בשבועות האחרונים כתבתי הרבה. בבלוגיה של שירותי בריאות כללית, באתר עבודה שחורה, וראיון עם קרן נויבך בסדר יום לקראת שביתת הרופאים.
השביתה הזו מוציאה אותי מהכונכייה ויחד עם כמה חברים טובים – רופאי משפחה גם הם אנחנו מנסים להביא את הצרכים שלנו לקדמת הבמה. בינתיים – רק רופאי בתי החולים נמצאים שם. האם מישהו שקורא את הפוסט הזה מתחום התקשורת / קידום האתרים / יחסי הציבור יכול לעזור לעמוד השדרה של המערכת?
 

בבלוגיה של שירותי בריאות כללית פורסמו שני פוסטים שלי – בבלוג החדש – חשיפה לדרום.

יום בחייו של רופא כפרי –  בפוסט כתבתי תיאור של יום בעבודה שלי כרופא כפרי.

• real unprocesd food tends to rot early. food like processed foods live longer since germs hate them http://amzn.com/k/15EI84AOTKA4J #Kindle #
• פוסט שלי בעבודה שחורה לקראת שביתת הרופאים, הוביל לראיון אצל קרן נויבך הבוקר. http://goo.gl/txGmk #
• הביביספין היומי אתמול בדיוק לפני השינה : מסתמן פתרון למשבר הרופאים. ראש הממשלה הנחה את סגן שר הבריאות לקדם רפואה פרטית בבתי חולים ציבוריים. #
• מעניין מי הכתב שמצטט מילה במילה את המסר של אנשי יחסי הציבור של רוהם בלי לבדוק אפילו. מעשה מילים יוצרות מציאות. #
• ראש הממשלה הורה לשר האוצר ולסגן שר הבריאות לבחון את החזרת שירותי הרפואה הפרטיים לבתי החולים הציבוריים – הביביספין 0 http://goo.gl/BEFAA #

• לקראת מעבר לכתיבת הבלוג שלי באתר הכללית אני זקוק לשם לבלוג. משהו טוב. מוחות קריאיטבים שמכירים את הכתבה שלי האם תוכלו לעזור? #
• Sooo… All my blog's database gone from my host server! All blog posts gone! I am contacting support but somehow im not optimistic. #
• another great food rule. not to eat stuff that contains stuff you cant read or pronounce. http://amzn.com/k/8OL9OH9KOSLV #Kindle #

זהו. כמעט סיימתי. עוד מאמץ קטן ודי.

ואז מתחילים. נשימה עמוקה וצעד חדש וגדול ואמיץ.

מסע שהחל לפני מספר שנים, בעצם מהרגע שהתחלתי לעבוד בבית החולים, עומד להסתיים. ובעצם להתחיל.

בשבת סיימתי את מבחן הגמר, בדצמבר אני מקבל את התעודה. סיימתי את התמחות העמיתים ברפואה אינטגרטיבית באוניברסיטת טוסון!!

קצת לפני ההסבר על התחום הזה שהופך להיות השלב הבא בהתפתחות המקצועית האישית והרוחנית שלי, הסבר על הדרך. למה הלכתי ללמוד עוד?

במהלך לימודי הרפואה הרגשתי תחושת אי נוחות. קוראים קבועים בבלוג שמעו אותי מספר את זה מספר פעמים בפרוטרוט. באתי ללימודים מתוך אהבה. אהבת אדם. ומצאתי מקצוע עתיר טכנולוגיה, ומרחק מקצועי, וכמעט חף ממערכות יחסים עמוקות, וממושכות.

זו הסיבה בגללה בחרתי התמחות ברפואת המשפחה. התחום היחידי כמעט שבו מערכת יחסים ממושכת עומדת במרכז.

במהלך ההכשרה שלי הרגשתי שגורל מקצוע הרפואה נמצא בידי הדור שלי. שינוי עמוק מוכרח להגיע, ומהפכה מבעבעת לה מתחת לפני השטח. אבדן האמון של המטופלים, כעס על רופאים, תביעות משפטיות, וכמיהה גדולה למשהו אחר. חשתי שהמקצוע עצמו, עוקצו ודובשו, עומד בסכנה. רציתי להשתתף במהפכה, לקחת חלק בניעור עדין, ושינוי עמוק ברפואה.

הסיבה השלישית היתה תחושת כישלון ואכזבה אישית. ביציאה מהלימודים חשבתי שאני מצוייד בכלים בכדי לעזור לרוב המטופלים שיבקשו את עזרתי. למדתי במהירות שלרבים אינני יכול לעזור. יותר מכך, למדתי, שלעיתים במצוקתנו אנו נוטים לפתח "נקודה עיוורת" למטופלים להם אנו לא יכולים לסייע. רוצים להאמין שזה "נפשי", קשור לחרדה, מבנה אישיות וכדומה. חשבתי שחייב להיות יותר, ושאני מוכרח לדעת, לפחות לא להפסיק לנסות לעזור, לרכוש כלים חדשים, משהו. להציע.

אם כן, זו רשימה ראשונה בדרך החדשה בה אני צועד, בצעדים מהוססים, לאט ובזהירות. אני מפחד, כמו בכל התחלה חדשה, אבל יודע. יודע שזו הדרך הנכונה.

מהי רפואה אינטגרטיבית?

"רפואה אינטגרטיבית מדגישה את חשיבות הקשר בין המטפל למטופל, מתמקדת באדם השלם, נתמכת באמצעות הוכחות מדעיות, ומשתמשת בכל הגישות הטיפוליות, המטפלים והדיסציפלינות בכדי להגיע לבריאות ומרפא אופטימאליים". (תרגום חפשי מהגדרת איגוד המרכזים האקדמיים לרפואה אינטגרטיבית CAHCIM ).

"רפואה אינטגרטיבית היא רפואה מוכוונת ריפוי, המטפלת באדם השלם (גוף, נפש, ורוח), וכוללת את כל ההיבטים של סגנון חייו. רפואה אינטגרטיבית מדגישה את הקשר הטיפולי ומשתמשת בכל הטיפולים המתאימים והיעילים, קונבנציונאליים ואלטרנטיביים כאחד" (תרגום חפשי מהגדרת הרפואה האינטגרטיבית של המרכז לרפואה אינטגרטיבית באוניברסיטת טוסון).

העקרונות המרכזיים העומדים מאחורי רפואה אינטגרטיבית:

• המטופל והמטפל שותפים לתהליך הריפוי.
• גורמים רבים משפיעים על בריאות וחולי -נפשיים, רוחניים, קהילתיים וגופניים, ויש להתחשב בכולם בעשייה הרפואית.
• שימוש נכון ברפואה מערבית בשילוב עם שיטות משלימות מקדמים את תהליכי הריפוי הטבעיים של הגוף.
• אם ניתן, נעדיף התערבות יעילה שתהיה פחות חודרנית, בעלת פוטנציאל תופעות לוואי נמוך יותר, ויותר טבעית.
• רפואה אינטגרטיבית לא דוחה את הרפואה המערבית, ולא מקבלת את הרפואה האלטרנטיבית ללא ביקורת. רפואה טובה מתבססת על מדע טוב. היא מבוססת חקר, ופתוחה לפרדיגמות חדשות.
• לצד עקרון הטיפול בחולי, העקרונות הרחבים יותר של קידום בריאות ומניעת חולי הם חיוניים העוסקים ברפואה אינטגרטיבית צריכים לסמל את עקרונותיה ולחייב עצמם ללימוד עצמי והתפתחות אישית מתמדת.

רפואה אינטגרטיבית אם כן, היא רפואה נתמכת עובדות, המאשרת מחדש את הבסיס לרפואה טובה : חיזוק והדגשת הקשר הטיפולי, האוטונומיה של המטופל, הדגשת הבריאות על פני החולי, ושימוש בכל דרך יעילה שעשויה לסייע למטופל בדרכו להחלמה ובריאות.

מעבר לכל האמור, רפואה אינטגרטיבית מהווה גוף ידע חדש ברפואה העוסק בלימוד וחקר שיטות טיפוליות הנמצאות מחוץ לתחום הרפואה כיום, כאלו שאינן נלמדות בתהליך ההכשרה הרגיל של רופאים. רופאים אינטגרטיביים עוסקים ב"תרגום" דו כיווני של השיח הרפואי בין רופאים למטפלים לשם סיוע בריפוי, אך לא פחות חשוב, בשיפור בטיחות הטיפול.

בנימה אישית ולאחר ניסיון בפרקטיקה של רפואה אינטגרטיבית אני חש שמדובר ברפואת העתיד. אני חש שזו הרפואה שהמטופלים שלי רוצים, אך חשוב יותר מכך אני חש שמדובר ברפואה שמחזירה את ערכי היסוד של רפואה טובה למקומם הראוי. זו הסיבה המרכזית בגללה הלכתי ללימודי רפואה, להתמחות ברפואת המשפחה, ועכשיו בדרך זו. מעבר למטופלים, יותר ויותר רופאים מתעניינים, לומדים, ועוסקים ברפואה אינטגרטיבית.

תיאור ההתמחות

במהלך השנתיים האחרונות נחשפתי לשיטת לימוד רפואית חדשה. למידה דרך רשת האינטרנט. רוב הלימוד במסגרת התכנית מתבצע על גבי הרשת, במסגרת למידה כיתתית יחד עם כשבעים עמיתים מהעולם כולו שמבצעים את הלימוד יחד. הלימוד מתבצע דרך קריאת חומר עיוני רב, צפייה בסרטי וידאו, שמיעת הרצאות על הרשת, דיונים חיים, דיוני מקרה ומשימות רבות אחרות. מעבר ללימוד גוף ידע אדיר, מדובר במסע בו מצופה מהמתמחה להתקדם כברת דרך רוחנית, אישית, ומקצועית.

בנוסף ללימודים דרך רשת האינטרנט, אחת למספר חודשים מתקיים שבוע לימוד אינטנסיבי והתנסות מעשית בטוסון אריזונה בה נפגשת כיתת הלימוד כולה, ונערכים לימודים הדורשים עבודה משותפת בפועל.

קורסי הלימוד מחולקים לרבעונים, כאשר שנת הלימודים הראשונה הוקדשה בעיקר ללימוד הפילוסופיה והמחקר העומד מאחורי שיטות אלטרנטיביות שונות כגון, רפואת גוף ונפש (היפנוזה, דמיון מודרך), תזונה, תוספי מזון, רפואת מגע (עיסוי, רפלקסולוגיה), רפואה סינית, אוסטאופטיה ועוד. שנת הלימודים השנייה מוקדשת ללמידה אינטגרטיבית מבוססת מערכות בה אנו לומדים ניהול מטופלים ובעיות מורכבות בצורה אינטגרטיבית מתחום הפסיכיאטריה (דיכאון וחרדה), רפואת הילדים (הפרעת קשב, אוטיזם, חיסונים), רפואת המשפחה (זיהומים ומחלות דרכי הנשימה, ובעיות גסטרואינטסטינאליות), ריאומטולוגיה, רפואת נשים, הטיפול בסרטן, בכאב, ברפואה פליאטיבית, וכדומה. ההשקעה הנדרשת בלימודים היא עשר עד עשרים שעות שבועיות, והלימודים מתנהלים כמובן באנגלית.

חלק חשוב בהכשרה הוא לימוד גוף הידע. מה נחקר, מה עוזר למה ואצל מי, איפה אין שום הוכחות, ומה נמצא בבדיקה. חלק משמעותי נוסף הוא איך לאתר מטפלים טובים, איך לתקשר עמם, ואיך בעצם לתרגם את הרפואה המשלימה לשפה המערבית ולהפך. רב תחומי אמרתי כבר?

במקביל, בשנה האחרונה אני משתלם ביחידה לרפואה אינטגרטיבית במרכז הרפואי על שם רבין, תחת שרביטו של ד"ר עופר כספי, פנימאי מומחה, רופא בחסד, ובוגר המחזור הראשון של ההתמחות בטוסון. בעבודה ביחידה אני עוסק בבדיקת חולים, מיון, טיפול, ייעוצים במחלקות בית החולים, הרצאות, פעילות מחקרית ואקדמית במערכת רב מקצועית מרשימה.

זהו, פרק ראשון בניסיון לתאר את הדרך החדשה. אני מניח שיהיה עוד לכתוב בנושא. בימים אלה אני בודק סחורה בשוק, ממשש, מרחרח. היכן אוכל ליישם את שלמדתי, איך ואיפה כדאי לצאת לדרך חדשה? אני מקווה שתלוו אותי גם בתהפוכות אתר רשימות, בבית חדש בוורדפרס שיבוא עלינו לטובה, וגם בהתגלגלות ההרפתקה הזו, האינטגרטיבית.

אשמח מאוד לשמוע תגובות, שאלות, הערות. בעזרת דיונים פוריים כאן, אני מצליח פעמים רבות לזכך את המסרים שלי. לחדד. ללמוד הרבה. תודה.

רק חזרתי. היה קצר. וארוך. ומקסים וקררר, וחם.

נסעתי לזמן קצר אל מעבר לאוקינוס בכדי ללמד וללמוד.

ביציאה מכאן – חמסין, מעלות ארבעים ושרוול קצר בצל.

בכניסה לשם, פתיתי שלג וכובע גרב, ומעיל, וגרבי צמר, וקררררר.

מצטנף ליד תנור העצים במכון גזונטהייט שבווירג'יניה המערבית.

השנה הגעתי כמורה, לזמן קצר בקורס שמשכו חודש ומיועד בעיקר לסטודנטים לרפואה.

אנו מנסים ללמד נושאים חמקמקים. הומניזם. ברפואה. קבוצת רופאים, אקטיביסטים, אומנים, מנסה ללמד משהו שכמעט ולא נוגעים בו בבית הספר לרפואה.

קבוצה של תלמידים, מכל העולם מגיעים אל יער עבות בין הרים, שלכת של סתיו מתערבבת בשלג ראשון.

נושאים מוזרים שכאלה. אהבה ברפואה. חמלה. מגע. ריפוי. איך אתה אוהב?

טקס ריפוי מרגש לחבר טוב שאובחן עם מחלה קשה מרגש את כולם, ואנו מדברים על טקסים ורפואה. הטקסים משולבים בשורשי המקצוע שלנו. מאז ומתמיד. אפילו היום. כשמנסים לא לחשוב על זה. קודם נכנסים, אחר כך מתיישבים. מדברים, שואלים שאלות, עוברים למיטת הבדיקה. בודקים, חוזרים לכיסא. מדברים, קובעים אבחנה, מציעים טיפול, רושמים מרשם. ומכתב. לעיתים אני מנסה להתל בטקס. לקבוע אבחנה לפני הבדיקה (פעמים רבות אפשר לדעת רק על פי שאלות), או, להימנע משימוש בבלוק המרשמים. החלפת נושא. ושוב החלפה. שבירת הטקס אינה פשוטה, ופעמים רבות פוגמת בחוויה.

אני לימדתי על אקטיביזם ורפואה, רפואה וקהילות, איך להפוך לרופא שבטי מודרני, ועל מערכות בריאות ברחבי העולם. בין לבין בישלנו, ונחתי קצת, וטיפסתי על ההרים, אל המערה שמאחורי המפל, ואל החווה שמעבר לנהר. קשה להאמין שמקומות כאלה קיימים. ארץ פלאות. קרה.

כמעט עשרים סטודנטיות וסטודנטים, שהחליטו להשקיע חודש בצלילה אל אהבת האדם שלהם. זכיתי בהזדמנות ללמד במכון שכזה, חוץ ממסדי. בו אפשר לאמר הכל, וללכת הכי רחוק שרק אפשר כמעט בלי מגבלות.

גם המגע. כמות החיבוקים. הקשר הקרוב, הפיזי עם אנשים שהם כמעט זרים. והאהבה שמעריפים כתרגול, כחימום מפני הקור שבחוץ.

אחרי כמעט שנה, שנה עצובה וקשה, לבשתי סוף סוף את בגדי הליצן, וליצנתי. בלי להיות "רופא". הייתי מורה. אבל הקשבתי למוחות מלאי תשוקה לחיים ולמקצוע. כאלה שהצליחו לסחוף אותי בחזרה אל מחוזות התשוקה לרפואה. לאדם.

בבוקר האחרון התעוררתי, לימדתי עוד ארבע שעות, ועוד שעה וחצי בדרך מושלגת אל שדה תעופה קטן, במטוס היחיד שיוצא כל יומיים, לכיוון מערב.

המשך יבוא…

לכבוד אייקון 2009 – היינו שם אתמול, בפורמאט משפחתי. לקינוח לקחתי את הגדולה – להקרנת קאלט לילית של הנסיכה הקסומה. היה נפלא. עוד יותר נפלא היה לראות את פניה זורחות. אולי אכתוב על זה עוד.

הגדולה הזו, שפיתחה טעם נפלא בספרי מדע בדיוני ופנטזיה, שהחזירה אותי למשחקי מבוכים ודרקונים, ושגורמת לי לאושר אמיתי בתור חנונאבא גאה, כתבה ביקורת ספר על הבריון של ארצ'ר בהוצאת ג'ירף – הסידרה של השכנה מרשימות שמופיעה עוד מעט בעצמה באייקון 2009 (הידעתם שרבים וטובים מהשכנים ברשימות מופיעים בפסטיבל הביזארי על גבול המענג הזה?).

הפסטיבל שמתקיים במתחם הסינמטק בתל אביב ובבית הספר הסמוך מכיל עמדות מכירת ספרים רבות במחירים טובים. קנינו שם המון – מציע לכולכם לרכוש את הבריון.

ביקורת על הבריון של ארצ'ר

בספר הבריון של ארצ'ר מסופר על נער צעיר כבן 13 שמגיע לביתו בריון ענק. הבריון מתעקש שאביו הסופר של הנער ימשיך בהרגל ישן שלו לשלוח 2000 מילים שהוא כותב על כל שטות שעולה במוחו כל שלושה שבועות לגובה המיסים, כדי שהאב לא יפתח חסם כתיבה [גובה המיסים היה ידיד של האב וזו הייתה דרכו לסייע לסופר]. הבריון נשלח להביא מילים שלא נשלחו בזמן ע"י ארצ'ר מסתורי. ואז מתחילות הצרות. 7 אחים ששולטים על העיר אך לא יכולים לצאת ממנה ומסוכסכים קשות אחד עם השני לוחצים על האב לשלוח את המילים, כי הם חושבים שלמילים יש השפעה עליהם. כל אחד מאחים אלו, מקשה על החיים בביתם של המשפחה [הגבלת חשבונות הבנק, סגירת חנויות וכדומה]. הבריון נשאר לצד הנער ומשפחתו והופך לחבר יקר. נהיה בלאגן בין שבעת האחים ומשפחתו של הנער (ששמו הארוורד), שנפתר רק בסופו המפתיע של הספר.

ההתחלה הייתה קצת קשה, אבל כיוון העלילה מעניין ומהיכרותי עם ספריה האחרים של הסופרת הספר טוב ואפילו עולה על סדרת העולמות של קרנומטסי ועל הטירה הנעה. אני אוהבת את סגנון ספרי הבלשות, שבהם העלילה מתבהרת רק בסוף העלילה, ולכן אהבתי מאוד את הבריון של ארצ'ר. הדמויות טובות, כל אחת בדרכה, אפילו הרעים היו בעלי מזג טוב או מצחיקים להפליא וכולם נפלו קורבן לממונים עליהם. התזמונים מושלמים, למשל כשמתגלה שמכונת הכתיבה החדשה של האב מצליחה לשלוט באנשים שהוא כותב עליהם בדיוק ברגע שהעניינים מתחילים להשתבש אחרי שהכול היה במצב פנטסטי. הסגנון העוקצני של הסופרת לא דהה, למשל כשהיא מתארת את ההבעות המטופשות על פניו של הבריון או את התנהגותה המבישה של אחת הדמויות (היא יכולה לגרום להזדהות עם המפלצת הקטנה, ואז לחשוב על עצם ההזדהות עם הילדה הנוראה כחטא שאין לתארו), היכולת להפוך אפילו את הדמות הכי שולית כמו פועלי בניין לגורם חשוב בעלילה. יש בספר משהו שהוא פשוט נכון. המילה היחידה שנותרה לי לתאר בה את הספר היא פשוט – גאוני.

מתאים לגילאי 9 (אם קוראים ספרים ומצליחים להתגבר על כ- 100 עמודי בסיס או התחלה) עד 99.

סיכום שנה, חלקי בלבד.

לפני שנה – לימדתי הומניזם ברפואה במכון גזונטהייט! השנה התחילה בסידור המחשבה שלי על רפואה, חברה, ובני אדם, והעברת המחשבות בצורה קוהרנטית לאנשים אחרים. ההוראה החוץ ממסדית בגזונטהייט אפשרה לי לחשוב, לסדר ולאמר את כל מה שאני חושב. בלי לפחד. המסע המופלא הזה, היה קשה, מרגש, נהדר. חלק מהתלמידות והתלמידים ממשיכים לכתוב, ליצור ולחשוב בעקבות החודש הזה של לימוד משותף, התרחקות, והתקרבות. בקרוב אני נוסע לשם שוב. מצ"ב וידאו שהכינה אחת התלמידות לפני חודשיים.

אחרי  החזרה – נחיתה לקלחת שכולו עבודה בקיבוצים ובמרכזי הקליטה, הוראה בשני בתי הספר לרפואה,אחד ושניים, לימודים ברפואה אינטגרטיבית בשעות הלילה ולפנות בוקר, והשתלמות בעבודה ביחידה לרפואה אינטרגטיבית במרכז רפואי על שם רבין.קצת באמצע הגיעה המלחמה בעזה, ונסיעה לעוד לימודים ברפואה אינטגרטיבית ביבשת הרחוקה.

חזרה לקלחת, ופתאום נסיעה לאתיופיה, להוראה, מפגשים, עבודה.

חזרה וסימסטר שני. לימדתי בשתי מסגרות את הקורס החדש – "מערכות בריאות בעולם", קורס שמנסה לספק הבנה לרופאי העתיד. הבנה שאסור לרופאים להשאיר את מגרש המשחקים הארגוני והלאומי לאנשי הכסף שמנסים באופן פעיל לייבש את המערכת ולהרסה. מעין נסיון אקדמי לעודד רופאים לאקטיביזם.

במקביל הערכות מהירה והשתתפות בהעברה של קורס נוסף בהומניזם – "אומנות המרפא". קורס שקצת קשה להסביר איך הוא עובד ולמה – אבל עובדה, הוא נערך בהמון בתי ספר לרפואה, וצמליח לחבר סטודנטים ורופאים לערכי הליבה, לסיבה בגללם הגיעו לרפואה. לקסם שכאן.

נמשכו הלימודים האינטגרטיביים, ולמדתי מזווית אחרת על רפואה סינית, ואסטמה, ומיגרנה, ומחלות מעיים דלקתיות וסוכרת וסרטן ומה לא….

והופס,ממש לפני שנגמר הסימסטר חודש מטלטל של מילואים. קשה לתאר את עוצמת הזעזוע שהחודש הזה יצר אצלי, ואכזבה, וכעס, וחזרתי אחר. לא הצלחתי למצוא את האהבה למטופלים שלי, לא הצלחתי למצוא נחמה. חודשיים. חודשיים עד שהתאוששתי בסיוע של החברים המדריכים של "אומנות המרפא", שהצליחו לספק תובנות, ונחמה, ואהבה. בסיוע המשפחה שלי. האהבה והתמיכה בה עטפו אותי.

וחודשיים של קיץ חם ועמוס, מעמיס על כתפיים את העבודה של חברים שהחליפו אותי בזמן המילואים. ולמה? כי בפריפריה, בנגב זוחל כבר חסר ממאיר ברופאים. והחסר הממאיר הזה משמעותו שאין מחליפים. אין. והדרך היחידה להחלפה טובה היא באמצעות ברטר. סובלים חודש במילואים ואז חודשיים בהחלפות. זה מה יש. על יום חופש כמובן אין מה לדבר. פרידה ממרכזי הקליטה שנסגרו עקב הפסקת העליה מאתיופיה.

במהלך השנה ניסינו, קבוצה של חברים מסורים לרפואה הציבורית ולרפואת המשפחה, להקים קבוצת חשיבה ושיתוף פעולה של מתמחים ורופאים צעירים ברפואת המשפחה, וגם הצלחנו להגיע להישגים שונים ומשונים, קצת תקווה, אבל הרבה מחשבה – האם באמת יש לי זמן לכל זה?

ההישג הגדול ביותר השנה – הילדים שלמדו לאהוב מבוכים ודרקונים, והמשפחה שמתכנסת יחד לשחק במשחק הזה של דמיון ושיתוף פעולה קבוצתי. איזה כיף.

והנאה קטנה שלי – המשחק החדש שגיליתי, שמספק לי שעות נפלאות של קטל מפלצות, ערפול חושים, שיתוף עם אנשים אמיתיים, ועולם שלם לגילוי. המשחק הזה יקבל פוסט משלו פעם.

היה עוד המון אבל אלה הכותרות.  שמורכבות מימים ארוכים ארוכים, ולילות קצרים קצרים. המון מפגשים עם אנשים כואבים, נזקקים, עצובים ושמחים. המון צרכים שבלעו את שלי.

לא הספקתי לכתוב, לא הספקתי לחשוב, בקושי הספקתי לקרוא, לא הייתי מספיק עם המשפחה.

אני מאחל לעצמי שנה פחות עסוקה, יותר נינוחה, עוד אהבה, ובעיקר – בלי בלי בלי מילואים.

ועכשיו סוף שנה, ושנה חדשה מתחילה, וחשבון נפש כזה היום.

לקוראי הבלוג אני רוצה למסור תודה, ולאחל שנה מעולה, והמון אהבה, והרבה בריאות, ולהודות, באמת להודות שאתם כאן וקוראים אותי ומשתתפים, ומשתפים, ועונים, ולוקחים חלק במסע. אני מרגיש אתכם לצידי.

תודה.  

לקוראים הידד!
השנה החולפת היתה אחת העמוסות בחיי. בחיי.
כמו שאלו שהיו קודם היו עמוסות, רק עוד הרבה יותר. שילוב של עבודה, משפחה, לימודים, יוזמות חדשות, המון הוראה, מילואים ועייפות אחת גדולה.
בשבוע האחרון שאלו כמה פעמים, אנשים אמיתיים, בשיחות פנים אל פנים מה קרה? למה הבלוג הזה שותק? האם נגמרו לי המילים?
חשבתי שאולי נגמרו, ואולי, אולי אני בונה את הסיפורים החדשים, אלו שילוו את חיי בשנים הקרובות.
לאחרונה ביקשו ממני לשדרג פוסט ישן בנושא רפואת המשפחה עבור עיתון הסטודנטים לרפואה באוניברסיטת בן גוריון – "דבשת" (בגליון 81). אני מביא אותו לכאן – כי יש בו חלק מהנושאים שמעסיקים אותי. ואמונה אחת גדולה, שמערכת הבריאות שלנו עומדת בסכנה גדולה. שאחת מהדרכים להבטיח רפואה טובה לכולם, כזכות בסיסית, עוברת דרך הרפואה הראשונית. זו של המרפאה. זו בה עומד אדם מול אדם, ובה ניתנת רפואה באהבה, באופן אישי, ומתוך היכרות אמת.
והרי הרשימה :

גיבורי התהילה שעורכים את דבשת כתבו לי באמצע המילואים וביקשו שאשפץ פוסט ותיק מהבלוג. הסכמתי. למה בעצם? מה לדבשת ולי? מעולם לא כתבתי בדבשת בזמן הלימודים, ובכלל, תקופת הלימודים זכורה לי כמסע ארוך של עבודה במשמרות לילה כאח בבית החולים, מקלחות זריזות לפני התייצבות בכיתה, סגירת עיניים עם כיבוי האורות, וניסיונות נואשים לשמור על ערנות בתנאים כמעט בלתי אפשריים. לא. לא התבלטתי בכתיבה, במסיבות, או, בכלל.
 
הסכמתי מאחר ואני יודע כמה מעטים חושבים על רפואת המשפחה כאופציה הגיונית לקריירה. אני יודע ולא מצליח להבין. מאחר ובית החולים היה ביתי השני לאורך שנים ארוכות, בחרתי בעבודה בקהילה מתוך מודעות מלאה. קשה להאמין אבל אני מתעורר בכל בוקר בשמחה לעבודה. מרגיש שיש לי הזדמנות נדירה לעשות את הרפואה כמו שלמדתי. כמו שצריך. לעומק, ולרוחב, ולאורך זמן. נכון, נאלצתי לשם כך לנדוד לשוליים (הסהרוריים?) של המקצוע, להגליה מרצון אל לב המדבר, אבל רציתי שתדעו שקיימת האופציה. שאפשר לבחור בקריירה מתוך אידיאולוגיה, בשכנוע עמוק, ולא להתאכזב (לפחות בינתיים).

ד"ר בייקר
בראשית ימי לימודי הרפואה היה החזון או שמא פנטזיה? להיות רופא כפר. לעבוד במקום קטן ומרוחק, לבד, לבד, להיות חלק טבעי מקהילה בה כל אחד מכיר את חברו, ויותר מכך זקוק לו. כי בבית קטן בערבה הרופא הזדקק למכולתניק שצריך היה את הנפח לפרזול הסוסים, שהיה צריך את הרצען והסנדלר, וכולם יחד הזדקקו לרופא. בחלום הייתה כרכרה קטנה ושחורה, סוס קטן ושחור, תיק קטן ושחור, ואולי אפילו גלימה שחורה ומחממת. ככה רציתי. לעבור בשביל מאובק ולשמוע "בוקר טוב דוקטור", לקבל בקבוק שיכר אחרי טיפול טוב. להרגיש חלק משבט מודרני. טוב, ברור שגם הרופאים המיתולוגיים של מסע בין כוכבים בונס וקראשר, השפיעו. אולי אפילו יותר.
התפכחות
אחרי הפנטזיה באה גם האידיאולוגיה. תגובת נגד אישית אל מול הניכור של המקצוע שלי. בכל חדר בבית החולים ראיתי סבל אנושי מצד אחד, ורופאים אדישים מהצד השני. אנשים שהפכו לבעיות ולמחלות בלי איש מסביב. סובסטרט טוב לתרגול הרפואה הקדושה. לא הצלחתי לקבל את המצב של חולה בא חולה הולך. חולה מת, מתפנה מיטה, חולה מגיע. אדם הופך חולה. חולה נעלם. הביתה או באיסוף מהיר אל אבותיו. פנים, ועור וידיים וורידים ולב וריאות, בלי נשמה. רופאים רבים לא יודעים במי הם מטפלים, (יש כאלה, גם בתוך בית החולים שיודעים. שאוהבים), מה אהבותיו, תשוקותיו, במה הוא גאה. מי האנשים האהובים עליו ביותר. מה הטרגדיה הגדולה של חייו. מה ההישגים. איך היה רוצה למות… ולחיות? ואני רציתי להכיר את המושבניק טוב הלב, את סיפור הקרבות הנועזים ממלחמת השחרור, את הצלקת של כדור הלגיון הירדני. את הילדים שנולדו, אלו שחזרו אל האדמה. רציתי לעבוד עם אנשים. במקום סדרה זריזה של סטוצים מהירים רציתי את הרומן. מערכת יחסים. אלף מערכות יחסים.
שטחיות
חוץ מזה שאני שטחי. לא מעניין אותי להיכנס לקצה חומצת האמינו של האנזים המיטוכונדריאלי שטעות קטנה בה גורמת למחלה שאפשר לזהות על ידי עשרים סימנים, אבל יותר מלזהות אין מה לעשות. לא עניין אותי לעבור פירוק מקצועי שנקרא תת התמחות ולהפוך לרופא של חמש מחלות. מומחה לכבד, או מומחה למחלות כליה בילדים. המומחיות נשמעת יפה על הנייר אבל באה במחיר אדיר של אבדן יכולות כך הרגשתי. מעדיף לדעת קצת על הרבה, ואיפה שרוצה להעמיק, להעמיק. מעדיף לחבר את המחלות לאנשים ואז לקרוא עליהן וללמוד, או, להתייעץ. להיות יכול לעזור להרבה אנשים בהרבה בעיות.
שלוליות
למדתי שקשה לטפל רק באדם, יש מעגלים הולכים ומתרחבים בהם נוגעים. כל טיפול או התערבות כמו אבן בשלולית יוצרת מעגלי השפעה. במשפחה, בקהילה, בחברה? המעגלים האלו ברורים בקהילות קטנות. אני יודע שאם אעזור לחולה אחת להרגיש טוב יותר, זה יעזור לבעלה, לבנה, לחברה של הבן, לחבר של החברה, וברפרוף פרפר של תיאורית הכאוס, גם לי.
ברור היה לי שהצורה האולטימטיבית לעשיית רפואה שכזו צריכה להיות בקהילה קטנה. ברור היה לי שאני צריך להיות חלק מהקהילה, לחלוק את חיי עם המטופלים. לפגוש אותם בבוקר, לשבת אחר הצהריים עם כוס קפה או ביום שישי על בירה (אחת, כי אי אפשר להיות מסטול. מי יודע מתי יצטרכו אותי להחייאה חס וחסיסה).
לא ידעתי באמת כמה מחיר גובה העבודה מקרוב. מחיר כבד לפעמים. לפגוש את השכנים שלי ברגעי החולשה, לדעת את הצרות, לראות אותם ברגעים המכוערים, בחרדה, ואז לראות אותם שוב מחר בבוקר, גם אחרי רגעים קשים. יש ימים שבדרך הביתה מהמרפאה אני מרגיש שהשכנים, החברים לקהילה שאבו חלקים מהנשמה.
הלכתי להחליף רופא בקהילה אחרת. ופתאום היה לי קל. הצרות שלהם לא ישבו לי בין השכמות בדרך הביתה, ועל הכרית במיטה. פשוט באו, נבדקו, קיבלו טיפול וסלמאת. בלי כל הבילבולציה הרגשית של הקרבה. אולי יותר פשוט להיות בחדר מיון? לעבוד בבליץ? חולה בא, מקבל טיפול זריז ומשוגר הלאה. הביתה, או, למחלקה. טיקטק.
עיר הנמלים
כשהייתי ילד היה משחק כזה. מוציאים מקופסה מעין אקווריום פלסטיק, ממלאים בחול, צדים מלכת נמלים מבחוץ ואז יושבים ומסתכלים על העיר שנבנית. בשלב מסוים מפסיקים לדאוג למלכה ומתחילים לדאוג לעיר כולה. לקהילה.
אמרתי קודם שבמקום סטוצים רציתי מערכות יחסים, עם עומק. מערכת היחסים דורשת עבודה. מערכת היחסים עם קהילה דורשת הרבה יותר עבודה. צריך ללמוד את הקהילה, לדעת לחוש את הדופק שלה. לרפא אותה, ללמוד על המחלות הכרוניות שלה, החולשות והחוזק, ולטפל אם אפשר. חוסר יציבות או התקף חרדה קהילתי יכול להתבטא בחדר ההמתנה בתחלואה אמיתית. החלטתי שאני לא הולך ללוויות של המטופלים שלי. אני לא יכול. כל מוות או התקף לב פתאומי מביא לעשרות פניות עם מחושים בחזה. משבר בעיר הנמלים משפיע על הנחיל כולו.
אימפוטנציה
למדתי מהר גם שהיכולת שלי מוגבלת. משהו שבבית הספר לרפואה לא לומדים. לפעמים יש את הכלים לעזור לאדם חולה אבל משהו לא עובד. הוא לא מוכן, אתה לא מצליח לגעת, הזמן לא נכון. צריך ללמוד לסגת לאחור, לתת לדוקטור זמן לעבוד. רוב הלימודים שלנו הם בבתי חולים. הטיפול באנשים בבית החולים שונה לגמרי מהטיפול בחוץ. לסביבה המלאכותית של בית החולים מגיעים חולים עם בעיות שהרפואה יודעת להתמודד עמן. אנלוגיה ששמעתי פעם משווה את ההתמודדות עם חולי בבית החולים לסביבה של גן חיות. הכול סטרילי. שקט. מוגבל. בג'ונגל שבחוץ יש הרבה יותר פרמטרים לשינוי. הרבה יותר בעיות. למדתי שיש המון בעיות שאני עומד מולן ואין להן תשובה טובה. עייפות. כאבים במקומות שונים. גוף שמזדקן עם נפש צעירה שלא מוכנה. למדתי צניעות. אני לא יכול לעשות הכול. לא קל לנו כרופאים להכיר בכך שבעצם יש הרבה שאנחנו יכולים לעשות למען מעט אנשים, ומעט שאפשר לעשות למען הרוב.
חופש
החופש לקבוע את דרכי. להחליט איך תראה העבודה שלי, עם אילו אנשים אעבוד. עם ילדים או בלעדיהם, בליווי הריון או עם רופא נשים. לייעץ בתזונה, או לא. בדואים, אתיופים או קיבוצניקים? לעסוק ברפואה דחופה ביחידת החילוץ, או בסיוע הומניטארי אחרי אסונות. כרופא משפחה אני מרגיש שרוחב היריעה, והחופש שנובע מאופי המקצוע מאפשר לי לעזור לכמה שיותר אנשים, במגוון סיטואציות, לדעת להסתדר לבד, ולהתייעץ כשצריך. החופש להחליט מתי אני בוחר להפנות, לא לדעת, לחלק אחריות. מקצוע חפשי אמיתי.
אומנות
הרפואה היא מקצוע מדעי. כך למדתי, אבל לא כך הרגשתי. הרגשתי שהרפואה היא מקצוע שמנסה להשתמש באופן מגושם במידע שנאסף על קבוצות אנשים, בכדי ליישם אותו על פרטים. היישום של העיקרון הזה עומד בלב האומנות של המקצוע שלנו. שני אנשים בני אותו גיל עם אותה בעיה בדיוק יכולים לקבל שתי המלצות שונות לגמרי בהתבסס על המאפיינים האישיותיים שלהם, מקומם במסלול החיים, העדפותיהם. האומנות של לקיחת הידע המדעי ותפירתו כמו חייט אומן למידותיו של המטופל הקסימה אותי. בכדי להיות אומן צריך להכיר את המטופל. לעבוד בצד הרך של המקצוע. לרצות באמת לשמוע ולהכיר לעומק.
פרוצדורה
למקצועות הכירורגיים יש את הניתוחים. אומנות עליה עובדים, לאורך שנים, אותה משכללים, אותה מתרגלים יום יום בכדי להגיע לרמת שלמות. אצלנו, ברפואת המשפחה הפרוצדורה, ה"ניתוח" הוא המפגש בין רופא למטופל. נשמע פשוט אבל שכלול היכולת הזו, היכולת להיפגש עם אדם, להקשיב, להעביר מידע, להוביל לשביעות רצון, להניע שינוי התנהגותי – הפסקת עישון או שינוי דיאטה, או לבצע התערבות במשבר משפחתי היא הפרוצדורה שלי. אני משכלל אותה מידי יום. אני לומד מהמטופלים, להקשיב, להענות לצרכים, אך גם לאמר דברים קשים, ולא להתבייש להיכנס לעימות כשצריך. זו הפרוצדורה שלי והיא לא פחות מאתגרת מכל פרוצדורה אחרת שהכרתי ברפואה או בכירורגיה. אין אף מקצוע שמניח את הפרוצדורה הפשוטה הזו – המפגש הרפואי בבסיסו. הפרוצדורה המורכבת הזו היא התמצית, המהות, של המקצוע שלי. מקצוע של אנשים.
אהבה
לפעמים אני כמעט מתבייש לספר. אני אוהב אנשים. אוהב אותם כשהם נכנסים אלי לחדר, מרגיש את האהבה, ומשתדל כל יום לעבוד מתוך אהבה. האהבה הזו היא הכוח המניע יום אחרי יום, שעוזר לעמוד באתגרים שמציבה המערכת, הכעסים והקונפליקטים שנוצרים לפעמים. האהבה היא הסם, התרופה נגד שחיקה. נגד ייאוש. לי הרבה יותר קל לאהוב מתוך היכרות עמוקה, והשתתפות אמת בקהילה.
צדק חברתי
בחירת ההתמחות כאקט פוליטי, כהבעת אמונה במערכת שמתבססת על רפואה ראשונית חזקה, שוויונית, זמינה לכל, ובחינם. כהבעת אי אמון בגלישת המערכת לכיוון הרפואה הפרטית, עתירת הטכנולוגיה, וזמינה לעשירים בלבד. נשמע בומבסטי אבל בחיי אמיתי.
ביקורי בית
שמורת טבע, עונג גדול ששמור למתי מעט – לרופאי הקהילה. פינוי של שעה, דפיקה בדלת, או, כניסה לשיג. שיחה בסלון, מבט על המטבח, על חדר השינה. דפדוף בספר התמונות, בתמונת החתונה. הקשיש המתסכל הופך באחת לאדם. עם שאיפות, עם רצונות, עם עבר, הוא מפסיק להיות חולה. בביקורים האלו יש זמן לשיחה, להקשבה. לכוס קפה משותפת, לפגישה עם החולה במבצרו. בסביבתו הטבעית, במקום בו הוא מרגיש חזק. מעבר לאמור, מדובר בכלי רפואי רב עצמה, שיכול להוביל שינוי גם בקשר בין הרופא למטופל, אבל גם בתכניות הטיפול, ביכולת ההתערבות במצבים מורכבים. גם המסר חשוב כאן. אולי אני לא יכול לעזור בתרופה. או בניתוח. אבל אני לידך. את לא לבד. אני לא הולך לשום מקום.
הכול דבש?
לא. לא הכול דבש. יש גם מרור, ועצב, ותסכול, ובדידות, וכעס. אפשר לדבר הרבה על הרע. אבל הרבה דבש. יותר ממה שציפיתי, יותר ממה שפיללתי כשלמדתי.
 
נראה שהלקח החשוב ביותר שלמדתי הוא שרפואה היא מקצוע חפשי אמיתי. מקצוע בו כל אחד יכול למצוא את הפינה, את המקום, את המפתח שמתאים למנעול שלו. החופש הזה לעצב את עולמך המקצועי גם בקצה המדבר ובסוף השמיים, מגיע עם הרבה אחריות. בחירת כיוון במקצוע צריכה להיות תהליך מחשבתי עמוק. תהליך בו ראוי להציב את הערכים הבסיסיים ביותר לפיהם אתם פועלים, את תמונת העולם שלכם, את הפנטזיות (גם אם הן פרועות). בחירת ההתמחות היא אולי הבחירה החשובה ביותר שתעשו בעתיד שתשפיע על כל יום ויום בחייכם המקצועיים והמשפחתיים. היא צריכה להתקבל בכובד ראש, בלי לאפשר למציאות ולאינרציה להוביל אתכם. בית החולים זו אופציה טובה אבל בפרוש לא האופציה היחידה. אתם יכולים לבנות את הקריירה שלכם. והיא שלכם.
 
 

אני נהנה לשחק באינטרנט.

נהנה לבדוק כלים חדשים, ולהתנסות. הלוואי והיה לי יותר זמן.

בימים אלה אני מלמד קורס "מערכות בריאות ברחבי העולם" לתלמידי בית הספר לרפואה בינלאומית.

כנסיון, ומאחר וזמן הוא מצרך נדיר, הקמתי במהירות אתר מלווה לקורס בבלוגר.

בפוסטים קצרים אני מנסה להציג זוויות נוספות על החומר הנלמד, קישורים שונים, וליצור שיחה פתוחה עם התלמידים.

בינתיים, אין קול ואין עונה. אני יודע שהם מבקרים באתר, אבל שותקים.

סביר להניח כי כאשר יתקרבו מטלות הקורס למועדן יועלו יותר שאלות אל האתר, אבל למרות שנעים לשחק במדיה הזו כבר הבחנתי בשתי בעיות בפורמאט הבלוג לאתר לימודי.

1. פורמאט הבלוג מניח פוסטים חדשים מעל הפוסטים הישנים. בבלוגר אין את הפונקציה הנהדרת שיש אצלנו ברשימות של sticky post – פוסט שנשאר בראש העמוד, ומהווה פוסט פתיחה, הסבר ושאר ירקות.

2. פורמאט הבלוג לא מזמן השתתפות פעילה מהסטודנטים וסביר שמערכת בלוגים משותפת, או, אתר אינטרנט מסורתי יותר שנערך בצורה משותפת יכול להיות יעיל. 

בתוך הבלוג מעבר לפוסטים ה"גדולים" והקישורים גם הפיוצים שלי בטוויטר – שבשלב זה מרוכזים כולם בנושא מערכות בריאות. קצת מוזר לכתוב טוויטים רק בתחום אחד, ולא כל מה שמתחשק, אבל גם זה נסיון מעניין.

אינני יודע מה הערך של בליגה מיקרוסקופית כמו בטוויטר בהוראה. נראה.

מעבר לבלוג ולפיוצים – כל קבצי הקורס כולל מצגות, סילבוס, רשימת קריאה, הדרכה לביצוע העבודות, וההערות שלי להרצאות הועלו לרשת אל Microsoft Office Live Workspace. המערכת הזו מאפשרת העלאת קבצים הישר מחלון האופיס בצורת קבצים מקוריים, PDF, בנוסף לעריכה משותפת. יצירת לוח זמנים, הערות, פתקיות ושא ירקות. בינתיים אני לא מתרשם עמוקות – במיוחד שהרבה מהכלים האלו נמצאים בחינם ברשת, ועריכת המסמכים יכולה בגוגל למשל להתבצע על הרשת ואין צורך בגרסת תכנה על המחשב האישי. אני חייב לאמר שיש הרבה נוחות ופשטות בחלל העבודה של אופיס, המראה מוכר, כל האפשרויות נמצאות במקום אחד (בניגוד לגוגל שמפוזר בהרבה יישומים שונים (מעולם לא הצלחתי להפעיל את google apps בצורה משביעת רצון), המהירות סבירה, והתמיכה מעולה.

קיימות המון אפשרויות לשימוש בכלים אינטרנטיים להוראה אקדמית.

מסמך מעניין שיצא לאחרונה במימון האיחוד האירופי מתאר שימושים שונים רובם נוסו בשטח של יישומי אינטרנט בחינוך על יסודי. מאוד קל לקריאה, מעניין, ויישומי. בלוגים משחקים שם תפקיד חשוב.

אי אפשר בלי לחלוק את הקישור לרשימת כלי האינטרנט הטובה ביותר – webware של cnet בה אני מתעדכן מפעם לפעם בצעצועים החדשים.

במקביל אני מלמד סטודנט מאוניברסיטת קולומביה במרפאות שלי. ביקשתי ממנו להעלות את החוויות שלו אל האינטרנט, לשמחתי הוא אוהב מאוד לכתוב ונענה לאתגר בשמחה. בשלב זה הוא מספר שעצם העובדה שהוא צריך לחשוב על החוויות שהו עובר, ועל הלמידה שמתבצעת במהלך היום מגבירים מאוד את חווית הלימוד שלו.

אני קורא, ומגיב בכתב, ואנחנו מתכתבים ומעצבים יחד מסמך? בלוג? לא יודע מה. כשיהיה רלוונטי ויעלה לרשת אעביר קישור.

לאחרונה ביקרתי באתיופיה לזמן קצר. המון פגישות, והוראה, וחוויות מוזרות שכללו לבישת חליפה ועניבה – הידיים שלי נזכרו, בלי שהמוח ידע – איך קושרים עניבה. עוד היה משחק כדורגל בבית יתומים בגרב ממולאת (האם מקור שם המשחק בגרביים הממולאות? Soccer?) קשה לדעת. בין לבין היו פרעושים, וחיוכים, והמון הרגשה נעימה במקום הקרוב רחוק הזה. הקושי בהשגת קישור לאינטרנט שם, והשקט הזה – בלי מיילים, בלי טלפונים, בלי תקשורת היה מעניין. אנחנו חיים בתקופה מאוד רועשת. המון רעש רקע. כל הזמן. האם רעש הרקע – התקשורת משפרים את היצירתיות? את ההישגים? את העולם?

בכל מקרה אני ממשיך לשחק.

אני משתדל מאוד. בחיי.
להשאר בשבלול, לטפל בחולים, ללמד תלמידים, להיות עם הילדים.

להיות רופא.
בלי פוליטיקה. בלי להתעצבן, להתעצב, לבכות, לדאוג, לאבד תקווה.
לרוב זה די מצליח. לפעמים לא.

לפני כמעט שנתייםכתבתי את הרשימה הזו. קצת אחרי המלחמה וממש ליד וינוגרד.
כתבתי בעיקר על ביבי. ולמה לא ביבי.

לפני חצי שנה כתבתי את הרשימה הזו. כתבתי שם שנמאס לי להיות מדוכא (ולא. לא התייחסתי לאבחנה רפואית כלשהיא). נמאס לי לבכות וליבב, ולבחור בפוליטיקה של שלילה. אמרתי שאני מסרב להיות חסר תקווה.
כתבתי שאני לא מוכן לטבוע בים של נקודות שחורות, ברשעות, בייאוש. אני אוהב את המקום הזה, ושונא אותו, אבל בעיקר אוהב, ומאמין שיש עוד סיכוי, ואולי אולי יהיה כאן קצת יותר טוב. ועוד קצת אחר כך.

בגלל כל זה בחרתי להצביע לתנועה הירוקה מימד.
התארגנות שבחרה באופן מודע בפוליטיקה חיובית. בחזון של תקווה. באהבה, בחיוך.
קול מבוזבז? אולי. אבל לפחות קול רענן, חדש, של תקווה, פתק נגד הייאוש.

נקודה אחת מטרידה – אין במצע אף מילה על מערכת הבריאות. יש המון מילים על "מגפת ההשמנה" – בעיה אמריקאית למהדרין, בעיה חשובה הרבה פחות בישראל. יש דיון שלם על בריאות הציבור, ואין אף התייחסות לרפואה הציבורית. בעייתי. האם מישהו בתנועה הירוקה מימד ירים את הכפפה ויתייחס לנושא?
ולמרות זאת – כנראה שהפעם אצביע ה.

בקיבוץ משאבי שדה בו אני מטפל מתפנה בקרוב משרת אח / אחות.

מדובר במרפאה נעימה ואינטימית עם צוות דינאמי במרחק 25 דקות מבאר שבע ותחבורה ציבורית אל העיר הגדולה בכל שעה.

אנו מחפשים אחות שתצטרף אל המשפוחה.

קיימת אפשרות (ואפילו רצוי) למגורים בקיבוץ.

המרפאה מאורגנת ומסודרת ותפקיד האחות במרפאה זו הוא תפקיד אחות ספר – מעבר לעבודה הרגילה של אחות מבוצעת גם עבודה רפואית עצמאית – בדיקת חולים, קביעת אבחנה וטיפול – תחת הדרכה וליווי צמודים שלי. בנוסף, עוסקות האחיות במתן שירות טיפת חלב ומעקב אחר נשים הרות וילדים, רפואה מונעת, הזמנת וחלוקת תרופות, טיפול פליאטיבי ועוד המון המון.

העבודה אינה כוללת תורנויות לילה ושבת – אלא עבודה בשעות היום בלבד.

המרפאה מתמקדת ברפואה מניעתית, באווירה אישית ואינטימית והטיפול הוא באוכלוסייה מגוונת של אנשי קיבוץ ועולים חדשים מאתיופיה ממרכז קליטה שכן.

אנו מעודדים לימודים והכשרה מתמידים, ומאפשרים יציאה לקורסים קצרים ולימודים ארוכים.

שעות העבודה גמישות.

 באיזור הטבת מס משמעותית.

בנוסף לעבודה הרגילה מתבצעת במרפאה הוראה פעילה של סטודנטים לרפואה, (כן – גם האחיות מלמדות את הסטודנטים שלי), ישיבות אקדמיות, לימודים משותפים, ופעילות מחקרית ענפה.

אני מנצל את הבמה הזו מאחר ואנו מחפשים את השותף או השותפה המושלמים למשפחה. אחות עמה נוכל ללמוד ולצמוח, לטפל במטופלים ולהבריא בעצמנו.

אם אתם מכירים מועמדים – אנא העבירו אליהם את נוסח ההודעה, או, קישור אל הבלוג.

ניתן ליצור איתי קשר דרך האתר או בדואר האלקטרוני docurel ב gmail.com

היום קיבלתי בקשה לסיוע רפואי לתושבים במועצה האזורית אשכול. מה שנקרא בימים רגילים עוטף עזה. האיזור החקלאי הזה – שמייצר 40 אחוזים מתוצרת הירקות הישראלית, אסם החקלאות שלנו, המקום הזה אליו נוסעים בפברואר לראות כלניות אדומות אדומות מבקש עזרה.

מדובר בישובים – בחלקם אין אפילו טעם בהתראת צבע אדום כי הנפילות כל כך מהירות. על הגדר ממש.

מוקד הלילה שממוקם בישוב צוחר השייך למועצה האזורית אשכול, נסגר עקב המצב הבטחוני.
אנשי הישובים שעומדים בקו החזית במבצע זה נמצאים ללא שירות רפואי בשעות הערב והלילה.

לא מדובר בשירות חירום, לכך דואג הצבא. מדובר בטיפול בחולים, בילד עם חום, בשפעת, בהתקפי אסטמה.

במועצה האזורית מנסים להפעיל את המוקד לפחות באופן חלקי.

מדובר בישיבה במוקד, ומתן שירות בשעות בהן מרפאות סגורות באיזור – המטופלים מגיעים אל המוקד ולא להפך.
הם זקוקים לרופאים שיגיעו לאייש את המוקד הזה ולסייע ולו רק לזמן קצר לאזרחים העומדים בקו הראשון.

כל רופא שיכול לסייע לאיזור זה בשעתו הקשה יבורך.

אפשר להעביר את הטקסט הזה במייל, להעלות אותו בבלוגים, עשו בו כרצונכם.
ניתן לפנות אלי במייל, אני ארכז רשימה של רופאים המעוניינים והם יפנו אליכם אישית. כל אחד ייתן ערבים ולילות כרצונו.
אנא שלחו אלי מייל ובו הפרטים הבאים :
שם, מקום מגורים, מספר טלפון נייד, ומספר ימים בהם תסכימו לאייש את המוקד עד סוף החודש הקרוב (ניתן לאייש את המוקד גם בשעות הערב בלבד – גם איוש בשעות שמונה עד חצות טוב מלא כלום).
ניתן לכתוב מייל דרך "כתוב אלי" כאן באתר או לשלוח ישירות אל docurel ב gmail.

בתקווה לימים שקטים יותר

הפוסט שונה ונותק מקשר ישיר אל השכנים, מאחר והוא קו מחשבות אישי. שבת שלום. ושקט.

אינני יודע אם הדעה שלי שונה בהרבה מהדעה של הכותבים כאן בהתנגדותם למלחמה. גם אני איני תומך בה אפילו בחצי לב וחושב שהעיתוי הזה אומלל, ומודע לזוועה שאנו מחוללים בצד השני. התחושה שלי היא שבניגוד למה שאתם כותבים – יש כאן ברשימות מעין בון טון שנובע אצל חלק מהכותבים מרצון לקבל צ'פחות הדדיות ולחלק אותן, אצל חלק אחר משינאת ישראל טהורה, ואצל חלק שלישי מדעות ברורות, אמונה ויושרה. כנראה שאצל רבים יש עירוב. הדבר היחידי שאני לא יכול להבין זה איך אפשר להיות כל כך חדים. איך אפשר לשים באנר עם רקע אדום, לדבר בצורה חדה כל כך נגד המהלך הזה בלי לראות את המורכבות, את הטיעונים נגד ובעד, איך אפשר להסתכל על הכל בצורה פשטנית כל כך של ישראל הרעה מול הפלסטינים הטובים. אני לא יכול. אני הרבה יותר מבולבל והרבה פחות פסקני.

הרגשתי שהשיח ברשימות נגוע בהתנשאות ובזלזול מתמשך של מרכז בדרום, שנמשך מאז הקמת המדינה אבל החריף בשמונה השנים האחרונות עם שתיקת הכבשים של כולנו אל מול הסבל של אזרחי הנגב המופלים. אני חושב ששיקול הדעת השתנה בעולם האינטרנט. במקום להרגיש קרוב יותר לאנשי הקהילה שלך, השכונה, העיר, המדינה שלך, השבט או המשפחה, קל מאוד להתחבר נפשית, רוחנית ואינטרנטית לרחוקים. ראיתי את זה כשניסיתי לגייס משאבים למרפאה בכפר בלתי מוכר, או מתנדבים. יותר קל לאנשים לטוס לאפריקה לשלושה חודשים ולטפל בפליטי מלחמה, או דרי ערי שנטי ומחנות פליטים שם, מאשר להכיר בעובדה שבמדינה שלנו יש כיסים של עולם שלישי, להרגיש חמלה ולגשת לעבודה. הרבה יותר סקסי רחוק. סבל ממרחק הוא הרבה יותר מובן. הרבה יותר ניתן להכלה. התחושה שלי היא של אבדן כיוון. אנשים שיושבים בקוקפיט האינטרנטי, מביטים מלמעלה על כל העולם דרך אתרים ופייס בוקים, ואימייל שרשרת על סבל של ילדים בטנזניה ובעזה. אבדן הכיוון הזה מאפשר לרבים לחוש ניתוק רגשי מבני עמם – למשל תושבי הנגב, וחמלה על בני הצד השני, מוצדקת ככל שתהיה. היא מאפשרת לדבר באמיתות מוחלטות אוניברסאליות כמו השיח הנאו ליבראלי על זכויות אדם, ומשפט בין לאומי, שנועד לשרת  את העשירים והחזקים, תוך כדי התעלמות מהסבל הקונקרטי שנמצא מול העיניים.
התחושה העמוקה שלי היא – שאולי לא אצלך, לא יודע, אינני שופט לב מוח וכליות אצל אנשים שאינם הפציינטים שלי, אבל לפחות אצל חלק יש רצון להיות צודקים, יש האשמה עצמית עמוקה ולא מוצדקת, יש חיבור ליצר עמוק של רצון לקבל אהבה. כל זה יחד עם עידוד של בון טון ותחושה של מהפכנות וחתרנות דה לה שמעטה.

אני מרגיש שחלק מהמתנגדים הכותבים בבלוג מתעלים את הדעה שלהם ואת הזעם שלהם לכתיבה, ובכך נמנעים מלצאת ולעשות מעשה בשדה היומיום.  זו אחת הסיבות בגללן אני נמנע מלכתוב בנושאים פוליטיים בזמן האחרון. לא בגלל שהפסקתי להאמין בדברים, לחשוב על הנושאים הגדולים, להאמין בצורך בשינוי, אלא בגלל שהרגשתי שהבלוג גוזל ממני זמן שצריך להיות מנוצל בשדה המציאותי בכדי לעזור לאנשים, ובכדי ליישם את אמונותי בשטח. הרגשתי גם שהכתיבה שלי לא פורצת מעבר לבועה קטנה שקוראת, מסכימה, או מתווכחת. אבל הנה. אני לא מתאפק. גרפומן או לא?

התחלתי לחוש שהבלוג הוא פשוט קוטראי. מחליף את מה שפעם היתה שיחת הסלון ביום שישי בערב על גרעינים. עוד צורה של פאסיביות, שיתוף פעולה מסוכן עם אופיום חדש ומתוחכם להמונים. אם האנרגיות שלנו מושקעות במרחב הזה – הבועתי – בו המילים שלנו מגיעות אולי לקומץ קטן של אנשים, נרגיש שאנחנו מהפכנים. טובים. צודקים. אבל לא נשפיע בכלל. נתעל את הדעות שלנו והכעס שלנו לכיוונים לא נכונים, במקום לפעול. האם זה מספיק? האם מספיק לצעוק ברשימות די למלחמה? או האם בכך אנחנו משרתים את השלטון שרצה שנמשיך לכתוב, שאר הכלבים ימשיכו לנבוח והשיירה תעבור? האם הבליגה משמשת סם נגד לחזרת ההפגנות הגדולות? אמצעי נגד מהפכת אמת?

מצד שני קיימות תופעות מדהימות כמו שוקי גלילי שהפעילות שלו בשדה המציאותי משתלבות בצורה הרמונית לפעילות האינטרנטית. הנה הפוסט שלו מהיום להדגמה. קשה גם להתעלם מהתפקיד של הכתיבה כאן בחידוד מסרים, בגיבוש דעה, בדיון פורה.
באופן כללי בפוסט הקודם הבעתי את התדהמה שלי מהעובדה שלכל כך הרבה אנשים יש דעה כל כך חדה על הסיבוב הזה בקרב האגרוף, בזמן שאצלי שום דבר לא ברור. בלי ביקורת. פשוט המון בלבול שלי, וכאב, וכעס ותחושות שעולות ויורדות בתדירות גדולה בימים האחרונים.
ובעיקר רצון נואש בתקווה. שבת – שלום.

קשה לשבת בשקט כשהעולם, והבועית הקטנה של רשימות רותחים.

כתושב הדרום קשה לי שלא לתמוך במבצע שתכליתו הגנה על אזרחים חפים מפשע שמופצצים מדי יום, בזמן "רגיעה" ובלי רגיעה.

כהומניסט, קשה שלא להענות לתחינות, להכרזות, ולאיומים שמפורסמים על ידי חברים טובים שלי, שותפים לדרך, וסתם שכנים ברשימות.

לא מצליח להבין, לא מצליח להחליט, לא יודע.

מצד אחד, ארגון שחרת על דגלו את השמדת המדינה שלי, שהשתלט השתלטות אלימה על רצועת עזה, תוך כדי מלחמת אזרחים מהירה, רצח ופגיעה בבני עמו, ארגון שלא מחוייב לעמוד ולתת את הדין לשום עוולה, רצח או הפרת זכויות אדם. שיכול באופן שיטתי לזרוק פצצות מרגמות וטילים ללא אבחנה במשך כמעט עשור על אזרחים – באמת, חפים מפשע. ארגון שמתרץ את מעשיו בתואנות כאלה ואחרות, אבל תמיד תמיד יש לו תרוץ. תמיד יש סיבה, לעולם לא תהיה סיבה להפסיק, עד שלא נהיה כאן. שנלך. שנמות.

מצד שני, מכונת הרג משומנת, בשמה של "דמוקרטיה", שעומדת לשירותה של מערכת בחירות, ומנדטים. למה למשל לא תקפו לפני שלושה חודשים? או לפני שנה? האם כל המלחמה הזו היא מלחמת "רק לא ביבי"? אם בטחון תושבי הדרום היה למול עיניהם של הקברניטים המבצע הזה היה מתרחש הרבה קודם.

מצד שלישי, אני מרגיש שיש ברשימות משמאל – הדוחקות להפסקת המבצע, בדוחות של החברים שלי מרופאים לזכויות אדם, ובקולות הקוראים להפסקת המבצע המון שנאה עצמית, וצדקנות. אני מרגיש שיש כאן רצון לקבל טפיחה על השכם מכל העולם, ומהחברים מסביב. להראות הומאניים מאוד מתל אביב, לונדון, או מהבלוג. לשים כבלים של הומניזם על צבא שנלחם באויב מר ואכזר, בלי מחשבה על אלטרנטיבה. פוליטיקה של שלילה מוחלטת. פוליטיקה מיואשת, ומייאשת.

מצד רביעי, מטוסים פצצות טון ומעלה, טנקים, נגד ילדים עזתים? פצועים נמקים בבתי חולים בלי חומרי הרדמה? בלי ציוד חבישה?

מצד חמישי, אמרו לנו, כבר בהתחלה וגם באמצע המתנגדים לאוסלו, מחריבי החלומות והשימחה – שקטיושות יפלו על אשקלון, ואמרנו אנחנו תמיד – אם יפלו קטיושות על אשקלון, יש לנו את הצבא שלנו כגיבוי, נגיב. נחריב. וכשמגיע היום גם זה אסור? האם צריך לאבד כל תקווה לשקט אי פעם?

מצד שישי, נמאס לי להאשים רק את עצמי ומדינתי בכל רעה חולה, בכל עוולה. חלק ממה שמתארים השכנים האהובים, ההאשמות בהן הם מאשימים את ישראל מזכירות תאוריות אפלות, נגועות באנטישמיות עצמית, דומות בעיני לסהרורידה שליוותה את אסון התאומים. פיגועים ש"יזמה" כביכול ישראל והיהודים מהפרוטוקולים. לא מוכן לקבל שרק אנחנו אשמים. תמיד.

אני יודע שאין כאן צד רע וצד טוב, אנחנו לא רעים יותר ולא רעים פחות מהצד השני, הם גם מסכנים וגם מרושעים, וגם טובים. הם אנשים אוהבים, שמחים, מתחתנים, חולים, משתינים, מחרבנים, מדממים. וגם אנחנו.

ולבסוף, לסגירת המתומן שבניתי כאן, אני יודע שבמקום כזה, שחי על חרבו לנצח, אינני רוצה לגדל את ילדי. במקום כזה, בעם כזה, שנוא תמיד, ושנוא על עצמו, אינני רואה את עתידי. אני יודע שנמאס לי, נמאס לי להרביץ לעצמי, לעצמנו בראש. רוצה תקווה, רוצה לראות מוצא מהבוץ הזה. רוצה מקום טוב, שמח, מקום של ריפוי.

בעצם, אני לא יודע מה אני רוצה לאמר כי אני כל כך מבולבל. כל כך עצוב. כל כך מפחד.

ומסכים עם כולם, וכועס על כולם. ומנסה להתרכז בלטפל בחולים שלי, בלחבק את המשפחה שלי, בלקוות לשנים אחרות. לעולם אחר.

די.

עמי בן בסט – אחד השכנים האהובים עלי כאן ברשימות, מעלה לעיתים תמונות נהדרות שצילם ככה סתם באמצע החיים. אני, נפעם תמיד מהיכולת הזו – כל כך חשובה לראות את המופלא, את הקסום ביום יום, בין לבין, בלי לחכות לזיקוקים רעש ועשן הוליוודי. המון פעמים, החיים כל כך קסומים.

חשבתי לספר על יום שישי לפני עשרה ימים עם ירח ענק וקרוב שעלה בדיוק כששקעה השמש בחורבות שיבטה, עם קבוצת חברים, בשקט. עמי אוח שמתגורר בין החורבות עם משפחתו שליווה והדריך שאל אם הדיל שהזמנו כלל מאורות ואם הם לשביעות רצוננו.

החלטתי להראות בוקר רגיל הרבה יותר.

אני אוהב את החורף במדבר. הימים הקצרים והעננים בשמים מאפשרים חזיונות של זריחה בשעות אנושיות, עם הוד והדר של הרים, וצהוב ושקט.

נסעתי מוקדם למרפאה. בכיוון מזרח. בהתחלה חושך, שועל חצה את הכביש במהירות, האור החל לעלות.

עצרתי. תצלום ראשון.

 

אור עולה בין עמודי חשמל.

אחר כך ממשיך לסוע. בדואי קשיש מרים את היד. בדרך לשוק. אני עוצר. ריח מדורה, ושיחה מחוייכת. שואל לשלום וותיקי הקיבוץ. מספר על שנים כגשש, וסייר במדבר. נאנח. יורד בצומת.

תמונה שנייה.

 

שמש עולה בצומת הנגב. השלט מספר שכאן, ממש כאן קום תקום עיר של צבא. עיר עצובה.

טרמפיסט חדש.

עובד כשומר לילה באחת החוות באיזור. ריח חזק של סיגריות. נוסע לחברתו לשבת. שבת של פינוק.

קופץ החוצה בצומת.

תמונה שלישית

 

השמש כמעט ונולדה.

הלאה. באור מלא. מכסה את העיניים, האור מסנוור. נושם. מזל שלא קולטים כלום ברדיו. יש שקט. יש לנשום.

תמונה רביעית

 

יום חדש התחיל. בוקר טוב.

אני מגיע אל המרפאה כמה דקות לפני האחות. יושב על ספסל מחוץ למרפאה.

נורא קר. אבל נעים. אוויר קר מרענן את המחשבה. נכנס למרפאה.

מצב הרוח המרומם גורם לי להתבדח הרבה. אולי קצת יותר מדי.

המרפאה מסתיימת לקראת הצהריים ואני יורד למעיין. טבילה קצרה. שקטה.

תמונה חמישית

 

אחר כך מתלבש, בשקט.

חושב על אחד התלמידים שלי ששאל אותי האם אני לא מרגיש משועמם ברפואת המשפחה? האם לא חסר לי האקשן של בית החולים? ההרואיקה?

תמונה שישית

לא. לא חסרה לי ההרואיקה בכלל.

ונוסע. הביתה. ושבת שלום.

 

Twitter

הואהדבר החם בקרב הבלוגרים הרפואיים בארה"ב.

ציוצים – בליגה מיקרוסקופית. אתר בו אפשר לכתוב עדכון קצר, מחשבה, משפטון, או תזכורת עצמית. המגבלה – 140 תווים. עסק פשוט מאוד, ומורכב למדי. הצורה הבסיסית ביותר של עדכון היא מענה לשאלה – מה אתה עושה?

הטוויטר שלי מעדכן באופן אוטומאטי את הפרופיל בפייסבוק, (עוד שתיין זמן ממאיר), בלי שאצטרך להיכנס לפייסבוק ולכלות זמן בבהייה בעומס הפרטים שם.

כל אחד יכול לבלוג, וכל אחד יכול לעקוב אחר הציוצים (פיוצים?) של אחרים.

הערך בוויקיפדיה מספק עוד קצת מידע.

רוב המצייצים משתמשים בטלפון הנייד שלהם בכדי לעדכן את מצבם.

בלוגרים רפואיים בארצות הברית מנצלים את הצוויצר שלהם בכדי לעדכן באופן מיידי בזמן כנסים רפואיים, בכדי לרשום לעצמם עובדה חדשה שלמדו במהלך השיטוט האינסופי בין מאמרים רפואיים וכדומה. יש שמעדכנים את המטופלים שלהם, ואפילו כאלה ששולחים תזכורות לקחת את התרופה בזמן.

ארגונים משתמשים בציוצים ליצירת קשר עם לקוחות, בתי חולים מעדכנים כל הזמן, והרשת התמלאה בצעקות כאשר טוויטר שימש כמקור הטוב ביותר לעדכונים בתוהו וובוהו ששרר במומבאי בזמן הפיגועים. כמובן שגם הטרוריסטים ושאר החבר'ה הרעים משתמשים בטוויטר וברשתות חברתיות כדי לתקשר, ומוותרים על רכישת העודפים של מ.ק.77, ששימשו בעבר כרשת החברתית האולטימטיבית (פינוקיו, חכה לי…).

טוב. אז גם אני מנסה. למה בכלל? מעניין בעיני לראות את הרגעים הקטנים. הדקות בהן החלטתי לצייץ. משהו שבדיוק קראתי. משפטים שנגמרו באמצע בגלל שהייתי חייב להמשיך את היום. חוויה מעניינת.

מצ"ב הדגמה של הציוצים שלי

הזדמנות נדירה לכל העוסקים בנושאי רפואה – בין התאריכים 26/09-26/10 אשהה במכון גזונטהייט! בוירג'יניה המערבית – הקהילה אותה הקים פאטצ' אדאמס, עליה מבוסס הסרט ההוליוודי בכיכובו של רובין וויליאמס.

במהלך החודש תתקיים סדנה אינטנסיבית בנושא הומאניזם ברפואה, בהשתתפות מורים רבים מצוות מכון גזונטהייט! וקבוצה בינלאומית קטנה ואינטימית של תלמידים מכל מקצועות הבריאות. פאטצ' אדאמס ישתתף גם הוא בהוראה בסדנה.

העלות – 600 דולאר כוללת את ההוראה, אוכל, ולינה במקום בתנאים בסיסיים.

הגעה באופן עצמאי.

תאריך אחרון להגשת מועמדות – העשירי בספטמבר.

קישור להזמנה לסדנא –

http://www.patchadams.org/campaign/elective

שבת מצחיקה שכזו. בעיקר נהגתי.

לפעמים החיים זורקים צירופי מקרים משעשעים, צריך רק להביט, והעולם הופך קסום. נפלא. מסתורי.
אורזים את הטף, ועולים צפונה למוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.
שם, בתל אביב, אחרי התברברות אופנתית בדרכים, תערוכה מתחלפת – נחום תקום וחברים.
עשרות צעצועים מעשה יד. צעצועי פטנט שכאלו עם מנגנון תנועה עצמאי, מכאני, או כזה שמתבסס על כוח המשיכה. לא צריך סוללות, וגם לא חיבור למטען. תערוכה של אוטומאטונים. הילדים לא נשאבו לעולם הקסום. כנראה שהיום הם זקוקים ליותר. חסרה קצת אינטראקטיביות בתערוכה, ועושה רושם שקצת יותר השקעה היתה מעמידה תערוכה אדירה לילדים ומבוגרים.
אחרי מבט זריז בתערוכה – הפעלה לילדים בה יצרנו בובות בעלות יכולת הנעת גפיים בעזרת מקלות ארטיק רחבים. כאן נהנו כולם, אצבעותי הענוגות נמרחו בדבק פלסטי בפעם הראשונה בדי הרבה זמן. כיף אמיתי. יצרנו דורה וחטפני.

ממש לפני הנסיעה אני מעמיס על הנגן ספר באודיו – ההמצאה של הוגו קברה. באנגלית.
סיפור נעורים, יתום, בן לשושלת מתקני שעונים "hourologists" שמתקן בדירה אפלולית בתחנת רכבת פריזאית אוטומאטון. בובה מסתורית בעלת מנגנון מכאני ומפתח חסר, כזו שמסוגלת לכתוב או לצייר מסר עלום. מסר שטומן בחובו את חידת קיומו של הילדון.
בערבוביה של פריז בשנות השלושים, תחנת רכבת עמוסה, קוסמים, משטרה, ימי ראשית הקולנוע, פריצות, גניבות, וחברות אמת. הסיפור מחולל בסגנון אפלולי, ותמונות של פילם נואר חולפות בראשי בזמן הנהיגה. בכלל, הצורה הזו של קריאת ספרים נפלאה בעיני. מאפשרת המון מקום לדמיון בלי להרוס, לפעמים טובה יותר מקריאה של ממש.
סיפור קצר. מעניין, לילדים.
אחר כך, בחיפוש אינטרנטי מסתבר שהסיפור הוא לא רק סיפור קצר. זהו ספר מאוייר נפלא – אחד מרבי המכר בשנה החולפת. לאחרונה תורגם גם לעברית בהוצאת כתר. לרוץ ולקנות!
החיפוש הזה בגוגל תמונות נותן טעימה מעבודת האיור הנפלאה של הסופר ומייחודו של הסיפור בו תמונות מספרות לא פחות ממילים. ואני בכלל שמעתי אותו.
עוד חיפוש בגוגל תמונות – אוטומאטונים. איזה דברים. מדהימים. ההיסטוריה של האוטומאטים האלה עתיקה, ומתחילה ביוון וסין העתיקות, עוברת דרך הגולם ביהדות, כתביו של דקארט ופרנקשטיין בספרות. עד היום ארגונים שואפים לעבוד כמו מכונה משומנת, ורובוטים מתהלכים בחלומותיהם של הטובים במהנדסים.

ולקינוח – השיר הזה שמתגלגל בקמפיין הטלוויזיה. צביקפיק נותן בתופים ושר על אוטומאטון. רקדן משופם – ג'וקי ארקין?

 

כמעט בכל יום אני פוגש מדוכאים.

לעיתים, אני נפגש עם מדוכא או מדוכאה, לפעמים אני רוצה לצעוק. תסתכל! החיים שלך כל כך יפים, מתוקים.

יש לך משפחה, ילדים נהדרים, קורת גג מעל הראש, מים חיים לשתות, פת לחם לאכול. עבודה. אהבה. תתעורררררר!!

לפעמים, כך אני מרגיש, אם יכולתי לעורר הסתכלות אחרת, זווית שונה, צבע אחר במשקפיים, הם היו מבינים. הם גם היו רואים. העולם שלהם, שלנו, כל כך נפלא. לפעמים קשה, קשה מאוד להבין.

בבוקר מוקדם עבדתי באחת המרפאות. טיפלתי, חתכתי, חבשתי, ליטפתי, בדקתי, דיברתי, הקשבתי. בחדר ההמתנה ישבו עשרה עולים מאתיופיה. הטלוויזיה דיברה רוסית. חדשות. יצאתי במהירות מהחדר שלי לחדר הטיפולים לבדוק פצע מתחת לתחבושת. העולים ישבו מרותקים, מביטים לכתב מקריין ברוסית העברה של ארון ועוד אחד. ערוץ תשע. העולים לומדים את ישראל, ברגעים קשים, ברוסית. חייכתי קצת.

עשרים לאחת עשרה ואני ממהר בין מרפאה לחברתה. לרוב, אני מקשיב לדיסק עם סיכום של מאמרי רפואה. נושם קצת, מביט במדבר שמסביב. הכביש ריק, רותח פאטות מורגאנות באספלט שחור. הפעם נשארתי עם רדיו. רשת ב. הכל דיבורים. כתב שלנו ראיין כתב איטלקי של רשת סקאי. ממלא דקות מתות. לפני שהמתים ימלאו דקות חיות.

אחת עשרה ארבעים ושמונה. ירון דקל מדבר עם עירא בן גיאת. אמא של יער. חלל מלחמת לבנון השנייה. בוקס אצלי בבטן.

בלי להסס הוא שואל פעם אחת, ועוד פעם אחת. האם היא מרגישה שהקורבן היה לשווא? האם היא כועסת? מה היא רוצה לאמר לבני המשפחות, ושוב חוזרת שאלה על כעס, של בזבוז. עירא מדברת אהבה. וכאב. כמו שני קולות שלא נפגשים. ירון דקל שואל כעס ותסכול, ופשלות, ועירא עונה אהבה, וגעגוע, וחמלה, ועצב. שתי שיחות נפרדות. היא מספרת שיער צריך היה להשתחרר אתמול. היא מתנחמת במילים. בעלם והלם, ומאסר עולם. היא מבכה את יער בנה "ילד מתוק וחכם עם גבות הכי יפות בעולם". ויש במילים שלה כל כך אהבה, וטוב, ועצב. בשלב מסויים ירון דקל נשבר. מפסיק לשסות שאלות. נשמע כאילו לא יכול לדבר יותר. ואז נשמעת כרמלה מנשה. ושואלת שוב. "והיום.. כשאת מסתכלת אחורנית, האובדן שלך, והבנים שחזרו הביתה בארונות, את חושבת שזה היה פספוס? שזה היה מיותר?" לא מספיק להם. לא מספיק לשמוע את האמא בכאבה. צריך לדקור. לצבוט. לחלץ איזו שורה של כעס. לתחוב מילים לגרונה. הפעם לא הצליח להם. בזבוז של זמן אוויר.  אין פה סיפור.

ואני בוכה, מתמלא דמעות, וחולף במדבר, וחונה. קצת בצד ליד המרפאה. ונושם קצת כוח, ושקט, מתכונן לבעיות של אנשים אחרים.

ולשניות קצרות היום אני חושב על עירא ויער, ועל כתבים תוקפנים, שמחדירים בעירוי איטי תרעלה, ועצב, וחרדה, ופילוג, ורוע. לנשמות של כולנו.

ומטפל בדיכאון שלי, ורואה את הדיכאון של המדינה. ונמאס לי. לא רוצה להתעטף בעצב. לא רוצה דגל בחצי התורן. מרגיש שאנחנו החולה המדוכא. וזקוק לפרוזאק הזה, לפסיכולוג, לרופא המשפחה החכם שידפוק על השולחן ויצרח – טמבל – אתה לא רואה? התמכרת לשחור משחור הזה שמשדרים אליך? תסתכל!

המקום היחיד שהחיה שפה מתה, גוססת. המקום בו אנשים ממשיכים לקום ולעבוד וליצור, שמרוויחים וחיים, ומחייכים. מקום בו נולדים ילדים, ופרחים גדלים, ואנשים לא מתביישים להיות. עם קטן. ותשתיות, ומפעלים, וכל כך הרבה חיים. תראה יא טמבל את הכלכלה הפורחת, תפסיק לחפש כל הזמן את האפל, השחור. תראה את החופש, הבט אל ההצלחה. ויש כל כך הרבה טוב, ואני לא מוכן שיטביעו אותו בים של נקודות שחורות קטנות ומרושעות. היום אני לא מוכן. כי עירא לא מוכנה. כי היא לא נותנת להם לכוחות הייאוש לחדור אל העצב שלה ולהפוך אותו לקרדום להרוס בו.

ומטפל במי שצריך, ויוצא אל הערב, ושקיעה נפלאה, וירח כמעט מלא. ושקט. שקט חי, במקום שהטוב בו יותר מרע. שהרע בו פחות מהטוב. מקום שבחרתי, למרות. ובגלל. ובזכות. בלי מסך של תמימות. היום עירא היתה הפרוזאק שלי.

נמאס להיות מדוכא. נמאס להיות ציני, ומזלזל. היום נמאס.

שוב יותר מחודש לא כתבתי. הכתיבה היום מגיעה בכבדות, בקושי, המילים מתקשות לצאת מהמקלדת. עילג וירטואלי.

החיים סערו וגעשו (כרגיל), וכאילו לא מספיק הבלאגן הרגיל רצתי לחפש בלאגן של אחרים.

כמעט שבועיים חלפתי במיאנמר זו של אחרי סופת הציקלון. חוויה מטלטלת, מעניינת, כזו שזכאית לפוסט או פוסטיים משלה.

מינמאר באה והלכה לה במקום נסיעה מתוכננת לעוד מסע ליצנות באקוודור – הבוז לאיבריה שלא הסכימה לוותר בגרוש על דמי הביטול של הכרטיס כלומר על עלותו המלאה. קומפלט.

אחרי הקנס – שבועיים מטורפים של השלמת פערים. נסיון להגיע לאיזון מחודש בין חיים, לעבודה, למשפחה. רק השבוע הפער נסגר (לא סופי). ועדיין רשימת המטלות ארוכה. כזו שלא מאפשרת אפילו פוסט הגון לרפואה.

בשבועות נסענו לקיבוץ העירוני תמוז, לליל שימורים ישראלי, שיתופי, מעניין. דיברתי שם על אוטופיה ודיסטופיה ברפואה, והתרשמתי עמוקות מקהילה של אנשי שיתוף וחינוך, אקטיביסטים ובעלי משפחה שקבעה את ביתה המשותף בבית שמש.

מעבר לקהילה שיתופית במרכזה של עיר, בתמוז שמים דגש על לימוד משותף וצמיחה רוחנית קהילתית. ימי שישי מהווים הזדמנות ללימוד משותף. כשלושים מבוגרים ועוד (הרבה?) ילדים נמצאים שם, ובערב שבועות הגיעו עוד רבים אחרים, לשימורים. קיבוץ תמוז דמה בעיני לנקודה של אור – להבה מרצדת של אנושיות ושיתוף, אחת מנקודות האור ששומרות על הגחלת של הרוח האנושית, של שיתוף בים עכור של אינדיבידואליזם דורסני.

עיצוב הקהילה דומה לקהילות עירוניות שראיתי בנכר. בית משותף מרכזי בו מתכנסים לפעילויות המשותפות – ארוחות ימי שישי, לימוד משותף וכדומה. דשא מרכזי גדול (כמו שאמרחנן כהן שהיה פעם שכן ברשימות – כל קיבוץ צריך שיהא בו דשא), וסביב סביב בתי החברים. יש קומפוסט, יש כביסה, יש פינת משחקים לילדים.

באתר הבית של הקיבוץ הרבה מידע וגם מאגר מידע התחלתי של קבוצות שיתופיות ישראליות.