אז כמה שעות אני צריכה לעבוד בשבוע? וכמה אחרי צהריים? ואחרי ההתמחות מה עומס העבודה? אפשר לרדת לחצי משרה אם אני רוצה לעשות דוקטוראט או לגדל את הילדים בחינוך ביתי? וימי שישי? כמה ימי שישי צריך לעבוד? אפשר לראות את התלוש שלך?
איך המשכורת שלך כרופא מומחה? וכמה ימי חופש בשנה? וכמה מטופלים צריך לראות בכל שעה? וההנהלה? ההנהלה מסכימה לאשר שעות של השתלמות ללמוד דיקור יבש?
כל אלה שאלות שאף פעם לא חלמתי לשאול לפני שהתחלתי התמחות. ידעתי בערך שלהיות רופא משפחה יאפשר לי לשלב חיי משפחה וקהילה יחד עם עבודה, ידעתי שאצטרך לעבוד קשה, ולטפל במגוון בעיות, אבל שאשן כל לילה בבית ולא אעשה תורנויות.
כחבר גאה בדור ה X זכיתי ללמד בעשור האחרון תלמידות ותלמידים מהדור שאחרי. כן. אלה שכותבים עליהם שהם מרוכזים בעצמם. שחושבים על שעת סיום העבודה לפני שהתחילו אותה. אלה שלא חוששים לעזוב התמחות בגלל היחס, או השעות, או, התובענות. שאומרים זה שאני יכול להיות נוירוכירורג לא אומר שאני חייב. אלה.
לא מדברים על השאלות האחרות שהם שואלים. מה המשמעות של העבודה שלך בשבילך? איך אתה מוצא השראה? איך אתה מתקן את העולם מהמרפאה הקטנה שלך באמצע המדבר? גם אני יכולה?
בהתחלה זה היה מוזר נורא. באמת חשוב לך כמה שעות תעבדי בעוד עשר שנים? וכמה ימי חופש יהיו? וחוסר הצדק שבמיעוט כוח האדם בנגב מול המרכז? וסמסים בלי שלום, או בוקר טוב, ופירוק שלם של היררכיה. אני חושבת שאתה טועה, (אמרתי בערך אף פעם לאף מורה שלי), כי קראתי אתמול בלילה את ההנחיות החדשות של טיפול באנמיה בתינוקות. ואני כותבת מייל למנכל שנמצא שבע דרגות של ריחוק ממך במעלה הסולם. והרצון לשנות את המערכת, ותחושת המסוגלות. ככה זה יהיה ואם לא אז זה יהיה ככה בדרך אחרת.
הדור החבוט הזה לא מוכן לקבל את הדין. הם יעבדו כמה שהם חושבים שצריך, ורק אם העבודה מפתחת אישית, ומקדמת את הצדק ומתקנת עולם. הם יחשבו היום על תכנית הקריירה שלהם לעוד עשרים שנה וידעו שהם חייבים פשוט חייבים לצאת ללימודים של מדעי הרוח בגיל 45, ולכן הם רוצים לעבוד רק בחצי משרה מגיל ארבעים והלאה.
ואז הבנתי. רפואת המשפחה הוא אחד הפתרונות שעומדים בפני הרופאים של הדור החדש. אלה שלא חוששים לצאת מהמפעלים, (בתי החולים), ולא מוכנים להיות גלגל שיניים זניח במכונה גדולה. אלה שרוצים להיות קרובים למטופלים, לאדם. אלה שרוצים לתקן את העולם.
הרופאות שרוצות להיות חוקרות, והרופאים שרוצים להיות קצת אבא. אלה שמחפשים להפחית עבודה למשך כמה שנים, ואז להגביר, עבודה שתמיד תהיה בשפע, כמה שתרצה ולא יותר ממה שאתה מוכן. ושכר הולם, ואפשרות לעסוק בספורט, ובקריאה, ובטיול.
בעיקר הרופאות והרופאים שרוצים רפואה מקרבת, מקורבת, שלמה, אוהבת. מפותחת ומפתחת.
ואז הייתי נורא גאה בהן. אלופים.
כשהדור שלי נכנס לאט לתפקידי הובלה וניהול, חברים מהכיתה ברפואה כבר סגני מנהלי מחלקות ומנהלים, וכמה צעירים ממני כבר מנהלים בכירים, הזלזול המובנה של הדור הוותיק בדור העצל, המפונק, המרוכז בעצמו יעלם.
אני מתרשם שהתלמידים שלי מוכנים לעבוד נורא קשה, באהבה גדולה, בלי לאבד את עצמם במקצוע המטורף הזה. הם לומדים ומתפתחים, ויוצאים למסע של התפתחות וצמיחה. הם מוסריים וחושבים ומעורבים הרבה יותר ממה שהיינו אנחנו אי פעם כשהיינו בשלב שלהם.
השבוע ליווה אותי סטודנט. הוא הגיע מהצפון הרחוק, נסע ברכבת כל יום, השאיר רכב בבאר שבע ונסע דרומה, עד אלי, וליווה אותי בשאלות. שאלות מוזרות. במקום לדבר על איזון לחץ דם וקריטריונים להפניה של כאב ראש לחדר המיון הוא שאל על הספרים שנתנו לי השראה. שאל איך אני יכול לאהוב ולחייך גם במטופל השלושים? ואיך אני רואה את סגנון המנהיגות שלי במרפאה? ובקהילות שאני משרת? הוא מילא לעצמו דפים של מחשבות וחזון, והמשיך במסע ארוך להשראה. היום דיבר איתי מתמחה. הוא יודע שאין סיכוי שייתן שיכריחו אותו לעבוד בצורה רגילה. הוא רואה במחשבתו את המרפאה שלו, את זה שהוא מטפל גם בילדים וגם במבוגרים, את החלל הנעים, ואת המפגשים הארוכים. לא עשר דקות. עשרים. הוא חושב על זה. ועושה.
ואני מביט בפליאה, באומץ, בתחושת המסוגלות, בנכונות לעבוד ממש ממש קשה אבל לא בכל מחיר. במרפאים החדשים האלה שצומחים. אלה שלא יתנו למערכת להרוס את הלב והנשמה. אלה שיטפלו בי כשאזדקן. יש למה לקוות.

הגדולה כתבה היום מכתב לשר החינוך הרב שי פירון ותלתה על הקיר שלו בפייסבוק –

אני יערה סיקורל, תלמידת כיתה ט' בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון.
בשנה שעברה עמדה בפניי הבחירה – תיכון אזורי או התיכון לחינוך סביבתי. בחרתי בתיכון לחינוך סביבתי, למרות המרחק מהבית, חיי הפנימייה והמסגרת השונה. הסיבה – המערכת הערכית, הסביבתית והחברתית החרותה על דגלו של בית הספר הזה, מערכת שהסכמתי איתה. מקום שבו לומדים דרך הרגליים, דרך עשייה ואקטיביזם חברתי, הוא מקום שרציתי להיות חלק ממנו.
לצערי, התיכון לא חף מבעיות. תמיד עומדת מעליו סכנת שביתה. ועד עובדי המנהלה, האנשים שמאפשרים את תפקודה התקין של הפנימייה שבת – מסיבות מוצדקות ומאושרות ע"י בית המשפט – במספר הזדמנויות במהלך השנתיים האחרונות, כשהאחרונה מתרחשת בימים אלו.
המשמעות – קיום חיי פנימייה ללא חדר אוכל, אימהות בית ומדריכים.
אתמול, ה-16 באוקטובר, החליט בית הספר כי לא יוכל להמשיך להתנהל במצב של שביתה, ולאחר טקס לזכר רצח רבין, אנחנו התלמידים נשלחנו הביתה.
השביתה מהווה מבחן אמיתי באזרחות. לא עוד שיעור בכיתה – אנחנו נשלחים להראות נוכחות בשטח. אנחנו רואים את המשמעות האמתית של חוקי מדינה, הסכמי העסקה, רשויות ויחסים בינן.
אנחנו רוצים לחזור ללמוד. ואנחנו מפגינים, כותבים מכתבים, מתארגנים. אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים עזרה.
כבוד השר שי פירון, אנחנו פונים אליך. אנחנו רוצים להגיע לפתרון שיאפשר לנו להמשיך את הלימודים כרגיל.
אנחנו מקווים שתוכל לעזור לנו. תאפשר לנו ללמוד לא רק אזרחות, אלא גם תנ"ך, מתמטיקה והיסטוריה.

אפשר לראות שם על הקיר פניות נרגשות מתלמידים אחרים בבית הספר

תקציר האירועים.

אנחנו חיים ברמת הנגב. חבל ארץ רחב ומדברי בלי בית ספר תיכון אזורי. הילדים שלנו צריכים להחליט בסוף כיתה ח האם להתגלגל בהסעות לתיכון שעה וחצי שעתיים ביום, או, לבחור בלימודים בפנימייה. הגדולה שלי בחרה בפנימייה לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון (שדה בוקר). הנסיעה לא היתה הסיבה היחידה שלה להחלטה. מדובר בבית ספר מיוחד. בית ספר בו הילדים פעילים לאורך היממה כולה, בית ספר בו מחנכים לאקטיביזם, אהבת אדם וטבע, ניהול עצמי ומנהיגות. בית ספר בו הילדים אוהבים להיות. אנחנו, בלב כבד קיבלנו את ההחלטה וליווינו את זאת שאתמול היתה תינוקת במנשא לחדרה החדש, למיטת הקומותיים, לשדה בוקר.

שלושה ימים לאחרר תחילת שנת הלימודים פרצה שביתה. הילדים נשלחו לבתים ברחבי הארץ, ואנחנו שמחנו. עוד זמן קט עם הגדולה קטנה הזו, שלנו. מודה שעברתי בלילה ליד המיטה שלה רק כדי לשמוע אותה נושמת. כאן. היא היתה עצובה. רצתה לחזור ללימודים. שיחות טלפון קדחתניות, שי פירון, עופר עיני, והלימודים חודשו עד לאחר סוכות. סוכם שהוועד וההנהלה ידונו ברצינות בכדי למנוע השבתה נוספת.

בינתיים למדתי חלק מהרשומון. וועד העובדים מגן על קבוצה קטנה וחלשה בתוכו שאמורה לקבל תוספת לפי הסכם קיבוצי. כמה שנים אמורה. בינתיים אין תוספת, ויש סכסוך עבודה. בית המשפט לעבודה אישר לוועד העובדים לשבות, והמקום דיונים רציניים עוסקת ההנהלה והעובדים בהאשמות. בהנהלה טוענים שיו"ר הוועד התנהג באלימות ודורשים הליך משמעתי, בוועד טוענים שהם הותקפו קודם. על השכר, ועל הילדים שלנו לא ממש מדברים (תקנו אותי אם אני טועה). בית הספר המוצלח הזה מנוהל על ידי חברה ממשלתית שנקראת תאכיד מדרשת שדה בוקר. התאגיד אחראי על הפעלת בית הספר – שפועל במסגרת משרד החינוק. בקיצור – בלאגן מנהלי, משפטי, איגודי, וחינוכי. התוצאה – סמטוחה שלמה בה תלמידי בית הספר הפכו לבני ערובה של המאבק. אמצעי לחץ.

לפני כמעט עשרה ימים פרצה לה השביתה שוב. זאת לאחר שנמנעה במאמצים גדולים ממש לפני שבועיים. במשך שבוע שהו בפנימייה התלמידים בלי אוכל. כלומר עם אוכל. צוות הפנימייה המסור דאג לכריכים, חמגשיות, ונסיעות לחדרי אוכל באיזור כדי להשביע גדוד בני תשחורת שצומחים לגובה ואוכלים המון. בין לבין הם היו רעבים וניסו לשמור על שגרת לימודים רעועה.

ביום רביעי הם התייאשו. בפעם השנייה השנה פוזרו התלמידים לבתיהם ויצאו למאבק.

נער הייתי וגם זקנתי (קצת). מערכת החינוך ובית הספר התיכון ייסרו אותי בשוטים, עקרבים, ומסרקות פלדה. מעולם לא חלמתי להאבק כדי לחזור ללימודים. הילדים האלה נאבקים. בכל דרך אפשרית.

הבוקר תלמידים ואנשי צוות הפגינו במשרד החינוך בתל אביב. בצהריים הם כתבו מכתבים אישיים לשי פירון. בערב הם עקבו אחרי השר לאירוע של "יש עתיד", העבירו אליו מכתבים, נפגשו עם מנכלי"ת משרד החינוך, ויצרו קשר עם יושב ראש הסתדרות המורים. מבחינת התקשורת, התלמידים השיגו סיקור באתרי החדשות הגדולים, זאת אחרי שאתמול פורסמה כתבה ב"צבע הכסף" של רשת ב.

ילדים רוצים לחזור לבית ספר… משפשף את העיניים… בית ספר… ילדים… תיכון. משהו שם כנראה עובד.

הערב דיברנו בבית על התאגדות עובדים, החשיבות שלה, סכסוך עבודה, אחריות מיניסטריאלית, התנגדות לא אלימה, כתיבת מכתבים לנציגי ציבור, מאבק אזרחי. אני מלא תודה להנהלת התאגיד ולוועד העובדים על השיעור החשוב באזרחות. אולי די?

הילדים מבקשים מכל חברינו להפיץ את המאבק, להצטרף לדף הפייסבוק של התלמידים, לסייע לנו באמצעות יצירת קשר עם גופי תקשורת, פוליטיקאים, ראשי הסתדרות, ושאר גופים שיכולים לעזור. הילדים שלנו כבר יעשו את העבודה. בכל זאת – הת הספר הוא שלהם, והצלצול הוא בשביל המורה לא?

קליפ שמתאר את ההכנות לעדליאדע המסורתית של בית הספר – כשנותנים לילדים אפשרות ומרחב – התוצאות מדהימות

וקליפ נוסף על העדליאדה של 2006 ממצלמתו של חברי ניתאי פרץ

ביום שני הקרוב התבקשתי להרצות בקורס "העם דורש צדק בבריאות", בנושא אקטיביזם ברפואה. מדובר במפגש האחרון של הקורס, שנולד מהמחאה החברתית, ומהווה בעיני חלק משינוי העומק שהחברה שלנו חייבת לעבור לפני שיהיה שינוי בפועל. שינוי גדול לוקח זמן ולכן אני לא מיואש ממיעוט התוצאות של המחאה החברתית, מהפיצולים ומאבדן הדרך. אנחנו מתבגרים כחברה, ובינתיים חשוב מאוד לדבר, להסביר, לספר. להראות שיש אלטרנטיבה, להכשיר את הלבבות בכדי שתהיה כאן חברה צודקת, נכונה, טובה.

תקציר ההרצאה –
זהו? סוף הקורס?
הקשבתי, למדתי, התעצבנתי, התרגשתי – אז מה עושים עכשיו? מה הלאה?
הקורס חשף מספרים, נתונים, מידע. את התמונה הגדולה, אבל מה אני יכול לעשות? הבעיות כל כך גדולות ואני קטן עד בינוני.
כרופאים ואנשי מקצועות הבריאות אנו מחונכים לטיפול באדם הבודד, בחולי, באיבר, ובתהליך הביוכימי.
האם אנחנו יכולים להסתפק בכך? האם יש לנו מחוייבות לעסוק בתמונה הגדולה? להיות סוכני שינוי?
מה היתרונות שלנו כאנשי מקצועות הבריאות בעיסוק בשינוי חברתי ואקטיביזם? מה החסרונות?
בהרצאה נשוחח על המימד הרביעי ברפואה, זה שמעבר לעבודה הקלינית, המחקר וההוראה – הרפואה כמקצוע חברתי.
נשוחח על אקטיביזם בכלל ועל רופאים כאקטיביסטים בפרט.
ההרצאה תשלב דיון בכלים פרקטיים לאנשי מקצועות הרפואה לעיסוק באקטיביזם, ושינוי חברתי עם דוגמאות לאקטיביזם ברפואה.

הפוסט הזה כולל חלק מהחומר עליו מתבססת ההרצאה. חיפשתי דוגמאות לרופאים שמשלבים אקטיביזם בעבודתם. רופאים שמהווים סוכנים לשינוי חברתי. אלו שמגשימים בעבודתם את המימד הרביעי ברפואה – הרפואה כמקצוע חברתי.

המשך יבוא – אולי…

מורי דרך – רופאים, אקטיביסטים, משני עולמות. בעולם של האינטרנט קל לשמוע ולראות אותם מדברים, להתרשם במילה, בתמונה ובצליל מעבודתם.

ד"ר פאטץ' אדאמס – מורה דרך וחבר, שמאתגר את מערכת הבריאות בארצות הברית ובעולם בכלל. החליט בגיל 18 להיות שמח, מצחיק, אוהב, חברתי, ומתחשב. משלב רעיונות של שינוי חברתי, קהילות שיתופיות, כלכלת מתנה, וחיפוש מתמיד אחר מרפא.

פרופסור ג'וליאן טודור הארט – רופא בריטי ששילב לאורך הקריירה שלו עבודה קלינית בעיירת כורים מוזנחת, מחקר מעולה ואקטיביזם חברתי בעד השירות הציבורי. הוא זה שטבע את חוק ההפך הטיפולי – עליו כתבתי בפוסט קודם שמציג את כשל השוק ברפואה – בהינתן שוק חפשי חסר רסן בשירותי בריאות, השירותים נוטים להתרכז דווקא במקומות בהם צריך אותם פחות. אנשים הזקוקים יותר מכל לשירותי בריאות מקבלים פחות ופחות.

שני חלקים של כתבה עם ראיון – שמציג את תפיסת העולם של הפרופסור – כל מילה אונקיה של זהב.

חלק שני –

רשימה חדשה שלי על מתווה לפתרון החסר המתמשך של רופא לילה במצפה רמון ב"כביש ארבעים" המקומון של מצפה רמון והאיזור. בזמנו כתבתי שם טור. עכשיו אני עסוק. עסוק מדי לכל דבר. כי מספר המטופלים גדל ומספר הרופאים נשאר.
במצפה רמון שמרוחקת כשעה וחצי מבאר שבע אין מזה שנים שירות רפואי אחרי סגירת המרפאה. כעשרת אלפים איש בסביבה קוראים כבר זמן רב לפתרון, אבל אין. היום לדעתי בשלו התנאים.
כמה חודשים, (מאז חתימת הסכם השכר של הרופאים באוגוסט), אני מחכה לשמוע מה תוספת השכר לפריפריה, ומה יהיה גובה המענק שיוצע לרופאים שיעבירו את מקום מגוריהם לאיזור. המערכת בעמדת המתנה. גם המחאה. גם מחירי הדירות. מחכים. בינתיים אני מרגיש שהעומס הגדול מקשה על יכולתי לתת רפואה כמו שאני יודע לתת, ומעמיס עלי עומס בלתי נסבל. כל המערכת בפריפריה נמצאת במצב כזה והשבוע העומס במיון הגיע לכך שבסורוקה ביקשו לסגור את חדר המיון. פריווילגיה ששמורה רק לבתי חולים במרכז. כמובן שלא אישרו להם.
החורף הזה מרגיש כהמתנה גדולה. המתנה גדולה לפני מחאת האביב שתביא סוף סוף סוף לזוועה השלטונית, הכלכלית והחברתית שעוטפת אותנו, המתנה לרופא שירצה לבוא ולעזור לי, המתנה אישית לפני קריסה טוטאלית.

הטוויטר מספק תחליף עלוב לכתיבה רצינית שרוצה לפרוץ כבר כמה חודשים, ולכן אני מעלה את הסיכום השבועי של הציוצים לאתר.

בצד של כוחות האור והאופטימיות – שווה לבדוק את האתר של כביש ארבעים, ושווה לנסות ולהשיג עותקים מודפסים של המגזין האיכותי הזה שמיכלי יוצרת כפרויקט חיים.
אתר האינטרנט והעיתון מגפון יצא לאור כקולקטיב של העיתונאים בלי בעלי הון, ואני חולם לייצר קולקטיב של רופאים ראשוניים לעבודה עצמאית בלי התערבות של פקידים ומשווקים.
אבל אין זמן. כי יש חולים. ובכלל, נראה שכל המטרה של השיטה הקפיטליסטית היא להביא אותנו לריצה עכברית סביב הזנב של עצמנו בלי יכולת לרדת. מעין כלא במבחן מאמץ מתמשך.

הולך לחבק ולשאוב נחמה.

ביקשו ממני לרדת לעיר הגדולה בירת הנגב למעגל שיח בנושא שירותי בריאות, מאבק הרופאים, ונייר העבודה שמתגבש והולך עבור "צוות ספיבק יונה" בנושא שירותי הבריאות.
היום התחיל באזעקה בארבע לפנות בוקר, (אולי זה היה ארבע וחצי?), ממרחק שמענו שלוש נפילות.
בערב נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון העיר הגדולה באר שבע. בבית היתה מחאה אבל הבינו. בקושי.
בדרך, מופע זיקוקים מחליא. ארבעה או חמישה זיקוקים עולים לשמים, חלקם פוגשים בזיקוק גדול ומציתים פיצוץ באור גדול. קצת כמו פצצות תאורה גדולות, רק שהאור נכבה ממש מיד. שומע רעש והרכב רועד קצת לאחר שנופלים חלק מהטילים אל הקרקע. תוך כמה דקות מתחילים להגיע הדיווחים ברדיו ואני כמעט נכנס לבאר שבע. ולפאניקה. אני קצת חושש, ולמרות שבבית נראה רעיון מצויין להראות סולידאריות עם המאהל, ולא להחמיץ מעגל שיח, בכל זאת, הטילים האלה טילים, והמאהל תחת כיפת השמיים.
קונה שתייה בקיוסק, להשיב את נפשי, וממשיך לכיוון מאהל המחאה. כשאני מגיע אל החנייה טלפון. "אתה בדרך?" שואלת אותי אדר, "ממש כאן – אני עונה לה". היא מספרת לי שהם החליטו להעביר את השיח אל בית הסטודנט שבאוניברסיטה. אני מתחיל לנשום.

בבית הסטודנט מתחילים להתכנס אנשים. רשת הפלאפונים קרסה ואני לא מצליח להתקשר הביתה. מתחילים את מעגל השיח. הסיטואציה קצת סוריאליסטית אבל מאוד מעודדת. המחאה הזו חזקה מכולנו. אנחנו חוששים ומפחדים אבל למרות הבום טרח, ותופי המלחמה, המחאה לא עוצרת.
אנשים יושבים יחד במעגל, ומדברים על שוויון בשירותי בריאות. אני מספר שתוחלת החיים בנגבקצרה בארבע שנים מבמרכז. אני מספר שמספר הרופאים לאוכלוסייה כפול בתל אביב מזה שבנגב, ומגלה את זוועות הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד. אצלנו, תלמידים לא קיבלו חיסונים, ומזמן כבר לא בדקו את התפתחותם.
אנחנו מדברים על מקורות המימון של המערכת ועל התלות המוחלטת שלה בגחמות האוצר.
החברה נראים כמעט מופתעים. סטודנט אחד מסכם את מה שאמרתי בכמה נקודות –
1. יש פערים אדירים במערכת.
2. יש חסר מתמשך שהולך וגדל של רופאים במערכת.
3. גם אם יוסיפו עוד אלף תקנים לא יהיה מי שיאייש אותם.
4. המדינה מייבשת את טיפות החלב ושירות הבריאות לתלמיד, ואחר כך מפריטה.
5. המדינה וויתרה לעשירים, למעסיקים על המס המקביל שאמור היה להיות כסף צבוע למערכת הבריאות, והכסף הזה בעצם יוצא מהכיס של החולים.
6. מס הבריאות הוא יחסי – ויש לו תקרה, כלומר שהעשירים יותר משלמים פחות.
אחרי עוד כמה נקודות כאלה סטודנט אחר שואל אם מבקר המדינה יודע את כל זה. אני אומר שכן.
אז איך אנחנו לא יודעים? הוא שואל? ואני מספר על האושר הגדול שאני מרגיש שאנשים יושבים באחת עשרה בלילה, לפני שבוע עבודה ומתעניינים באחריות המדינה על בריאות אזרחיה.
בקהל אדם מבוגר שאומר שרק מהפכה אמיתית תוכל לשנות את סדרי העדיפויות.
הסטודנטים האלה מעודדים אותי לחלום. הם מאתגרים אותי. מה היית עושה אם היה לך כוח מוחלט בכדי לשפר את המערכת? אני מבין שהם מאמינים באמת שאפשר לשנות את העולם, וקצת נדבק בהתלהבות. למה לא בעצם? למה אנחנו צריכים לקבל מצב בו אין עדכון קבוע לסל, או, רפואה פרטית שנוגסת בשירות הציבורי?
הם שואלים אותי המון שאלות ומשב של קליטה מראה לי שלוש שיחות שלא נענו מהבית.
מסביב יהום הסער אבל רוח המחאה קיימת.
בדרך הביתה אני מרגיש שחלמתי חלום. לא יכול להיות. אנשים צעירים שמסירים את כיסוי העיניים, ומסתכלים על העולם מסביב. שילוב מרתק של פעילי שכונות ששואלים איך אפשר לעשות את הנגב אטרקטיבי יותר לרופאים, ומבינים יותר טוב ממני שחינוך, ותשתיות, ובריאות, כמו צבא ומשטרה הם דברים שהחברה צריכה לספק לאנשיה. אנשים שמעזים סוף סוף לחלום. ממש אחרי מטח הגראדים, ובתוך מרתף בית הסטודנט, רוח האדם מתעלה ועולה, וזו בעצם הסיבה שאני רופא.
אמונה באדם.

הפוסט הזה מתפייט, אני יודע. אני מסרב לכבות את האור שאנשי המחאה של באר שבע הדליקו בנשמתי בלילה השחור של אתמול.
המחאה הזו, אסור לה שתשקוט, אנשים מדברים זה עם זה. שואלים שאלות. לא מקבלים את הרשעות, הציניות, הפירוד ככוח טבע. אפילו אני נדבק, ואני, כבר מזמן החלטתי להשתבלל ולהפסיק לחשוב ולכאוב את הארץ הזאת. אני מתחיל לנפץ את הבועה, בכל שבוע יותר, ולקוות. באמת לקוות.