מאז שהפכנו הרופאים לפרוליטריון והתחלנו לחתום על שעון נוכחות, אני מוצא את עצמי שוכח בכל יום להפעיל את האפליקציה. היו ימים ששכחתי לגמרי, לפעמים רק בכניסה, ולפעמים רק ביציאה.
חוצמזה, אני יוצא מהבית ומתחיל לדבר בטלפון עם המרפאות האחרות. נכנס לחדר כשהמטופלים הראשונים כבר מחכים, ומכניס אותם עוד לפני שאני פותח את המחשב.
ברגע שאני שוקע בצרות ומכאובים של אחרים קשה לי לחשוב על שעון הנוכחות.
היום בערב דיסקסנו בארוחת הערב את נושא הנוכחות.
אני בחרתי בשעון נוכחות דרך אפליקציה בסמארטפון שדוגמת איפה אני נמצא כאשר אני חותם כניסה ויציאה.
יש גם יציאה בתפקיד. אני חושב שזה כשיוצאים לשירותים – אבל אין לי זמן לעשות את זה באמצע יום העבודה, כל דקה – דקה.
הגדולה אמרה שהיא חושבת שהאיכון של הפלאפון יועלה בטח בעוד שנה שנתיים לאתר האינטרנט של העבודה, כך שהמטופלים יוכלו לדעת מתי אני במרפאה, ומתי אני ביציאה בתפקיד, או בכל יציאה אחרת.
ואני דמיינתי את עצמי ב1984. מלחמה היא שלום, עבדות היא חרות. בורות היא כוח. רגע, בעצם זה לא אורוול. זה עכשיו וכאן.
פרוליטריון. לא חבר מפלגה.2012.
2012
קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 21 במאי 2012 21:28 |
בתור לMRI של המוח ביום בו בודקים ילדים.
ארבע אימהות יושבות בהמתנה ומדברות.
אחת מרהט, השנייה מקיבוץ, שלישית מעיירה והרביעית מהמטרופולין באר שבע.
הזאטוטים מסתובבים ומחכים בחוסר סבלנות כמו מכירים את חדרי ההמתנה האלו.
כאילו זו סביבתם הטבעית.
הם נכנסים אל המרדימה שנוסכת שנת ישרים אפופת כימיקאלים, והאמהות יוצאות בבכי.
אני מביט מהצד.
מה יש לבן שלך? מה לבת שלך? כל אחת מספרת את סיפורה.
הבדיקה הזו מנקזת אליה את המקרים הבעייתיים, הקשים ביותר.
המעגל מקשיב לאם שמגוללת את סיפורה, וכולם נאנחות בבהלה זו מסיפורה של אחרת.
ויי ויי איזה פחד אומרת אחת, היייי נאנחת ממעמקי הלב השנייה.
כך הן יושבות בחדר ההמתנה, מבכות זו את מר גורלה של אחרת.
המילה סרטן, גידול, כמו מרחפת מעל בלי שאומרים את שמה. אפילפסיה. פרכוסים.
המילים הופכות לסיפורים. חדר המתנה הופך למדורה, בית החולים לקבוצת תמיכה.
ואני בוכה.
קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 20 במאי 2012 20:56 |
ספירת מלאי של החודשים האחרונים.
ילד אחד חולה – קצת מהתחושות העלתי בפוסט בבלוג שלי בכללית.
חיים שלמים שהשתנו והתהפכו.
המון עבודה קשה, לחפש החלפה, ולעבוד עוד קצת. עד להתפקע. "סבב" של טילים מעזה ו"סיבוב" שעשו על הפנסיה שלנו בעלי הון / חוב עם מספריים חדים במיוחד.
קראתי כמה ספרים שכל אחד מהם זכאי לפוסט משלו – למשל תעשיית החמלה שדיבר על דברים נסתרים מן העין בדרך חדשה.
נחתי קצת מעבודת האוניברסיטה, ועסקתי באופן אינטנסיבי במצבם של רופאי הכפר שמשרתים את הפריפריה והספר של ישראל.
נשמתי קצת, ועצרתי נשימה הרבה, אם הכל ילך כצפוי אצא לחופשה ממושכת, ואז אוכל להביט סביב ולכתוב קצת.
בינתיים דרישת שלום מהאביב בנגב. מתחיל להיות חם, אבל בהפתעה, כמו לפי הזמנה הופיע בשבוע שעבר גשם שהוריד ענן של אבק דרכים, וחולות נודדים.
האדמה הריחה בהכרת תודה, ואנחנו נשמנו אוויר נקי צלול ולח.
מתנה.
עמית שלו מפרויקט משפחה בדרך צילם את הגשם בעזוז בקצה השמיים ובסוף המדבר.
בקרוב, פוסט על הפרויקט המופלא הזה של עמית ומשפחתו. כדאי להיכנס לדף שלהם בפייסבוק ולראות משפחה מיוחדת, משפחה נפלאה, ואת הפנים של כולנו דרך מצלמה רגישה ואוהבת, כמעט חומלת.
אתמול נסעתי לפגישת עבודה בהנהלת המחוז בבאר שבע. התגלגלתי לשם יחד עם התינוק, ואחרי החנייה עלינו עם העגלה לכס הכבוד המחוזי. אין לי מה לאמר על הפגישה מלבד זה שביקשתי לעבוד פחות ולהרוויח פחות, כשבאמצע היתה צפירה ונכנסתי אחר כבוד לחלל המוגן יחד עם כל עובדות ועובדי ההנהלה. אחרי כמה דקות שמעתי את הבומים ויצאנו. הפגישה די התחרבה, אבל המשך יבוא.
ואז שמעתי ברדיו בדרך דרומה על המילה החדשה למלחמת ההתשה הזו שמתנהלת לנו מעל הראש. צפירות באמצע הלילה, פיצוצים, פחד. סבבים. סיבובים.
והרגשתי שימישהו עושה עלינו פה סיבוב. ובכלל השנים האחרונות בנגב הם כמו קרב בסרט אילם ישן. אנחנו מכניסים אגרוף ומחכים. הם מעיפים סנוקרת וממתינים. אחנחו דופקים סטירה מצלצלת ואז מחכים לבעיטה בחלציים.
אחר כך נזכרתי בסרטון שמשקף יפה את התחושה שלי על סיבובים (בקרב איגרוף), ועל ההתנהגות שלנו ושלהם.
התחושה שלי היא שעושים עלינו סיבוב. או סבב. או משהו. מארגנים קרבות, ומלחמות, ואיראן, וחרדים, והכל רק כדי שנשכח את המחאה, והתסכול והבחירות שמתקרבות.
אין סיכוי. אנחנו זועמים. גונבים לנו את המדינה, יום אחר יום, נתח אחר נתח.
דיברתי פה כבר על ההפרטה המבישה של שירותי הבריאות לתלמיד. אז בדרום, אין אף חברה שיכולה לספק את שירותי הבריאות לתלמיד. כבר כמה שנים שלא קיבלו אצלנו הילדים חיסונים בצורה מסודרת, שלא לדבר על בדיקה התפתחותית בכיתה א ובכיתה ז כפי שמקובל. ברור, קשה עד בלתי אפשרי להביא רופאים ואחיות לאיזור. מה עשו? במקום לקנוס את החברות שלקחו על עצמן את המכרז, המדינה הלאימה חזרה את השירות בדרום. עכשיו היא משלמת יפה יפה לאחיות שיבואו, אחרי שהרסה במחי יד את השירות שהיה ועבד. עכשיו הם מתארגנים. נראה.
והרכבת? בשבת ישב אצלי חבר ואמר שהוא לא מבין מה הבעיה עם הפרטה של הרכבת. בתשובה שלי היתה שיש סיבה אחת שהוא לא מבין. הוא חי במרכז הארץ. הרכבת חוללה מהפכה בבאר שבע, בדימונה ובכל מקום אליו היא מגיעה בפריפריה. היא משווה תנאים, היא מאפשרת. היא תשתית בסיסית כמו צבא, משטרה, מים, חשמל, חינוך. היא תנאי מקדים לפיתוח של שכבות חלשות וצמצום העוני. זה מה שאמרתי לו. כל הפרטה כזו ראוי שתתבצע רק לאחר דיון ציבורי ראוי. ועדיף שלא תבוצע בלבד.
המאבק הזה של העובדים מדגים כמה חיונית התארגנות העובדים לדמוקרטיה שלנו, ולשירותים החברתיים. הם שם למעלה ימכרו כל דבר לחברים העשירים שלהם. העובדים, מהווים כוח – כוחני, חזק, מעצבן לפעמים, אבל כוח נגד. נגד שינוי למען שינוי. נגד הפרטה כדת קיצונית. כמו כל דת, יש גם לדת ההפרטה אינקוויזיציה. וכל מי שעומד מול הפרטה נתקל באינקווזיציה הזו שמשתמשת בתקשורת להכפשה רבתי, אישית וציבורית של כל מתנגד. עד שיאמר חטאתי, פשעתי, העלו אותי על המוקד.
ראו מה כתב דרור פוייר מלך העיתונאים על העניין.
שני בגצי"ם מוגשים בעניין הרכבת – הראשון כנגד עצם ההפרטה, (דומה לבג"ץ המוצלח כנגד הכלא הפרטי), השני בנוגע לניגוד עניינים בהנהלה.
הדבר המשמח היחידי בכל העסק הוא שהולך ונהייה קשה לעשות "סיבוב" של הפרטה על הגב שלנו בלי שנרים ראש ונצעק.
יאללה רק שיסתיים הסבב הזה שעושים לנו על הראש. אמן.
קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 13 במרץ 2012 22:05 |
