חודשיים מתוך שלושה חודשי חופשה מאולצת.

הבן שלי זקוק לי' ואני כאן, בבית, וד"ר רונן ברוך נחלץ לעזרי ובא להחליף אותי.

חודשיים שאני לא מתעורר בבוקר לרשימת מטופלים, ולא הולך לישון בלילה בחרדה שלא הספקתי לעבור על כל הניירת.

חודשיים של שקט. כביכול.

חודשיים של רעש בראש. הכובד של העבודה, המנטאליות של סטרס כרוני, קטן ממזר ומתמשך, נמשכת.

אחרי כמעט חודשיים אני מרגיש חפשי ביומיים האחרונים. הקצב האט, אני נושם סוף סוף.

אתמול ישבתי אחר הצהריים והסתכלתי על הדשא, הקשבתי למוזיקה וחשבתי. חשבתי. בלי תכלית. חשבתי.

ברקע רצו הילדים ואני חשבתי. כי המוח מתחיל להשתחרר מעבותות. עבותות שכובלות אותו לכאן, לעכשיו, לתחושה מתמדת של בלתי מספיק.

עכשיו אני מספיק בקושי. לאט, מנהל לעצמי את היום, לא רוצה לעשות הרבה, ועושה לא מעט. מוזר.

כמה זמן לוקח לעבד להשתחרר ממנטליות העבד? להפוך בן חורין?

ואני שבע שנים כמעט בתפקיד הרופא באזור, המשא על הכתפיים מורגש פיזית בכל יום ורק כשהוא מתרומם אפשר להרגיש כמה קל להתהלך

מהו חופש, ניחותא.

שמות כא "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד 'אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי',"

"וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם"

ספירת מלאי של החודשים האחרונים.
ילד אחד חולה – קצת מהתחושות העלתי בפוסט בבלוג שלי בכללית.
חיים שלמים שהשתנו והתהפכו.
המון עבודה קשה, לחפש החלפה, ולעבוד עוד קצת. עד להתפקע. "סבב" של טילים מעזה ו"סיבוב" שעשו על הפנסיה שלנו בעלי הון / חוב עם מספריים חדים במיוחד.

קראתי כמה ספרים שכל אחד מהם זכאי לפוסט משלו – למשל תעשיית החמלה שדיבר על דברים נסתרים מן העין בדרך חדשה.

נחתי קצת מעבודת האוניברסיטה, ועסקתי באופן אינטנסיבי במצבם של רופאי הכפר שמשרתים את הפריפריה והספר של ישראל.

נשמתי קצת, ועצרתי נשימה הרבה, אם הכל ילך כצפוי אצא לחופשה ממושכת, ואז אוכל להביט סביב ולכתוב קצת.

בינתיים דרישת שלום מהאביב בנגב. מתחיל להיות חם, אבל בהפתעה, כמו לפי הזמנה הופיע בשבוע שעבר גשם שהוריד ענן של אבק דרכים, וחולות נודדים.

האדמה הריחה בהכרת תודה, ואנחנו נשמנו אוויר נקי צלול ולח.

מתנה.

עמית שלו מפרויקט משפחה בדרך צילם את הגשם בעזוז בקצה השמיים ובסוף המדבר.

בקרוב, פוסט על הפרויקט המופלא הזה של עמית ומשפחתו. כדאי להיכנס לדף שלהם בפייסבוק ולראות משפחה מיוחדת, משפחה נפלאה, ואת הפנים של כולנו דרך מצלמה רגישה ואוהבת, כמעט חומלת.