ציוני אני. אני ציוני.
אבא שלי גורש ממצרים. פליט. סבא וסבתא הגיעו בספינת מעפילים, נעצרו בברוטאליות על ידי הבריטים ונעצרו במחנה בקפריסין. הם הגיעו לכאן. לארץ חדשה. דמוקרטיה, חברה שוויונית, ארץ אוהבת יושביה.

מתבייש אני. אני מתבייש.
כאשר חברי הפרלמנט הזה שמזמן לא מייצג את העם קוראים לגרש, סודאנים לסודן, ואפריקאים לאפריקה, כאשר המון זועם מנפץ רכבים, בוזז חנויות, אני יודע שבקרוב הם גם ישרפו ספרים. כי מה לה לספרות, להיסטוריה, לחמלה עם המון זועם, עם חיה קולקטיבית שמסירה מסכה מכוערת מאנשים?

לא שותק. לא אשתוק.
כל עוד שבמקום הזה פוגעים באדם בגלל צבע עורו, בגלל דתו, או, מעמדו, החברה הזו אינה שלי. הפכנו לעוף מוזר, אכזרי, קיצוני, פשיסטי. כן. ההפגנה הזו ואלו שדיבררו בה העלו מן האוב את השד הפשיסטי. זה שמחפש שעיר לעזאזל. זה שמעמיד מדינה לפני אנשים. בושה. חרפה. עצב גדול.

ישראלי אני. אני ישראלי.
כתושב הנגב, בכביש המהיר של גנבת הגבול מסיני לארץ אבות אני רוצה להפנות את הזרקור לאשמים. אלו שנתנו לבועלי גבולות לחצות את הקווים. אלו שהפקירו את הביטחון שלנו בפריפריה לילה לילה. אלו שחבריהם הרוויחו משפע של עובדים זרים, זולים, עובדים במשקל. כאלה שלא צריך לשלם עבורם ביטוח בריאות, ואין דרכון ושגרירות להגנתם.

הבעיה היא בעיה של הממלכה. ממלכה חלשה. שרואה תמיד את היום הבא. אז זורקים אותם בבאר שבע. ובערד. ובאילת. שם, בפח הזבל של ישראל, ליד רמת חובב, ואתר הדודאים שהחליף את חיריה, הבעיה לא קיימת. אבל כאשר הבעיה דולפת לתל אביב הקדשה, הו אז יצאו חברי הכנסת, הרוקדים על שנאה, במחולות. לשלהב המון, להעיר את השד. את החיה.

האם יש לנו מקום כאן? האם ליבוי שנאה, גזענות, ביזה והרס הם הגורל שלנו? של ילדינו?
מה קורה כאן? אין פיתרון אחר?
אולי ישראלי, ואולי ישראל כבר לא ציונית? או לא שלי?
יאוש.