השבועות האחרונים קשים לכל אדם שעובד במערכת הבריאות הישראלית. הבלבול גדול. בית חולים ענק, טיטאן במערכת הבריאות קורס.
האשמות עפות מכל הכיוונים. תומכי הפרטה ופגיעה בעבודה המאורגנת – זו שהקימה את מערכת הבריאות שלנו מלבים את הלהבות במפוחי שנאה כלפי רופאים.

ההנהלות טוענות שהמערכת לא מתוקצבת, קופות החולים לא משלמות מספיק עבור האשפוזים, קופות החולים בגרעון, המערכת הזו שעובדת כל כך יפה, קורסת.

מירב ארלוזורוב טוענת הרופאים מנהלים את המערכת ואת הרגולציה וחומסים את הבריאות ברגל גסה. תוקפת את ההסתדרות הרפואית, את העבודה המאורגנת. כל משבר הוא הזדמנות לתקוף את העובדים, את הרופאים, כולם אשמים רק האוצר, האוצר, הוא ממש אוצר. שומר על המערכת, דואג לה, שומר הסף, והחותם.

בכל הכעס, התדהמה, אי השקט, והבלבול צריך לנשום עמוק ולראות איך ניתן לקחת את המשבר הזה בהדסה ובעצם במערכת כולה ולהפוך אותו לנקודת מפנה למערכת, לעת רצון, לנקודת זמן בה האנשים הבריאים – לא רק החולים מבינים את המצב. מערכת הבריאות כמשל. כשנינה.

אז נתחיל – פוסט ראשון – אני טוען שהמערכת מיובשת בכוונה. איך זה יכול להיות שאנחנו משלמים כל כך הרבה ובכל זאת מקבלים כל כך מעט?

חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק בשנת 1995. באמצעות החוק הלאימה המדינה את מערכת הבריאות, וקבעה סל שירותים אחיד לכל האזרחים, וקיבעה את זכותו של כל תושב לשירותי בריאות. החוק נחקק עם מנגנון ברור למימון המערכת – כסף צבוע ומוגדר למימון מערכת הבריאות. בעצם שלוש רגליים. שליש שליש ושליש.

1. תשלומי מס הבריאות שנגבים מהשכר של כל העובדים במשק.
2. מס מקביל – שמשלמים המעסיקים באותו הגובה (מתוך הבנה שלמעסיק יש אחריות בסיסית לבריאות עובדיו שמשקיעים את מיטב שנותיהם, בריאותם גופם ונפשם עבור יצירת רווחים למעביד).
3. תקציב מתוך תקציב המדינה הכללי.

שנה לאחר שנחקק החוק התחיל משרד האוצר לנגוס בו. ובחוק ההסתדרים העביר הפחתה של המס המקביל, אשר בוטל לחלוטין בשנת 1997. מה עשו? פטרו את בעלי הבית, בעלי המפעלים, המעסיקים הגדולים, אנשי העסקים מאחריותם המוסרית לבריאות עובדיהם, והעמידו את מערכת הבריאות בתלות מוחלטת לגחמותיו של האוצר.

מה התוצאה?

כמעט עשרים שנה מאז נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתית – והמערכת עוברת ייבוש הדרגתי. במקום להשקות את הדשא שלוש פעמים בשבוע – החליטו באוצר להשקות רק פעמיים. ככה נראה הדשא שלנו, מערכת הבריאות שלנו.

גם היום יש למערכת הבריאות שלושה מקורות מימון –

1. תשלומי מס הבריאות מהשכר של כל העובדים במשק.
2. תקציב מתוך תקציב המדינה הכללי – שם משרד האוצר יושב עם היד חזק חזק על הברז.
3. תשלום ישיר מהכיס של החולים למערכת – בשנת 2011 26% מההוצאה הלאומית לבריאות יצאה מכיסי האזרחים. ישירות.

המס המקביל שהמדינה חסכה מהמעסיקים, מהעשירים, מבעלי הבית, נגבה בפועל מהאזרחים, אבל הוא נגבה בצורה הכי גרועה.

הכסף שמוציאים האזרחים מהכיס – יוצא מהחולים, מהכאובים, מאלה שהמדינה עם רשת הביטחון הבריאותי שלה צריכה לשמור עליהם.

מה עשו? הפסיקו לגבות את המס מהעשירים, והעמיסו אותו על החלשים שבחלשים. מהכיס. בגלל שאי אפשר להכריח אותנו לשלם מס נוסף ולממן את המערכת הציבורית, עבדו שם באוצר בצורה מתוחכמת. איפשרו הקמתה של מערכת פרטית, עוקפת מיסים, והסיטו את ההוצאות הישירות מהכיס של החולים לשם. אל הביטוחים הפרטיים, אל בתי החולים הפרטיים ואל הרפואה הפרטית.

מה התוצאה? רצחו את המערכת באמצעות ייבוש של שליש מהמימון, וירשו הפרטה באמצעות גביית כסף מהאזרחים למימון המערכת הפרטית.

מה התוצאה? יצרו תלות עמוקה בין משרד האוצר לתקציב מערכת הבריאות, החלישו את משרד הבריאות עד כדי שיתוק יכלתו לשמש רגולטור או ספק שירותים, ועכשיו יורדים על המשרד החלש הזה ששנים ארוכות אף אחד לא רצה להיות שר שם, שלא מצליח לעשות רגולציה אפקטיבית. מעולה.

מה השלב הבא? הכפשת העובדים, פירוק העבודה המאורגנת, והסרת אחריות של המדינה ממתן שירותי בריאות לאזרחיה.

חכם לא?

בפעם הבאה ששואלים אתכם איפה הכסף, תדעו מה לענות נכון?

דו"ח של משרד הבריאות מראה את מה שאנחנו כב מזמן מרגישים. שירותי הבריאות בדרום בקריסה. עלייה מדאיגה בתמותת התינוקות בדרום, מדד שמעיד על חולשתה של המערכת כולה.

הקריסה נוגעת עכשיו לא רק בניתוחים מורכבים ובשומן שעל המערכת. החמאה ירדה כבר מזמן ובקושי נשאר הקשה של הלחם. שירותי הרפואה המונעת במצב גרוע ביותר.

רבות הנשים שמחמיצות בדיקות ומעקב בהריון, גדול העומס על רופאי המשפחה, הילדים, הנשים.

הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד הובילה לשנים על גבי שנים של עיכוב בבדיקות התפתחותיות של ילדים בבתי הספר בדרום, והחיסונים שהוחמצו בבתי הספר… אללה ירחמם.

אנחנו בדרום מרגישים את קריסת המערכת בקצוות. הבעיה עוד לא הגיעה לתל אביב – אבל היא תגיע. כי מדובר במדיניות. לא מקרה. ריקון המערכת מתוכן תסייע לגורמים אפלים לאמר בעוד מספר שנים שהמערכת לא עובדת וחייבים, פשוט חייבים, להפריט. באיזור שלי יש מקום לעוד רופאי משפחה רבים, אחיות קשה עד בלתי אפשרי למצוא, ורוב הרופאים הראשוניים מטפלים בהמון מטופלים מעל הנורמה המקובלת.

יום העבודה שלי מתחיל לרוב לפנות בוקר ומסתיים מאוחר בערב. העומס הפך לאחרונה בלתי נסבל ואני מוותר על דברים שהייתי עושה בעבר למען המטופלים שלי.  והלב כבד.

התורים לרופאים מומחים במקצועות שונים ארוכים מנשוא ובמקצועות אחרים כבר מזמן אני נוטה להפנות לטיפול במרכז הארץ. מזל שהארץ קטנה.

הסכם הרופאים שנתפר בגסות לעשר שנים מקבע מצב שיחמיר וילך כי החסר באחיות ורופאים רק גדל.

יש מה לעשות. משרד הבריאות החל לפני שנה לתקצב את קופות החולים בסכום גבוה יותר עבור כל מטופל בפריפריה. אחלה. הבעיה שהכסף הזה הולך לקופה שמרכזה בתל אביב, ולא ברור כמה ממנו מחלחל דרומה וצפונה. ראוי שהתקצוב העודף יגיע למחוזות הפריפריה באופן צבוע. במקום בו עומדים תקנים ריקים ראוי שתשלם המדינה כפל משכורת כקנס למוסד החסר, בכדי שיוכל זה לאתר רופאים ואחיות בהקדם.

יש לקדם את חלוקת המענקים לרופאים שיעבירו את מקום מגוריהם לדרום. בינתיים, בגלל התמשכות הדיונים בנוגע להסכם הרופאים אין מענקים בקהילה, וגם רופאים שהיו שוקלים לעבור לדרום נמצאים בעמדת המתנה. קיפאון מוחלט.

יש להכפיל את מספר תלמידי הרפואה אתמול. לא היום. לא מחר. יש להכפיל את מספר תלמידות ותלמידי הסיעוד. זו הרעה החולה. השורש.

בצוות הבריאות של ספיבק יונה בו היה לי הכבוד להשתתף יש עוד צעדים קונקרטיים שחייבים לבצע בכדי להציל את המערכת מקריסתה. בדוח טרכטנברג מצב מערכת הבריאות מתואר כמצוין. האם המשמעות היא שמדובר במערכת שטרם הספיקו לרוקן מתוכן?

הדבר המייאש ביותר הוא חוסר התקווה. האוכלוסייה גדלה, צהל יורד לדרום, הפערים מתגברים. מי יטפל בכל אלה?

מי שקורא את מה שאני כותב יודע שהרוח שלי אופטימית לרוב. לאחרונה אני פסימי. מיואש. רץ אחרי הזנב ולא מספיק לעמוד בכל המטלות של העבודה שלי כמה שאשתדל.

המחאה החברתית שהיתה מקור גאווה ותקווה מוסמסה על ידי כוחות אדירים של בעלי הון ופוליטיקאים. ואני? אנא אני בא?

אוףףףףףףףףףףףףףף.