקסנו בארוחת הערב את נושא הנוכחות.
אני בחרתי בשעון נוכחות דרך אפליקציה בסמארטפון שדוגמת איפה אני נמצא כאשר אני חותם כניסה ויציאה.
יש גם יציאה בתפקיד. אני חושב שזה כשיוצאים לשירותים – אבל אין לי זמן לעשות את זה באמצע יום העבודה, כל דקה – דקה.
הגדולה אמרה שהיא חושבת שהאיכון של הפלאפון יועלה בטח בעוד שנה שנתיים לאתר האינטרנט של העבודה, כך שהמטופלים יוכלו לדעת מתי אני במרפאה, ומתי אני ביציאה בתפקיד, או בכל יציאה אחרת.
ואני דמיינתי את עצמי ב1984. מלחמה היא שלום, עבדות היא חרות. בורות היא כוח. רגע, בעצם זה לא אורוול. זה עכשיו וכאן.
פרוליטריון. לא חבר מפלגה.2012.
2012

ספירת מלאי של החודשים האחרונים.
ילד אחד חולה – קצת מהתחושות העלתי בפוסט בבלוג שלי בכללית.
חיים שלמים שהשתנו והתהפכו.
המון עבודה קשה, לחפש החלפה, ולעבוד עוד קצת. עד להתפקע. "סבב" של טילים מעזה ו"סיבוב" שעשו על הפנסיה שלנו בעלי הון / חוב עם מספריים חדים במיוחד.

קראתי כמה ספרים שכל אחד מהם זכאי לפוסט משלו – למשל תעשיית החמלה שדיבר על דברים נסתרים מן העין בדרך חדשה.

נחתי קצת מעבודת האוניברסיטה, ועסקתי באופן אינטנסיבי במצבם של רופאי הכפר שמשרתים את הפריפריה והספר של ישראל.

נשמתי קצת, ועצרתי נשימה הרבה, אם הכל ילך כצפוי אצא לחופשה ממושכת, ואז אוכל להביט סביב ולכתוב קצת.

בינתיים דרישת שלום מהאביב בנגב. מתחיל להיות חם, אבל בהפתעה, כמו לפי הזמנה הופיע בשבוע שעבר גשם שהוריד ענן של אבק דרכים, וחולות נודדים.

האדמה הריחה בהכרת תודה, ואנחנו נשמנו אוויר נקי צלול ולח.

מתנה.

עמית שלו מפרויקט משפחה בדרך צילם את הגשם בעזוז בקצה השמיים ובסוף המדבר.

בקרוב, פוסט על הפרויקט המופלא הזה של עמית ומשפחתו. כדאי להיכנס לדף שלהם בפייסבוק ולראות משפחה מיוחדת, משפחה נפלאה, ואת הפנים של כולנו דרך מצלמה רגישה ואוהבת, כמעט חומלת.

רשימה חדשה שלי על מתווה לפתרון החסר המתמשך של רופא לילה במצפה רמון ב"כביש ארבעים" המקומון של מצפה רמון והאיזור. בזמנו כתבתי שם טור. עכשיו אני עסוק. עסוק מדי לכל דבר. כי מספר המטופלים גדל ומספר הרופאים נשאר.
במצפה רמון שמרוחקת כשעה וחצי מבאר שבע אין מזה שנים שירות רפואי אחרי סגירת המרפאה. כעשרת אלפים איש בסביבה קוראים כבר זמן רב לפתרון, אבל אין. היום לדעתי בשלו התנאים.
כמה חודשים, (מאז חתימת הסכם השכר של הרופאים באוגוסט), אני מחכה לשמוע מה תוספת השכר לפריפריה, ומה יהיה גובה המענק שיוצע לרופאים שיעבירו את מקום מגוריהם לאיזור. המערכת בעמדת המתנה. גם המחאה. גם מחירי הדירות. מחכים. בינתיים אני מרגיש שהעומס הגדול מקשה על יכולתי לתת רפואה כמו שאני יודע לתת, ומעמיס עלי עומס בלתי נסבל. כל המערכת בפריפריה נמצאת במצב כזה והשבוע העומס במיון הגיע לכך שבסורוקה ביקשו לסגור את חדר המיון. פריווילגיה ששמורה רק לבתי חולים במרכז. כמובן שלא אישרו להם.
החורף הזה מרגיש כהמתנה גדולה. המתנה גדולה לפני מחאת האביב שתביא סוף סוף סוף לזוועה השלטונית, הכלכלית והחברתית שעוטפת אותנו, המתנה לרופא שירצה לבוא ולעזור לי, המתנה אישית לפני קריסה טוטאלית.

הטוויטר מספק תחליף עלוב לכתיבה רצינית שרוצה לפרוץ כבר כמה חודשים, ולכן אני מעלה את הסיכום השבועי של הציוצים לאתר.

בצד של כוחות האור והאופטימיות – שווה לבדוק את האתר של כביש ארבעים, ושווה לנסות ולהשיג עותקים מודפסים של המגזין האיכותי הזה שמיכלי יוצרת כפרויקט חיים.
אתר האינטרנט והעיתון מגפון יצא לאור כקולקטיב של העיתונאים בלי בעלי הון, ואני חולם לייצר קולקטיב של רופאים ראשוניים לעבודה עצמאית בלי התערבות של פקידים ומשווקים.
אבל אין זמן. כי יש חולים. ובכלל, נראה שכל המטרה של השיטה הקפיטליסטית היא להביא אותנו לריצה עכברית סביב הזנב של עצמנו בלי יכולת לרדת. מעין כלא במבחן מאמץ מתמשך.

הולך לחבק ולשאוב נחמה.

ברכות על סופו של תהליך. דבר אחד צורם. האוצר ניצח בכך שהמשיך לכפות עבודה של משא ומתן בחשכה. שיטה זו מעניקה יתרון לאוצר וגורמת לכל וועד יציג כאב ראש אדיר ומשברים ברגע אישור ההסכם.
ארגונים יציגים חייבים לעבור לעבודה שקופה, עם עדכונים מחדר המשא ומתן, ודמוקרטיה ישירה באור השמש. עבודה בצורה כזו יכולה רק להועיל לעובדים שיכולים להגיע להישגים אל מול התנגדות של העובדים שלהם לפני חתימה על ההסכם. המתמחים המייצגים פספסו בגדול וחבל. למרות זאת, הגיע הזמן להכיר בהסכם כדבר גמור ולהתחיל לעבוד לפיקוח ובדיקת כל הסעיפים שנחתמו בקריצת עין. אלף תקנים חדשים? מאיפה? שש תורנויות? פחחחחח. אצלנו חמישה מטופלים בשעה, ימי השתלמות והקטנת הנורמות. כל הפרת הסכם וכאלה יהיו רבות תהווה עילה להפרת השקט התעשייתי. עכשיו נותר רק לראות מה יהיה. בשורה גדולה לחולים אין כאן כי החסר ברופאים, שורש הבעייה במערכת הולך רק לגדול בעשור הקרוב. שנהייה בריאים יפים ועשירים.

דו"ח של משרד הבריאות מראה את מה שאנחנו כב מזמן מרגישים. שירותי הבריאות בדרום בקריסה. עלייה מדאיגה בתמותת התינוקות בדרום, מדד שמעיד על חולשתה של המערכת כולה.

הקריסה נוגעת עכשיו לא רק בניתוחים מורכבים ובשומן שעל המערכת. החמאה ירדה כבר מזמן ובקושי נשאר הקשה של הלחם. שירותי הרפואה המונעת במצב גרוע ביותר.

רבות הנשים שמחמיצות בדיקות ומעקב בהריון, גדול העומס על רופאי המשפחה, הילדים, הנשים.

הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד הובילה לשנים על גבי שנים של עיכוב בבדיקות התפתחותיות של ילדים בבתי הספר בדרום, והחיסונים שהוחמצו בבתי הספר… אללה ירחמם.

אנחנו בדרום מרגישים את קריסת המערכת בקצוות. הבעיה עוד לא הגיעה לתל אביב – אבל היא תגיע. כי מדובר במדיניות. לא מקרה. ריקון המערכת מתוכן תסייע לגורמים אפלים לאמר בעוד מספר שנים שהמערכת לא עובדת וחייבים, פשוט חייבים, להפריט. באיזור שלי יש מקום לעוד רופאי משפחה רבים, אחיות קשה עד בלתי אפשרי למצוא, ורוב הרופאים הראשוניים מטפלים בהמון מטופלים מעל הנורמה המקובלת.

יום העבודה שלי מתחיל לרוב לפנות בוקר ומסתיים מאוחר בערב. העומס הפך לאחרונה בלתי נסבל ואני מוותר על דברים שהייתי עושה בעבר למען המטופלים שלי.  והלב כבד.

התורים לרופאים מומחים במקצועות שונים ארוכים מנשוא ובמקצועות אחרים כבר מזמן אני נוטה להפנות לטיפול במרכז הארץ. מזל שהארץ קטנה.

הסכם הרופאים שנתפר בגסות לעשר שנים מקבע מצב שיחמיר וילך כי החסר באחיות ורופאים רק גדל.

יש מה לעשות. משרד הבריאות החל לפני שנה לתקצב את קופות החולים בסכום גבוה יותר עבור כל מטופל בפריפריה. אחלה. הבעיה שהכסף הזה הולך לקופה שמרכזה בתל אביב, ולא ברור כמה ממנו מחלחל דרומה וצפונה. ראוי שהתקצוב העודף יגיע למחוזות הפריפריה באופן צבוע. במקום בו עומדים תקנים ריקים ראוי שתשלם המדינה כפל משכורת כקנס למוסד החסר, בכדי שיוכל זה לאתר רופאים ואחיות בהקדם.

יש לקדם את חלוקת המענקים לרופאים שיעבירו את מקום מגוריהם לדרום. בינתיים, בגלל התמשכות הדיונים בנוגע להסכם הרופאים אין מענקים בקהילה, וגם רופאים שהיו שוקלים לעבור לדרום נמצאים בעמדת המתנה. קיפאון מוחלט.

יש להכפיל את מספר תלמידי הרפואה אתמול. לא היום. לא מחר. יש להכפיל את מספר תלמידות ותלמידי הסיעוד. זו הרעה החולה. השורש.

בצוות הבריאות של ספיבק יונה בו היה לי הכבוד להשתתף יש עוד צעדים קונקרטיים שחייבים לבצע בכדי להציל את המערכת מקריסתה. בדוח טרכטנברג מצב מערכת הבריאות מתואר כמצוין. האם המשמעות היא שמדובר במערכת שטרם הספיקו לרוקן מתוכן?

הדבר המייאש ביותר הוא חוסר התקווה. האוכלוסייה גדלה, צהל יורד לדרום, הפערים מתגברים. מי יטפל בכל אלה?

מי שקורא את מה שאני כותב יודע שהרוח שלי אופטימית לרוב. לאחרונה אני פסימי. מיואש. רץ אחרי הזנב ולא מספיק לעמוד בכל המטלות של העבודה שלי כמה שאשתדל.

המחאה החברתית שהיתה מקור גאווה ותקווה מוסמסה על ידי כוחות אדירים של בעלי הון ופוליטיקאים. ואני? אנא אני בא?

אוףףףףףףףףףףףףףף.

קשה מאוד להבין את מה שמתרחש במערכת הבריאות בעת האחרונה. הנושא כל כך מורכב, שכל ניסוח פשטני כמו שאוהבים בטלוויזיה, ברדיו ובמדיה הממוסדת מעוות את המציאות.

• במערכת חסרים רופאים. בכל שנה רבים פורשים לגמלאות, מעטים נכנסים למערכת, האוכלוסייה גדלה ומזדקנת, וצרכי הבריאות שלה גדלים והולכים. זו הבעיה המרכזית. כולם ידעו שסביב 2010 יתחיל חסר ברופאים, ואף אחד לא עשה כל צעד משמעותי בכדי שנתחיל לחנך מספיק רופאים בארץ הזו בכדי לשרת אותה (מצב כוח האדם של האחיות גרוע עוד יותר).
• עד 2010 הפיתרון של החסר ברופאים, והגידול בצרכים היה באמצעות מתיחת הרופאים במערכת עד קצה גבול היכולת. רוב הרופאים עובדים הרבה יותר ממשרה מלאה, מתמחים בתורנויות, רופאים בכירים במרפאות הקופה, במגזר הפרטי, בתורנויות וכוננויות. בצורה זו המערכת חסכה "תקנים", השכר הנוסף לא גרר תשלומים סוציאליים, והכל על מי מנוחות.
• הסכם הרופאים מנסה להמשיך באותה הצורה. נשפוך עוד קצת כסף למערכת, נעלה את מספר שעות העבודה של הרופאים בקופות החולים, נאריך את גיל ביצוע התורנויות עד 47, ננסה לעודד רופאים לעבור מהמרכז לפריפריה שם באמת יש קריסה, ונתגלגל הלאה.
• החטא המרכזי הוא בכך שההסתדרות הרפואית קיבלה את מגרש המשחקים כמו שהוא : זה הכסף שיש לשפוך למערכת, עכשיו בואו נראה איך מחלקים אותו בין הרופאים הקיימים, ואיך מאלצים את כולם להמשיך ולהחזיק את הצרכים הגדלים עם פחות ופחות כוח אדם.
• הדור הצעיר לא מוכן לקבל את מגרש המשחקים הזה. אנחנו לא מוכנים לעבוד ככה. אם חסרים רופאים בגלל רשלנות פקידותית של האוצר, משרד הבריאות, או הממשלה, אל תפילו אותה על הגב העמוס שלנו. אנחנו כבר לא מסוגלים לתת רפואה טובה. בואו נשנה את המגרש במקום להמשיך לשחק עליו עם פחות שחקנים.
• באוצר, במשרד הבריאות, אצל ראש הממשלה וגם בהסתדרות הרפואית נוח לדבר על כסף. תוספת X לשכר. כך קל לעורר גם אנטגוניזם כנגד הרופאים. "הם רוצים כסף" כך אומרים. זה פשוט לא נכון. המתמחים ואנחנו בקהילה רוצים אופק, עתיד, לעבודה במערכת. אנחנו לא מוכנים לקבל מתיחה נוספת במיטת הסדום של המערכת גם לא תמורת חופן דולארים, יורו או שקלים.
• הפער בין השפה של הרופאים הצעירים, (רפואה טובה, מערכת, עתיד, אופק), לבין שפת האוצר, (כסף, שכר, תוספות מיוחדות), אדיר. מכאן נובעת גם חוסר הבנה, בלבול וכעס רב. מובילי ההסתדרות הרפואית, בוגרי המקצוע שלנו, הממשלה, בית המשפט והאוצר מדברים בשפת האתמול. את המשבר שלנו לא ניתן לפתור באמצעות כסף. הוא לא יעזור.
• המדינה באמצעות בית המשפט, בשיתוף פעולה מלא של ההסתדרות הרפואית, הובילה את המתמחים ברגל גסה, באמצעות עצירת כל יכולת שלהם להביע מחאה, (צו מניעה נגד הפגנות), עיצומים (צו מניעה נגד יציאה מהמחלקה), או, התפטרות, (צו מניעה נגד התפטרות פעמיים). המדינה בחוסר תום לב מובהק חיכתה בכל פעם עד יממה לפני כניסת ההתפטרויות לתקפן ואז פנתה לקבלת סעד בבית המשפט. ההסתדרות הרפואית, שאמורה לייצג את הרופאים שיתפה פעולה באופן מלא עם המדינה לפחות בעתירה הראשונה שלה.
• המדינה היא האוצר, האוצר הוא המדינה. האוצר הזה ופקידיו לא בוחלים בשום אמצעי בכדי לרוקן מתוכן שירותים ציבוריים, ובלשונו של ראש הממשלה – להמשיך את הדיאטה של האיש השמן, (השירות הציבורי), שהפך מזמן כבר למוזלמן, ולהעשיר את התזונה של האיש הרזה, (אנשי העסקים, אבירי הרפואה הפרטית למטרות רווח). אחד האמצעים הוא הפיכת הרופאים הצעירים לפושעים. טרוריסטים. פורעי חוק. כוחניים. באמצעות סימון שלהם ככאלה, ניתן לבודד אותם, להמשיך ולנצל אותם.
• חלק גדול מהרופאים כבר כל כך מאסו במערכת שאין שום סיכוי לרכוש את נאמנותם בחזרה. היום אנחנו רצוצים, כועסים, עצובים, כל הדברים האלה – אבל בטח לא מרפאים. היחס של המדינה לרופאיה ישתקף עוד שנים ארוכות בטיפול שיעניקו הרופאים לחולים.
• התוספת לשכר שקיבלתי כרופא מומחה בזכות ההסכם עומדת על כ 400 שקלים בחודש. תמורתה אני צריך להוסיף שעות רבות של עבודה, להסכים להמשיך לטפל במספר כפול כמעט של מטופלים בגלל שאין רופאים נוספים באזור, לחתום על שעון נוכחות, ושאר מריעין בישין. לא רוצה. בטח שאני לא רוצה להיות כבול להסכם כזה לתשע השנים הבאות. דרך אגב, לא אכפת לי כמה עוד יוסיפו. לא רוצה.
• הרופאים שבשטח, מתמחים, מומחים בבתי החולים ואנחנו שבקהילה יודעים את האמת. אנחנו גם ככה מתוחים עד לקצה ויותר מכך. שום כמות של כסף לא תוכל לתקן את זה, והמצב הזה רק הולך להיות גרוע יותר. אנחנו נאבקים על היכולת שלנו לעשות רפואה טובה, לטפל.
• בכירי המקצוע שלנו – מנהלי בתי החולים במרכז, הוועדים החזקים של בתי החולים האלו – איכלוב, תל השומר, מאיר, רמב"ם מעודדים ומלבים את המשבר. הם משתמשים במתמחים אלו שקל למדינה לדרסם כחלוץ לפני המחנה, בשר תותחים בכדי לכפות הכנסה של רפואה פרטית אל לב ליבה של המערכת הציבורית. המשבר לא יסתיים לפני שהם יקבלו את רצונם. שר"פ.
• התפטרות המונית היא פצצת אטום שהטילו המתמחים, נשק יומדין שאפשר להשתמש בו רק פעם אחת. הנזק למקצוע שלנו אדיר, הכרסום בייצוג שלנו, ובאמון של המטופלים שלנו ברופאים עבר נזק חסר תקנה כאן. גם אם ההסכם גרוע, וגם אם אני מבין לליבם, לדעתי הם עושים מעשה שאסור לעשותו בצורה קולקטיבית.
• הסיכום – עצוב. אין טובים, אין רעים, יש אינטרסים, ויש קבוצה של רופאים, אלו שעומדים בקו הראשון, אם תרצו, מגש הכסף עליו עומדת כל המערכת הזו שהופכים לפושעים. יש ראש ממשלה ושר בריאות שחושב שיוכל לגייס רופאים מהודו במקומנו. יש פקידי אוצר שיודעים רק לדבר על כסף אבל בעצם עוסקים בדיני נפשות בלי שום אחריות אישית על תוצאות הרות אסון של מעשיהם. יש מקצוע מפואר שעובר זובור – מושחר בזפת, ומעוטר בנוצות לעיני כל.
• אתמול התווכחתי עם כמה מטופלים שמנסים מזה חודשיים להצטרף למרפאה העמוסה שלי. כי אין רופאים באזור. הסברתי להם שלמרות שהצליחו לסובב לי את היד ולהתקבל למרפאה אני לא בטוח שהם רוצים לקבל שירות מרופא שכופים עליו לטפל בהם. הסברתי להם שהעומס מעמיד אותי צעד אחד מקריסה או פרישה. הם אמרו לי שלמרות ההבנה שלהם הם רוצים רפואה טובה. אמרתי להם שכנראה זה בלתי אפשרי בישראל של שנת 2011. זהו.

ביקשו ממני לרדת לעיר הגדולה בירת הנגב למעגל שיח בנושא שירותי בריאות, מאבק הרופאים, ונייר העבודה שמתגבש והולך עבור "צוות ספיבק יונה" בנושא שירותי הבריאות.
היום התחיל באזעקה בארבע לפנות בוקר, (אולי זה היה ארבע וחצי?), ממרחק שמענו שלוש נפילות.
בערב נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון העיר הגדולה באר שבע. בבית היתה מחאה אבל הבינו. בקושי.
בדרך, מופע זיקוקים מחליא. ארבעה או חמישה זיקוקים עולים לשמים, חלקם פוגשים בזיקוק גדול ומציתים פיצוץ באור גדול. קצת כמו פצצות תאורה גדולות, רק שהאור נכבה ממש מיד. שומע רעש והרכב רועד קצת לאחר שנופלים חלק מהטילים אל הקרקע. תוך כמה דקות מתחילים להגיע הדיווחים ברדיו ואני כמעט נכנס לבאר שבע. ולפאניקה. אני קצת חושש, ולמרות שבבית נראה רעיון מצויין להראות סולידאריות עם המאהל, ולא להחמיץ מעגל שיח, בכל זאת, הטילים האלה טילים, והמאהל תחת כיפת השמיים.
קונה שתייה בקיוסק, להשיב את נפשי, וממשיך לכיוון מאהל המחאה. כשאני מגיע אל החנייה טלפון. "אתה בדרך?" שואלת אותי אדר, "ממש כאן – אני עונה לה". היא מספרת לי שהם החליטו להעביר את השיח אל בית הסטודנט שבאוניברסיטה. אני מתחיל לנשום.

בבית הסטודנט מתחילים להתכנס אנשים. רשת הפלאפונים קרסה ואני לא מצליח להתקשר הביתה. מתחילים את מעגל השיח. הסיטואציה קצת סוריאליסטית אבל מאוד מעודדת. המחאה הזו חזקה מכולנו. אנחנו חוששים ומפחדים אבל למרות הבום טרח, ותופי המלחמה, המחאה לא עוצרת.
אנשים יושבים יחד במעגל, ומדברים על שוויון בשירותי בריאות. אני מספר שתוחלת החיים בנגבקצרה בארבע שנים מבמרכז. אני מספר שמספר הרופאים לאוכלוסייה כפול בתל אביב מזה שבנגב, ומגלה את זוועות הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד. אצלנו, תלמידים לא קיבלו חיסונים, ומזמן כבר לא בדקו את התפתחותם.
אנחנו מדברים על מקורות המימון של המערכת ועל התלות המוחלטת שלה בגחמות האוצר.
החברה נראים כמעט מופתעים. סטודנט אחד מסכם את מה שאמרתי בכמה נקודות –
1. יש פערים אדירים במערכת.
2. יש חסר מתמשך שהולך וגדל של רופאים במערכת.
3. גם אם יוסיפו עוד אלף תקנים לא יהיה מי שיאייש אותם.
4. המדינה מייבשת את טיפות החלב ושירות הבריאות לתלמיד, ואחר כך מפריטה.
5. המדינה וויתרה לעשירים, למעסיקים על המס המקביל שאמור היה להיות כסף צבוע למערכת הבריאות, והכסף הזה בעצם יוצא מהכיס של החולים.
6. מס הבריאות הוא יחסי – ויש לו תקרה, כלומר שהעשירים יותר משלמים פחות.
אחרי עוד כמה נקודות כאלה סטודנט אחר שואל אם מבקר המדינה יודע את כל זה. אני אומר שכן.
אז איך אנחנו לא יודעים? הוא שואל? ואני מספר על האושר הגדול שאני מרגיש שאנשים יושבים באחת עשרה בלילה, לפני שבוע עבודה ומתעניינים באחריות המדינה על בריאות אזרחיה.
בקהל אדם מבוגר שאומר שרק מהפכה אמיתית תוכל לשנות את סדרי העדיפויות.
הסטודנטים האלה מעודדים אותי לחלום. הם מאתגרים אותי. מה היית עושה אם היה לך כוח מוחלט בכדי לשפר את המערכת? אני מבין שהם מאמינים באמת שאפשר לשנות את העולם, וקצת נדבק בהתלהבות. למה לא בעצם? למה אנחנו צריכים לקבל מצב בו אין עדכון קבוע לסל, או, רפואה פרטית שנוגסת בשירות הציבורי?
הם שואלים אותי המון שאלות ומשב של קליטה מראה לי שלוש שיחות שלא נענו מהבית.
מסביב יהום הסער אבל רוח המחאה קיימת.
בדרך הביתה אני מרגיש שחלמתי חלום. לא יכול להיות. אנשים צעירים שמסירים את כיסוי העיניים, ומסתכלים על העולם מסביב. שילוב מרתק של פעילי שכונות ששואלים איך אפשר לעשות את הנגב אטרקטיבי יותר לרופאים, ומבינים יותר טוב ממני שחינוך, ותשתיות, ובריאות, כמו צבא ומשטרה הם דברים שהחברה צריכה לספק לאנשיה. אנשים שמעזים סוף סוף לחלום. ממש אחרי מטח הגראדים, ובתוך מרתף בית הסטודנט, רוח האדם מתעלה ועולה, וזו בעצם הסיבה שאני רופא.
אמונה באדם.

הפוסט הזה מתפייט, אני יודע. אני מסרב לכבות את האור שאנשי המחאה של באר שבע הדליקו בנשמתי בלילה השחור של אתמול.
המחאה הזו, אסור לה שתשקוט, אנשים מדברים זה עם זה. שואלים שאלות. לא מקבלים את הרשעות, הציניות, הפירוד ככוח טבע. אפילו אני נדבק, ואני, כבר מזמן החלטתי להשתבלל ולהפסיק לחשוב ולכאוב את הארץ הזאת. אני מתחיל לנפץ את הבועה, בכל שבוע יותר, ולקוות. באמת לקוות.

חמש עצות שכתבתי למי שבאוהלים, כדי שלא יהיו חולים. חם נורא, ובזמנים אלו באמת אבל באמת לא כדאי להיות חולה בישראל.
מאז שאני כותב בלוג גם באתר של הכללית אני מפלרטט עם השילוב המעניין שיש שם בין שיווק לכתיבה. בבלוג האישי שלי מעולם לא עלו פרסומות או תוכן שיווקי ושם אני חלק ממכונה. הדברים שם תופסים צורה, הם צריכים להתרגל, ואני, ובלוג כמו כל בלוג צריך לפחות שלושים פוסטים בשביל לתפוס צורה וכיוון.
השבועות שבועות מאוד אינטנסיביים. המון חולים במרפאות, וחוץ מזה בקיבוץ שלי מסתיימת בניית המרפאה החדשה, והשירות האינטגרטיבי / אלנטרנטיבי החדש שלי התחיל גם הוא לעבוד החודש.
מאבק הרופאים תופס עוד נתח גדול ביומיום שלי, ויחד עם קבוצה של רופאים צעירים מהקהילה שאכפת להם אנחנו מנהלים מאבק שקט אבל אפקטיבי בכדי לשפר את מצבנו אחרי השביתה. קשה לשמוע בתוך הרעש אבל רוב הרפואה היום נעשית מחוץ לבתי החולים, ואנחנו ברפואה הראשונית בפריפריה קורסים. רק השבוע צלצלו אלי שני חברים שאין להם החלפה מסודרת לופשה השנתית. אז בחודש הבא נוספו לי עוד שלוש מרפאות. אצלי כבר שנים אני יודע שאין החלפה כשאני יוצא לחופש, ולכן ביום ראשון אני במילואים אז חייב לשבץ מרפאה במקום זה ביום שישי בצהריים. לא שלא רוצים לעזור לנו, פשוט אין רופאים. המצב הזה כנראה הולך להחמיר אלא אם כן יהיה שינוי דראסטי. בתחום הזה, לצערי אני לא אופטימי ומרגיש שיהיה הרבה יותר רע לפני שיהיה יותר טוב.
ההישג האמיתי של התקופה מבחינת מאבק הרופאים הוא שסוף סוף הצלחנו לגבש קבוצה אכפתית של רופאי משפחה צעירים ופרצנו אל מעבר למעגל הצר בו אני פועל בארבע או חמש השנים האחרונות ברפואת המשפחה. מסתבר שיש עוד אנשים שלא מוכנים יותר לוותר, שמאמינים ברפואה הציבורית, אוהבים אותה, ומוכנים להגן עליה.
אני מתרגש לראות את כל מה שקורה ברחובות, ואולי לא תתממש מהפכה אמיתית בסיבוב הזה, הלוואי שכן. עצם העובדה, שאנשי מעמד הביניים, שעד היום שקטו, עבדו, שילמו מיסים, וחשבו שטוב להם מדברים בקול גדול על מדינת רווחה, נגד קפיטליזם חזירי, ובעד חלוקת הפירות המשותפים לכולם, זה ההישג האמיתי של הקיץ הזה.
עוד משהו לא מפתיע אבל מעניין – לראות כמה קל לקבוצה קטנה של חדורי אמונה לשנות כאן משהו. הממשלה זזה, נלחצת ומתחילה לרקוד בקלות רבה, ההסתדרות הרפואית שכמעט חתמה על הסכם חזרה בה, וזאת באמצעות אקטים פשוטים יחסית של התנגדות אזרחית.
זה מעודד. ואוו. יצא פוסט אופטימי של בוקר.
יאללה. הולך לחולים. יום נפלא, ואל תתיבשו לי שם. אין מספיק רופאים אפילו בתל אביב.

אחי המתמחים המוחים כנגד ההסתדרות הרפואית. התקשורת מלטפת אתכם, ההמון מריע לכם, התלהבות יוצרת התלהמות ושמחה. אני שרק אתמול הייתי מתמחה קורא לכם לנשום, לחשוב ולהיזהר כי למה שתעשו בימים הבאים יכולה להיות השפעה שלילית ארוכת שנים על כולנו. המילים שלי נאמרות באהבה ולא מתוך תחושת עליונות. הן נאמרות בפחד אמיתי מפני הנזק שעלול להיגרם לכולנו כבר בימים הקרובים.

1. אל תשמידו את רפואת הפריפריה – מה שהקפיץ את המחאה היתה העובדה שלא נוספים מספיק תקנים בהסכם. זו הסיבה שהמחאה פרצה במרכז ולא בפריפריה. אצלנו בפריפריה מחלקות רבות עומדות עם תקנים פנויים. מתמחים לא באים. במחלקה שלי לא היו מעולם כל כך מעט מתמחים. מתמחים מעדיפים להתמחות במרכז. הדרישה לתוספת תקנים במרכז תוביל לריקון הפריפריה. היום זה כבר ברור. אין מספיר רופאים ולא יהיו לפחות בעשור הקרוב. המצב הולך להיות גרוע יותר לפני שישתפר, ובינתיים כל תקן שנוסף בראש שרשרת המזון באיכילוב גורם לירידה במספר המתמחים במחלקה פנימית או כירורגית בסורוקה או בצפת בתחתית שרשרת המזון. כבר היום יש פחות משני רופאים לאלף איש בדרום, יותר מארבעה לאלף בתל אביב. אל תתרמו להחמרת המצב. תוספת תקנים מהווה גזלת רופאים מהפריפריה למרכז.
2. אל תשמידו את הארגון היציג שלכם. תשתלטו עליו. הכוח שלנו הוא באחדותנו. יצירת קרע בציבור הרופאים גורמת לאבדן המנדט והלגיטימציה של ההסתדרות הרפואית, והחלשה משמעותית של יכולת המיקוח של כולנו. אנחנו בקהילה פועלים מתחילת המאבק בצורה שקטה, ובתוך הארגון בכדי לחשק את הועדים שלנו למשא ומתן הוגן וטוב. פרישה מההסתדרות הרפואית תגרום להחלשת כולנו. הדרך הנכונה לדעתי היא לנסות בכל דרך להשפיע על ההסתדרות הרפואית – כמו שעשיתם בשבוע שעבר, כמו שעשינו בתחילת המאבק עם נושא השר"פ. לא באמת קשה להשפיע מבפנים. נכון, הרבה יותר סקסי לצעוק ברחובות, אבל גם מחליש את כולנו. אנחנו – הרופאים הצעירים בקהילה מבינים היום שהיינו צריכים לחדור עוד פנימה אל הוועדים, אל ההסתדרות הרפואית. עשינו זאת – לא מספיק. בסיבוב הבא – אני מקווה שננסה ונצליח להכניס כמה שיותר נציגים לועדים השונים, ולהשפיע מבפנים, מתוך עמדת כוח, ותוך כדי שימוש במנגנון על השנים שעוד יבואו.
3. בוררות – המהלכים שאתם מובילים הביאו בפעם הראשונה להוצאת צווי מניעה. אני האחרון שיתמוך במה שעושה בית הדין לעבודה, שמונע מארגון יציג את זכות המחאה, שמאפשר למדינה להגיש בקשה לצווי מניעה מדי יום בלי סיבה ושמתערב ברגל גסה בהסכמי עבודה בלי סיבה ממשית. אנחנו לא מפחדים מבוררות. אנחנו יודעים שהפעם הבוררות תהיה לטובתנו. כך גם חשבנו לפני עשור וחמש שנים ושלוש שנים. הגעה לבוררות גם הפעם תקבע את הבוררות כמנגנון היחידי לפתרון סוגיות תעסוקה של הרופאים. הגעה לבוררות הפעם תהפוך אותנו לסקטור שאסור שישבות. הסכנה ממשית שנהפוך לסקטור שתלוי בחסדי אחרים, בדומה לשוטרים בדומה לאנשי הצבא. הובלה ביודעין לבוררות אולי תהיה טובה בטווח הקצר – גם זה לא סביר כי לאוצר יש טקטיקות השהייה, ואפשרויות לעקר את תהליך הבוררות מתוכן, אבל בטווח הארוך היא תהייה הרסנית לעתיד של כולנו.
4. ניצול – התמיכה של הרופאים הבכירים וחלק מהוועדים בבתי החולים מהווה ניצול לשמו. אני מציע שלא תשמשו פה לרופאים שלא מעוניינם לדבר בשם עצמם, אל תפלו קורבן לאינטרסים של אחרים. האם באמת כדאי לכם לשמש פה לאופוזיציה בתוך ההסתדרות הרפואית שלא ברור אם תמשיך לתמוך בכם ביום פקודה?
5. קהילה – בלהט המאבק קל לשכוח שרובכם תעבדו בדרך זו או אחרת בקהילה. רוב המעשה הרפואי היום נעשה בקהילה, וההתמקדות שלכם בהסכם של בתי החולים היא בעייתית. היא מאפשרת הזנחה של המקום בו תעבדו רובכם בעתיד. שוב, אתם משמשים כפה ונשכבים על הגדר עבור רופאי בתי החולים, בעוד שרופאי הקהילה נשארים להתמודד לבדם באפלה. האם בצורה כזו אתם דואגים לעתידכם? לעתיד המערכת?

בצניעות אני מציע לנסות ולשנות מבפנים. לתבוע מההסתדרות הרפואית שיתוף בתהליך המשא ומתן, לקבוע דרישות ספציפיות ולעקוב אחר התקדמות הטיפול בהן במשא ומתן, לבקש זמן אצל נשיאת בית המשפט ואל מול אנשי האוצר. יחד. בפנים. עוד חשוב להבין את מגבלות המערכת. איש לא יכול להמציא עוד 1000 רופאים לבתי החולים היום בלי לפגוע פגיעה אנושה בפריפריה המוזנחת גם כך. הדרך היחידה היא להגיע להסכם שיתגמל אותנו כמה שיותר טוב בשנים הקרובות שעומדות להיות קשות עקב פרישתם של המוני רופאים, הסכם שידאג שנתחיל בהעלאה משמעותית נוספת של מספר הסטודנטים לרפואה בכדי שבעוד עשור – יכנסו למערכת מספיק רופאים.
בתור רופא למדתי לחפש את הדרך הטיפולית העדינה ביותר, האגרסיבית פחות לתיקון הבעיה. האם ניתוח כריתת ההסתדרות הרפואית הוא שנחוץ בעת הזו? האם אפשר להגיע לאותה תוצאה באמצעות טיפול עדין יותר? לעורר את מנגנוני ההחלמה הטבעיים של המקצוע שלנו בלי סכינים?
העתיד של כולנו בידינו, בידכם.
אסי