ציוני אני. אני ציוני.
אבא שלי גורש ממצרים. פליט. סבא וסבתא הגיעו בספינת מעפילים, נעצרו בברוטאליות על ידי הבריטים ונעצרו במחנה בקפריסין. הם הגיעו לכאן. לארץ חדשה. דמוקרטיה, חברה שוויונית, ארץ אוהבת יושביה.

מתבייש אני. אני מתבייש.
כאשר חברי הפרלמנט הזה שמזמן לא מייצג את העם קוראים לגרש, סודאנים לסודן, ואפריקאים לאפריקה, כאשר המון זועם מנפץ רכבים, בוזז חנויות, אני יודע שבקרוב הם גם ישרפו ספרים. כי מה לה לספרות, להיסטוריה, לחמלה עם המון זועם, עם חיה קולקטיבית שמסירה מסכה מכוערת מאנשים?

לא שותק. לא אשתוק.
כל עוד שבמקום הזה פוגעים באדם בגלל צבע עורו, בגלל דתו, או, מעמדו, החברה הזו אינה שלי. הפכנו לעוף מוזר, אכזרי, קיצוני, פשיסטי. כן. ההפגנה הזו ואלו שדיבררו בה העלו מן האוב את השד הפשיסטי. זה שמחפש שעיר לעזאזל. זה שמעמיד מדינה לפני אנשים. בושה. חרפה. עצב גדול.

ישראלי אני. אני ישראלי.
כתושב הנגב, בכביש המהיר של גנבת הגבול מסיני לארץ אבות אני רוצה להפנות את הזרקור לאשמים. אלו שנתנו לבועלי גבולות לחצות את הקווים. אלו שהפקירו את הביטחון שלנו בפריפריה לילה לילה. אלו שחבריהם הרוויחו משפע של עובדים זרים, זולים, עובדים במשקל. כאלה שלא צריך לשלם עבורם ביטוח בריאות, ואין דרכון ושגרירות להגנתם.

הבעיה היא בעיה של הממלכה. ממלכה חלשה. שרואה תמיד את היום הבא. אז זורקים אותם בבאר שבע. ובערד. ובאילת. שם, בפח הזבל של ישראל, ליד רמת חובב, ואתר הדודאים שהחליף את חיריה, הבעיה לא קיימת. אבל כאשר הבעיה דולפת לתל אביב הקדשה, הו אז יצאו חברי הכנסת, הרוקדים על שנאה, במחולות. לשלהב המון, להעיר את השד. את החיה.

האם יש לנו מקום כאן? האם ליבוי שנאה, גזענות, ביזה והרס הם הגורל שלנו? של ילדינו?
מה קורה כאן? אין פיתרון אחר?
אולי ישראלי, ואולי ישראל כבר לא ציונית? או לא שלי?
יאוש.

ספירת מלאי של החודשים האחרונים.
ילד אחד חולה – קצת מהתחושות העלתי בפוסט בבלוג שלי בכללית.
חיים שלמים שהשתנו והתהפכו.
המון עבודה קשה, לחפש החלפה, ולעבוד עוד קצת. עד להתפקע. "סבב" של טילים מעזה ו"סיבוב" שעשו על הפנסיה שלנו בעלי הון / חוב עם מספריים חדים במיוחד.

קראתי כמה ספרים שכל אחד מהם זכאי לפוסט משלו – למשל תעשיית החמלה שדיבר על דברים נסתרים מן העין בדרך חדשה.

נחתי קצת מעבודת האוניברסיטה, ועסקתי באופן אינטנסיבי במצבם של רופאי הכפר שמשרתים את הפריפריה והספר של ישראל.

נשמתי קצת, ועצרתי נשימה הרבה, אם הכל ילך כצפוי אצא לחופשה ממושכת, ואז אוכל להביט סביב ולכתוב קצת.

בינתיים דרישת שלום מהאביב בנגב. מתחיל להיות חם, אבל בהפתעה, כמו לפי הזמנה הופיע בשבוע שעבר גשם שהוריד ענן של אבק דרכים, וחולות נודדים.

האדמה הריחה בהכרת תודה, ואנחנו נשמנו אוויר נקי צלול ולח.

מתנה.

עמית שלו מפרויקט משפחה בדרך צילם את הגשם בעזוז בקצה השמיים ובסוף המדבר.

בקרוב, פוסט על הפרויקט המופלא הזה של עמית ומשפחתו. כדאי להיכנס לדף שלהם בפייסבוק ולראות משפחה מיוחדת, משפחה נפלאה, ואת הפנים של כולנו דרך מצלמה רגישה ואוהבת, כמעט חומלת.

רשימה חדשה שלי על מתווה לפתרון החסר המתמשך של רופא לילה במצפה רמון ב"כביש ארבעים" המקומון של מצפה רמון והאיזור. בזמנו כתבתי שם טור. עכשיו אני עסוק. עסוק מדי לכל דבר. כי מספר המטופלים גדל ומספר הרופאים נשאר.
במצפה רמון שמרוחקת כשעה וחצי מבאר שבע אין מזה שנים שירות רפואי אחרי סגירת המרפאה. כעשרת אלפים איש בסביבה קוראים כבר זמן רב לפתרון, אבל אין. היום לדעתי בשלו התנאים.
כמה חודשים, (מאז חתימת הסכם השכר של הרופאים באוגוסט), אני מחכה לשמוע מה תוספת השכר לפריפריה, ומה יהיה גובה המענק שיוצע לרופאים שיעבירו את מקום מגוריהם לאיזור. המערכת בעמדת המתנה. גם המחאה. גם מחירי הדירות. מחכים. בינתיים אני מרגיש שהעומס הגדול מקשה על יכולתי לתת רפואה כמו שאני יודע לתת, ומעמיס עלי עומס בלתי נסבל. כל המערכת בפריפריה נמצאת במצב כזה והשבוע העומס במיון הגיע לכך שבסורוקה ביקשו לסגור את חדר המיון. פריווילגיה ששמורה רק לבתי חולים במרכז. כמובן שלא אישרו להם.
החורף הזה מרגיש כהמתנה גדולה. המתנה גדולה לפני מחאת האביב שתביא סוף סוף סוף לזוועה השלטונית, הכלכלית והחברתית שעוטפת אותנו, המתנה לרופא שירצה לבוא ולעזור לי, המתנה אישית לפני קריסה טוטאלית.

הטוויטר מספק תחליף עלוב לכתיבה רצינית שרוצה לפרוץ כבר כמה חודשים, ולכן אני מעלה את הסיכום השבועי של הציוצים לאתר.

בצד של כוחות האור והאופטימיות – שווה לבדוק את האתר של כביש ארבעים, ושווה לנסות ולהשיג עותקים מודפסים של המגזין האיכותי הזה שמיכלי יוצרת כפרויקט חיים.
אתר האינטרנט והעיתון מגפון יצא לאור כקולקטיב של העיתונאים בלי בעלי הון, ואני חולם לייצר קולקטיב של רופאים ראשוניים לעבודה עצמאית בלי התערבות של פקידים ומשווקים.
אבל אין זמן. כי יש חולים. ובכלל, נראה שכל המטרה של השיטה הקפיטליסטית היא להביא אותנו לריצה עכברית סביב הזנב של עצמנו בלי יכולת לרדת. מעין כלא במבחן מאמץ מתמשך.

הולך לחבק ולשאוב נחמה.

דו"ח של משרד הבריאות מראה את מה שאנחנו כב מזמן מרגישים. שירותי הבריאות בדרום בקריסה. עלייה מדאיגה בתמותת התינוקות בדרום, מדד שמעיד על חולשתה של המערכת כולה.

הקריסה נוגעת עכשיו לא רק בניתוחים מורכבים ובשומן שעל המערכת. החמאה ירדה כבר מזמן ובקושי נשאר הקשה של הלחם. שירותי הרפואה המונעת במצב גרוע ביותר.

רבות הנשים שמחמיצות בדיקות ומעקב בהריון, גדול העומס על רופאי המשפחה, הילדים, הנשים.

הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד הובילה לשנים על גבי שנים של עיכוב בבדיקות התפתחותיות של ילדים בבתי הספר בדרום, והחיסונים שהוחמצו בבתי הספר… אללה ירחמם.

אנחנו בדרום מרגישים את קריסת המערכת בקצוות. הבעיה עוד לא הגיעה לתל אביב – אבל היא תגיע. כי מדובר במדיניות. לא מקרה. ריקון המערכת מתוכן תסייע לגורמים אפלים לאמר בעוד מספר שנים שהמערכת לא עובדת וחייבים, פשוט חייבים, להפריט. באיזור שלי יש מקום לעוד רופאי משפחה רבים, אחיות קשה עד בלתי אפשרי למצוא, ורוב הרופאים הראשוניים מטפלים בהמון מטופלים מעל הנורמה המקובלת.

יום העבודה שלי מתחיל לרוב לפנות בוקר ומסתיים מאוחר בערב. העומס הפך לאחרונה בלתי נסבל ואני מוותר על דברים שהייתי עושה בעבר למען המטופלים שלי.  והלב כבד.

התורים לרופאים מומחים במקצועות שונים ארוכים מנשוא ובמקצועות אחרים כבר מזמן אני נוטה להפנות לטיפול במרכז הארץ. מזל שהארץ קטנה.

הסכם הרופאים שנתפר בגסות לעשר שנים מקבע מצב שיחמיר וילך כי החסר באחיות ורופאים רק גדל.

יש מה לעשות. משרד הבריאות החל לפני שנה לתקצב את קופות החולים בסכום גבוה יותר עבור כל מטופל בפריפריה. אחלה. הבעיה שהכסף הזה הולך לקופה שמרכזה בתל אביב, ולא ברור כמה ממנו מחלחל דרומה וצפונה. ראוי שהתקצוב העודף יגיע למחוזות הפריפריה באופן צבוע. במקום בו עומדים תקנים ריקים ראוי שתשלם המדינה כפל משכורת כקנס למוסד החסר, בכדי שיוכל זה לאתר רופאים ואחיות בהקדם.

יש לקדם את חלוקת המענקים לרופאים שיעבירו את מקום מגוריהם לדרום. בינתיים, בגלל התמשכות הדיונים בנוגע להסכם הרופאים אין מענקים בקהילה, וגם רופאים שהיו שוקלים לעבור לדרום נמצאים בעמדת המתנה. קיפאון מוחלט.

יש להכפיל את מספר תלמידי הרפואה אתמול. לא היום. לא מחר. יש להכפיל את מספר תלמידות ותלמידי הסיעוד. זו הרעה החולה. השורש.

בצוות הבריאות של ספיבק יונה בו היה לי הכבוד להשתתף יש עוד צעדים קונקרטיים שחייבים לבצע בכדי להציל את המערכת מקריסתה. בדוח טרכטנברג מצב מערכת הבריאות מתואר כמצוין. האם המשמעות היא שמדובר במערכת שטרם הספיקו לרוקן מתוכן?

הדבר המייאש ביותר הוא חוסר התקווה. האוכלוסייה גדלה, צהל יורד לדרום, הפערים מתגברים. מי יטפל בכל אלה?

מי שקורא את מה שאני כותב יודע שהרוח שלי אופטימית לרוב. לאחרונה אני פסימי. מיואש. רץ אחרי הזנב ולא מספיק לעמוד בכל המטלות של העבודה שלי כמה שאשתדל.

המחאה החברתית שהיתה מקור גאווה ותקווה מוסמסה על ידי כוחות אדירים של בעלי הון ופוליטיקאים. ואני? אנא אני בא?

אוףףףףףףףףףףףףףף.

ביקשו ממני לרדת לעיר הגדולה בירת הנגב למעגל שיח בנושא שירותי בריאות, מאבק הרופאים, ונייר העבודה שמתגבש והולך עבור "צוות ספיבק יונה" בנושא שירותי הבריאות.
היום התחיל באזעקה בארבע לפנות בוקר, (אולי זה היה ארבע וחצי?), ממרחק שמענו שלוש נפילות.
בערב נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון העיר הגדולה באר שבע. בבית היתה מחאה אבל הבינו. בקושי.
בדרך, מופע זיקוקים מחליא. ארבעה או חמישה זיקוקים עולים לשמים, חלקם פוגשים בזיקוק גדול ומציתים פיצוץ באור גדול. קצת כמו פצצות תאורה גדולות, רק שהאור נכבה ממש מיד. שומע רעש והרכב רועד קצת לאחר שנופלים חלק מהטילים אל הקרקע. תוך כמה דקות מתחילים להגיע הדיווחים ברדיו ואני כמעט נכנס לבאר שבע. ולפאניקה. אני קצת חושש, ולמרות שבבית נראה רעיון מצויין להראות סולידאריות עם המאהל, ולא להחמיץ מעגל שיח, בכל זאת, הטילים האלה טילים, והמאהל תחת כיפת השמיים.
קונה שתייה בקיוסק, להשיב את נפשי, וממשיך לכיוון מאהל המחאה. כשאני מגיע אל החנייה טלפון. "אתה בדרך?" שואלת אותי אדר, "ממש כאן – אני עונה לה". היא מספרת לי שהם החליטו להעביר את השיח אל בית הסטודנט שבאוניברסיטה. אני מתחיל לנשום.

בבית הסטודנט מתחילים להתכנס אנשים. רשת הפלאפונים קרסה ואני לא מצליח להתקשר הביתה. מתחילים את מעגל השיח. הסיטואציה קצת סוריאליסטית אבל מאוד מעודדת. המחאה הזו חזקה מכולנו. אנחנו חוששים ומפחדים אבל למרות הבום טרח, ותופי המלחמה, המחאה לא עוצרת.
אנשים יושבים יחד במעגל, ומדברים על שוויון בשירותי בריאות. אני מספר שתוחלת החיים בנגבקצרה בארבע שנים מבמרכז. אני מספר שמספר הרופאים לאוכלוסייה כפול בתל אביב מזה שבנגב, ומגלה את זוועות הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד. אצלנו, תלמידים לא קיבלו חיסונים, ומזמן כבר לא בדקו את התפתחותם.
אנחנו מדברים על מקורות המימון של המערכת ועל התלות המוחלטת שלה בגחמות האוצר.
החברה נראים כמעט מופתעים. סטודנט אחד מסכם את מה שאמרתי בכמה נקודות –
1. יש פערים אדירים במערכת.
2. יש חסר מתמשך שהולך וגדל של רופאים במערכת.
3. גם אם יוסיפו עוד אלף תקנים לא יהיה מי שיאייש אותם.
4. המדינה מייבשת את טיפות החלב ושירות הבריאות לתלמיד, ואחר כך מפריטה.
5. המדינה וויתרה לעשירים, למעסיקים על המס המקביל שאמור היה להיות כסף צבוע למערכת הבריאות, והכסף הזה בעצם יוצא מהכיס של החולים.
6. מס הבריאות הוא יחסי – ויש לו תקרה, כלומר שהעשירים יותר משלמים פחות.
אחרי עוד כמה נקודות כאלה סטודנט אחר שואל אם מבקר המדינה יודע את כל זה. אני אומר שכן.
אז איך אנחנו לא יודעים? הוא שואל? ואני מספר על האושר הגדול שאני מרגיש שאנשים יושבים באחת עשרה בלילה, לפני שבוע עבודה ומתעניינים באחריות המדינה על בריאות אזרחיה.
בקהל אדם מבוגר שאומר שרק מהפכה אמיתית תוכל לשנות את סדרי העדיפויות.
הסטודנטים האלה מעודדים אותי לחלום. הם מאתגרים אותי. מה היית עושה אם היה לך כוח מוחלט בכדי לשפר את המערכת? אני מבין שהם מאמינים באמת שאפשר לשנות את העולם, וקצת נדבק בהתלהבות. למה לא בעצם? למה אנחנו צריכים לקבל מצב בו אין עדכון קבוע לסל, או, רפואה פרטית שנוגסת בשירות הציבורי?
הם שואלים אותי המון שאלות ומשב של קליטה מראה לי שלוש שיחות שלא נענו מהבית.
מסביב יהום הסער אבל רוח המחאה קיימת.
בדרך הביתה אני מרגיש שחלמתי חלום. לא יכול להיות. אנשים צעירים שמסירים את כיסוי העיניים, ומסתכלים על העולם מסביב. שילוב מרתק של פעילי שכונות ששואלים איך אפשר לעשות את הנגב אטרקטיבי יותר לרופאים, ומבינים יותר טוב ממני שחינוך, ותשתיות, ובריאות, כמו צבא ומשטרה הם דברים שהחברה צריכה לספק לאנשיה. אנשים שמעזים סוף סוף לחלום. ממש אחרי מטח הגראדים, ובתוך מרתף בית הסטודנט, רוח האדם מתעלה ועולה, וזו בעצם הסיבה שאני רופא.
אמונה באדם.

הפוסט הזה מתפייט, אני יודע. אני מסרב לכבות את האור שאנשי המחאה של באר שבע הדליקו בנשמתי בלילה השחור של אתמול.
המחאה הזו, אסור לה שתשקוט, אנשים מדברים זה עם זה. שואלים שאלות. לא מקבלים את הרשעות, הציניות, הפירוד ככוח טבע. אפילו אני נדבק, ואני, כבר מזמן החלטתי להשתבלל ולהפסיק לחשוב ולכאוב את הארץ הזאת. אני מתחיל לנפץ את הבועה, בכל שבוע יותר, ולקוות. באמת לקוות.