מדינות ואזרחי דרום אמריקה הם אולי הקורבנות הגדולים ביותר של הקפיטליזם הדורסני, והגלובליזציה. במקום להתקדם קדימה עמדו המדינות במקום ורבות מהן עם כלכלות שצמחו יפה לפני ימי האולטרה קפיטליזם הגלובאלי כמו ארגנטינה קרסו. ה"חופש" בסגנונו הקפיטליסטי יחד עם דמוקטטורה שנתמכת בהון אמריקאי רב לא השיגו דבר בדרום.

בשנה האחרונה מתרחשת מהפכה ביבשת הדרומית, מהפכה שעומדת לשנות סדרי עולם. לבוחרים במדינות נמאס ממדיניות שליטת ההון והצביעו בידיים עבור מנהיגים סוציאליסטים. המפלגות השמרניות נוחלות תבוסה אחר תבוסה, ותקווה חדשה מתעוררת ביבשת. לא מדובר בסוציאליסטים סטייל קובה, אלא, בסוציאליסטים דמוקרטים שמדברים על מהפכה חברתית.

המהפכה השקטה בדרום אמריקה, יחד עם סין, הודו, וחלקים מאירופה מאותתים על המשך החלשות ההגמוניה הגלובלית של אמריקה. הגמוניה זו עם כוונות טובות אולי, מתבססת על התקדמות מטאורית של המערב על חשבון רוב אנשי העולם שמבוססים בעוני, בחולי, בתסכול.

אי אפשר להמשיך לאורך זמן בפערים ענקיים כאלו ברמה העולמית והאנושית.

כתבה מעניינת בנושא מהיום

מאמר קצת ישן, אבל, המצב היום קצת גרוע יותר, כך שהמאמר תקף ויותר.

לפני הצבעה בבחירות כדאי לזכור טוב טוב מי המזניחים הסדרתיים, המפלים והמושחתים.

בעבודה יש תקווה לשינוי. לא דרמאטי מספיק, אולי לא מספק, אבל לפחות שינוי כיוון.

שבתשלום

רשימה חלקית שתשתנה מפעם לפעם

1. התנגדתי להתנתקות. אחרי ביבי ברק ושרון הבנתי. לא משנה מאיזה מפלגה מגיע ראש הממשלה, הפתרון במשוואה המדממת של ביטחון ושלום יהיה זהה, לא משנה במה אבחר.

2. אני מאמין שנושאי כלכלה, חברה, וקהילה הם הנושאים הקריטיים לשנים הבאות. אני מאמין שרק בנושאים אלה יש הבדל משמעותי ממרץ ועד הליכוד. אם אתה לא במפלגות הקיצון מימין או משמאל – ההצבעה שלך היא בעצם על אג'נדה כלכלית חברתית.

3. כי נמאס לי שזוגתי מועסקת 12 שנים  ומפוטרת מדי שנה רק כדי להתקבל בחזרה לעבודה לאחר ארבעה חודשים בלי משכורת. נמאס שהעבודה הזו בלי פנסיה, בלי ביטחון תעסוקתי, ובלי עתיד נראה לעין. מעציב אותי שרוב חברי מהצבא, אנשים חכמים, חרוצים ורובם משכילים מועסקים באותה הצורה. לא ייתכן שכולם מועסקים בתלות מוחלטת במעסיק, בתנאים של עבדות מודרנית. אנחנו בונים דור שלם של קשישים לעתיד שיחיו בלי יכולת לקנות אוכל. ילדינו ונכדינו יצטרכו לשלם את החשבון שהמעסיק חוסך עכשיו בתשלומי הפנסיה. אנחנו צועדים במדרון חלקלק לעבר עבדות של אנשים לתאגידים. נמאס לי שיצורים משפטיים וירטואליים כמו תאגיד חשובים יותר מאנשים.

4. כי נמאס לי לראות עוני בכל מקום. מטופלים שלא יכולים לקנות את התרופות הבסיסיות ביותר, אנשים שלא מצליחים לקנות אוכל. משפחות שחיות בלי חשמל ובלי מים כי אין כסף. עמותות צדקה ובתי תמחוי. אני לא מוכן לקבל מצב של רעב של עולם ראשון (לחם וריבה במקום חלבונים ירקות ופירות), או, מצב של רעב של עולם שלישי – רעב, רעב, רעב. אני מצביע למען שינוי מגמה, חלוקה הגיונית יותר של המשאבים של כולנו.

5. כי מפלגת העבודה היא היחידה שמבטיחה לשנות סדרי עדיפויות. לקחת קצת מהביטחון והצבא, ולתת יותר לאנשים, לתיקון הנחוץ כל כך של החינוך ושל סל הבריאות. אני יודע שאנשים שמרגישים שמקבלים מהמדינה יהיו מוכנים לתרום יותר גם במילואים ובשירות בטחוני.

6. כי מדרום לבאר שבע המדינה נגמרת. אין חוק, אין חינוך, אין אנשים. יש רק בעיות.  אני מאמין שמפלגת העבודה תצליח לעצור ברגע האחרון את ההתנתקות מהנגב, לנטרל את פצצת הזמן הבדווית. אני מאמין כי ברוורמן שם.

7. לא ייתכן שמנהל מרוויח יותר יותר מפי 100 מהעובדים הזוטרים בתאגיד שלו. תגמול יתר כזה מייאש. פוגע ביצרנות. פוגע בחברה. אם התאגידים לא מבינים את זה המדינה צריכה לקחת ולחלק.

8. כי אני מאמין שהעבודה היא התקווה היחידה להפסקת המעילה של המדינה בכספי המיסים שאני משלם. חנן כהן כתב על פראיירים וסולידאריות, חלוקה צודקת, סדרי עדיפויות שפויים, מניעת רעב, תגביר את הביחד של כולנו. סיבה מרכזית לקיטוב הנורא שלנו – עניים מעשירים, יהודים מערבים, דתיים מחילוניים הצורך להילחם יחד עם הקבוצה כדי לקחת בכוח את מה שמדינה צריכה לחלק לכולם.

9. אני חושב שהליכוד היא מפלגה מושחתת שתלוייה במרכז מפלגה רקוב שמנצל את מנהיגיו לצרכים פרטיים. חוקיים ולא חוקיים. אני יודע שקדימה היא מפלגה שתלוייה במנהיג אחד שעל פיו יישק דבר, וחושב שהמנהיג אינו נקי כפיים. אני יודע שאמיר פרץ הוא אדם ישר, וחושב שעדיף אדם ישר למעלה עם כוורת טובה שתפצה על חוסר הנסיון, מאשר אדם מנוסה רק קצת יותר, עם עבר אפלולי וקשרים ישירים לבעלי ההון.

10. כי נמאס לי לקרוא על בנקים וחברות שמרוויחים מליארדים על חשבוני כצרכן או כעובד, בזמן שאני רואה את העוני מכל חור. כי אני חושב שאנחנו חייבים לדרוש מהם לתת כתף ולעזור, לא באמצעות צדקה ורחמים, אלא באמצעות חוק וצדק.

11. כי אני מעדיף חינוך, בריאות, וצדק חברתי על פני צמיחה ווירטואלית שרשומה בעיתון על חשבון צמיחה מקבילה בעוני, באבטלה ובייאוש. צמיחה כזו אני לא צריך. לא תודה.

12. כי המפלגות האחרות מכרו את הרכוש שלנו – שלך, שלי במחירי הפסד למספר קטן של משפחות אוליגרכים ישראלים. חלקם מימנו את הרכישה במשיכה מיידית של כסף מזומן שישב בקופות החברות שקנו, או, באמצעות מכירת נכסים שהיו עד אתמול שלנו. מפלגת העבודה תעצור את התהליך שהפך לטקס דתי בלי הגיון, ותשמור על הנכסים שלנו מידיהם של האוליגרכים.

13. כי אני מקנא בחדשות מהיבשת הדרומית. בתקווה שהביאו המשטרים החדשים. כי אני מת להראות אצבע משולשת לקרן ההון הבינלאומית, לבנק העולמי, לG8 ולכל אותם ארגונים ששומרים על העולם השלישי שלישי, ועל מקומם כאדוני העולם.

14. כי נמאס לי להיות מיואש. אני רוצה להרגיש שיהיה יותר טוב.

זהו בינתיים – לא סופי.

האם אנחנו דורשים יותר מדי מילדנו, מעצמנו?

קחו לדוגמא מקרה היפוטתי של ילד רגיל – בחיי, שובה לב ומשובב נפש, קצת מתרוצצן וקצת שובב, אבל עם לב זהב.

הכל התחיל כשהמבוקש נמצא משוטט מחוץ לגן הילדים. בכל שבוע הגיע מישהו לספר שמצא אותו משוטט במרחבי המדבר. ונעלו את הדלתות. והוא יצא מהחלון. ושמו גדר גבוהה. והוא חצה גם אותה. לפני שלב החפיר עם חומצה ותנינים, ולפני שהגן הפך ליעד מבוצר, הוחלט להעביר את ה. למסגרת שמורה יותר, גם כך היה מהקטנים, והצוציק פרח. בדרך, קיבלו ההורים ייעוץ מהרבה נפשות טובות. אמרו שהבעיה היא בילד ואולי צריך לברר למה הוא נעלם. אחר כך אמרו שאולי כדאי לקחת לאבחון וייעוץ. בסוף אמרו שהכל טוב ורק לא היה בשל. אמרו עוד כמה מילים ארוכות, ובסוף שקט בא לבית הקטן במדבר. ההורים החליטו על סמך תחושת הבטן שהכל טוב עם הילד שמחכים. אחרי שנה ויותר אמרו שאולי כדאי לקחת אותו לריפוי בעיסוק? הילד לא מווסת מבחינה חושית וגם, זה שהוא שמח כל הזמן ומתרוצץ זו בטח גם בעיה. יותר מדי מחייך. אז אמרו שלא אכפת, אולי נלך, רק לאבחון שתאמר המרפאה הקסומה בעיסוק שהוא תקין ונורמאלי והכל בסדר ואז שוב יהיה שקט על פני תהום. אבל לא, היא מצאה סטיות מהנורמה והמליצה על טיפול שבועי. היה נחמד. התותח הקטן הצטיין בחוג הפרטי שלו, נהנה מתשומת הלב האישית, ומהשעות לבד עם אמא אבא, אבל אחרי כמעט עשרים טיפולים חשבו ההורים שדי. מתחיל סימסטר חדש ואולי כדאי כמה חודשי הפסקה. הפסקה???? זעקה המרפאה (באמת אשת מקצוע מעולה), מה פתאום הפסקה? אני בכלל רציתי להציע לכם חיזוק פיזיוטראפיה פרטי והמשך של הריסוק בעיפוי לפחות עד סוף השנה, אם לא שנתיים. במקביל כתבה מכתב סיכום, וייייי ויייי, איזו לקות, איזה ילד. מכה ישר לבטן הרכה של חוסר הביטחון ההורי.

ועכשיו לא יודע. האבא מרגיש שהילד רגיל. טוען שהיה הרבה יותר גרוע בגילו ובכל זאת בלי עין הרע גדל יפה, ולמד, והקים משפחה ופרנסה, הוא יודע שמדובר בגנים אבל הללללללו!

זה רק סיפור אחד, עם קשר רופף ביותר למציאות, עשרות כאלו קיימים. פרוייקט שלם מגיל הינקות שמאבחן בתוך הגן בעיות בחגורות הכתפיים, חוזק המציצה, ושאר מרעין בישין. ילדי גן שמאובחנים עם המלצות לטיפול תרופתי. לפעמים התחושה היא שילדים זקוקים לטיפול יותר מלמזון בריא או מים. כל האבחונים קולעים למקום מאוד פגיע אצל ההורים, ומניעים תעשיה שלמה של טיפולים.

האם אנחנו פשוט מאבחנים מדי? בודקים מדי? מטפלים מדי?

בספר שאני קורא עכשיו קובל איוואן איליץ' על המדיקליזציה של החיים. הלידה הפכה לתהליך רפואי. המוות נעטף במסדרונות של בתי חולים. הקהילה והמשפחה איבדו את היכולת להתמודד עם תהליכים שהיו בעבר נורמאליים. אולי אותו תהליך מתרחש עם הילדות?

יותר ויותר ילדים שפעם נחשבו לרגילים נחשבים ללקויים, לדורשים טיפול, ללא נורמאלים. מרוב אבחונים וממצאים קשה לי למצוא ילד נורמאלי. ואני חושב שאולי יש דבר כזה. יותר ויותר ילדים מקבלים תרופות כדי לדכא את הפרעת הקשב, כדי שיוכלו להיות פרופסורים. כי ילד טרקטוריסט או, מכונאי, או סתם חקלאי זה כבר ממש לא טוב. 20% מהילדים בגיל בית הספר באזור מאובחנים עם הפרעת קשב, המון מקבלים ריטאלין. בלי איזה ריפוי בעיסוק / פיזיוטראפיה / רופא התפתחותי / פסיכיאטר ילדים / יועץ דידקטי / פסיכולוג התפתחותי / בית ספר להורים אנחנו לא יכולים לגדל ילדים. האם אנחנו שמים את הילדים שלנו בסד ומנסים למתוח קצת יותר מדי?

ימימה עברון, שכנה לרשימות כתבה בפוסט מקסים על עקרון הרצף. כשקראה את עקרון הרצף הרגישה כאילו שנוזפים בה כל הזמן. הצד השני של אבחון היתר, תובעני וטובעני לא פחות, הוא הגידול המקרב, הטבעי, השבטי. מדובר בהישגיות מטורפת עם מעטפת נעימה, שפונה לצד אחר של חוסר הביטחון ההורי.

ואפילו לא התחלתי לדבר על הסבתות. והדודות. והגיסים והגיסות. לפעמים במרפאה או במיון ילדים רואים מחזה סוראליסטי ארבעה מבוגרים גוררים אמא מבולבלת עם תינוק ורדרד ושמנמן שלא אוכל כלום. האמא מרגישה שהכל בסדר. עשר נשמות טובות מסביב עם כוונות טובות קודחות את חוסר הביטחון.

כרופא משפחה אני משתדל מאוד לחזק את ההורים בתחושותיהם. להחמיא על הטיפול המסור בילד, להדגיש את התקין, להעצים את ההורות, לאפשר להורים להרגיש את הבריאות של ההורות בתוך מעטה של חוסר ביטחון. אבל, לפעמים מרגיש כמשתתף במשחק "הצלף באבא" גם בלי לרצות כי חלק מהעבודה זה שיפוטיות וחיווי דעה, ומי באמת מושלם?

כאבא אני מרגיש המון פעמים בדיוק כך. קטן קטן, ולא בטוח וצריך איש מקצוע עם מילים ארוכות וקול מרגיע שיאשר שהילדים תקינים, שאני אבא טוב. שאני לא עושה להם נזק.

האם אנחנו חיים בעידן האשמה האולטימטיבי? תמיד משהו לא בסדר ותמיד צריך איזה מומחה כדי שיפתור לנו את הבעיות? האם הבטחון שלנו בתור הורים בילדים שלנו לא מספק? האם גם מהורות – התהליך האנושי הבסיסי ביותר צריך לעשות דוקטוראט?

מישהו יודע?

עכשיו נלך לספר אורי קורי. לילה טוב.

בסרט משנת 1927 מתוארת חברה עתידנית, (בשנת 2000), בה שועבדו בני המעמד התחתון למען חיי המותרות של בני המעמד העליון. בני המעמד התחתון מתגוררים מתחת לפני האדמה ומועסקים בהפעלת מכונות ענק שמפעילות מתקני תפנוקים לעשירים של מעלה, שחיים בעולם שכולו טוב.
חשבתי על מטרופוליס כשנתבשרנו לאחרונה שקו האוטובוס שלנו, שנוסע הרחק דרומה מב"ש ומהווה עורק חיים יחידי בין ישובנו הקט לעולם הרחב הופרט במכרז ונמסר אחר כבוד לברת מטרופולין. שמונה פעמים ביום נסע האוטובוס הירוק של אגד, ושורשיו של הקו עוד בימים הראשונים של המדינה, כאשר הנהג הכיר כל בדווי בכביש, ועצר ליד כל אוהל בשביל המתפתל במדבר.
חברת מטרופולין זכתה במכרז שלא שותפנו בו, על סמך קריטריונים לא ברורים, אבל אני עוד קיוויתי. כנוסע יחידי כמעט בין הישובים הקטנים עצמם ולא עד באר שבע, שילמתי בכל נסיעה באגד סכום אחר כראות עיניו של הנהג. הרחומים גבו 5.50, הבינוניים 7.70, והגדיל גבות נהג שגבה 9.70 עבור נסיעה של שמונה קילומטרים בין שני ישובים שכנים. יותר משקל לקילומטר.
חשבתי בתמימות, שהחברה הזוכה במכרז הבטיחה להעלות את תדירות השירות, להגביר את שעות הכיסוי, להוסיף תחנות. ברור היה שנסיעות הקיצון – בבוקר מוקדם ובערב מאוחר אינן כלכליות, הנוסעים מעטים, והדרך ארוכה, אבל, מדובר במכרז, ובמכרז אפשר לקבוע תנאים לחברות המתחרות.
לפני כשבוע החלה חברת מטרופולין להפעיל את הקו. שמועות על אוטובוסים ישנים ומפויחים ונהגים עצבניים התרוצצו במקביל לשמחה על הורדה בעלות הנסיעה. היום נודע שהאוטובוס האחרון שאסף אנשים בעשר מבאר שבע אל מרחבי הנגב בוטל. זהו. אוטובוס אחרון בשמונה. החייל בדרכו לאפטר בבית, הסטודנט שלומד עד שמונה, העובד בעיר, האחות ממשמרת הערב. כל אלו יכולים לקפוץ. היה מכרז. במקום לקפוץ שיסעו באופניים, או שיבוא מישהו מהבית לקחת. או שיישארו בבאר שבע ויחכו לאוטובוס של שש לפנות בוקר. אנשים חיו חיים עם הקו הזה. עבדו בתל אביב בזכותו. מה זה?
מונופול. אגד היה מונופול. קואופרטיב מנופח ששלט בכבישי מדינתנו, גבה מחירים גבוהים תמורת שרות נמוך, בקיצור – גרורה גועלית מימי הסוציאליזם יימח שמו. הנהגים האלו באגד הרוויחו משכורות "מנופחות" ויחד עם העובדים המאורגנים במונופולים האחרים חברת החשמל, מקורות ובתי הזיקוק עשקו את הקופה הציבורית והכי גרוע – נסעו בחינם באוטובוסים טפו. מונופול הוא רע. מונופול אינו יעיל. מונופול מנצל את הצרכנים. בכל קורס מיקרוקלקלה במקדשי כלכלת השוק באוניברסיטאות לומדים כמה רע המונופול. מונופול רע. פויה. מונופול רע צריך לשבור. נחלק את הקווים, (כאילו שלא מדובר בחיים של אנשים), נוציא מכרזים, נרדוף, נשיג, נחלק שלל…
חברות מתחרות קמו. מחירי השרות ירדו בצורה משמעותית. איך זה קרה? החברות הללו צמצמו את סעיף ההוצאה הגדול ביותר בכל ארגון – שכר העובדים. הנהגים במטרופולין אינם מאוגדים. אין להם חברים באגד. שאלתי נהג מטרופולין לשכרו והוא פחד לענות, אבל הסכים לגלות שהשכר נמוך בהרבה, והתנאים גרועים ביותר. אלו הנהגים שמסיעים את קשי היום, נטולי הרכב, את העניים, את הקשישים. נהג שמוכרח לעבוד שעות ארוכות כדי להגיע לפרנסה למשפחתו, נוהג בעייפות, בזעם, בחוסר אכפתיות.

שכחו לספר לנו שמונופולים, או שירותים ציבוריים שממשלה מספקת בצורה ריכוזית יכולים לטפל בכשלי שוק. מצבים בהם היד הנעלמה לא עובדת בצורה טובה. כמו למשל בישובים פריפריים. למדינה חשוב ישובים במרחבי הנגב. למרות שקו האוטובוס אינו כלכלי המונופול יכול להחזיק אותו כי המדינה יכולה לכפות זאת עליו. בגלל זה זו תחבורה ציבורית, ולא תחבורה פרטית של מנכ"ל חברה.
אבל היה מכרז. ואין בעיה לבטל נסיעה לישובים הנידחים האלה בקצה העולם. גם ככה הם לא יודעים לצעוק וגם אם כן, לאף אחד לא אכפת, כי אני אשם שהם בחרו לגור בחור הזה מתנחלי הנגב האלה? שיעברו לתל אביב.
וכך באתר החברה מטרופולין מספרים על החברה. בין השאר מסתבר שחברת מטרופולין יחד עם חברת דן התאגדו יחד לחברה שלישית שנקראת מטרודן. החברה עם השם המקורי זכתה במכרז להפעלת שירותי התחבורה הציבורית הפנימית בבאר שבע. באתר לא מספרים שמטרודן עמדה במרכזו של סכסוך עבודה ממושך ואכזרי במסגרתו שבתה התחבורה הציבורית בבאר שבע חמישה חודשים!! השביתה הארוכה ביותר במשק הישראלי. חברת מטרודן לא אפשרה לנהגיה להתארגן לצורך דיונים על הסכם שכר. מהנהגים נגבו קנסות ללא שימוע, ותנאי העבודה הורעו והלכו. כאשר החליטו הנהגים לשבות התגייס שר התחבורה מאיר שטרית לטובת… חברת מטרודן וסייע למנהלים בשבירת השביתה של הנהגים. לשיא הגיע המאבק כאשר ארגנו הנהגים משמרות מחאה ליד בתיהם של מנכ"ל החברה ויושב הראש שלה. שניהם שמנהלים את הסעת בירת הנגב מתגוררים באותו הרחוב בהרצליה! בית הדין לעבודה קבע ששר התחבורה פעל באופן לא מידתי כנגד זכות העובדים להתארגן.
אז כמו היום עמדו כמה חיילים, סטודנטים, בדואים מהפחונים, ואנשי עבודה בקור המדברי בלי יכולת להגיע לביתם. הלילה גם הלכו לישון כמה נהגים עם חוזה אישי, בלי תקווה לחיים טובים יותר בעתיד. הלילה בטח ישנים היטב במיטותיהם בעלי חברה, שרי תחבורה ואוצר שמשלבים ידיים במלחמתם באזרח.
הפוליטיקאים הרי ייבחרו שוב בעזרת כספם של האוליגרכים שלנו, שימשיכו לזכות במכרזים על רכושנו שלנו ולנו, אם אין אוטובוס אז כדאי שנקנה אוטו, או, לפחות ריקשה אופניים. המונית של העתיד בעולם השלישי שבונים לנו כאן במהירות.
מעניין כמה קדנציות יעברו עד שנבין שאנו לכודים בפרולוג עצוב לסרט משנת 1927. מטרופוליס שלנו בדרך וסביר להניח שאתה, את, אני, וגם החברה של החבר שלך נגמור בקומות התחתונות מתחת לאדמה.
נ.ב. מאיר שטרית חבר במפלגת קדימה.

בוקר טוב לכולם.

לפני העבודה, הגיע במייל חם חם מהתנור "הוצאה מיוחדת" של כתב העת חברה – כתב עת נהדר שיוצא בשנים האחרנות בכל מספר חודשים, עם חשיבה חברתית. חברה הוא כתב העת של יסו"ד – ישראל סוציאל דמוקרטית, קבוצה של אנשים שהתאגדה כדי להילחם על אמונתם. בין השאר הם אומרים בפתח אתר הבית שלהם –

"אנחנו מאמינים שחברה ראויה לשמה והנהגה חברתית ראויה מחויבות למאמץ מודע להתגבר על המפריד בין בני האדם ולבסס את יחסיהם על צדק, על שיתוף ועל שוויון. אנחנו מאמינים שהמחויבות לכלל היא יסוד מיסודות חייו של היחיד, וחברה חייבת להיות אחראית לחיי אנשיה ולרווחתם. בניגוד אפוא למגמות ההפרטה, הפירוק והפיצול – אנחנו רוצים לסייע לחידוש השיתוף והשוויון בישראל, למען הישראלים, למען החברה הישראלית."

הלילה, התקבל במייל גליון חירום לקראת בחירות. בגליון מספר רשימות על נושאים בוערים, חשובים, שנועדו להסיט את הדיון מזה שמתנהל בתשקורת המגוייסת לקדימה, אל הנושאים החשובים לנו באמת – חינוך, כלכלה, רווחה, וחיי הקהילה והחברה שלנו בישראל.

חשוב שכל מצביע יקרא לפחות פעם אחת, כדי לחשוב בצורה עצמאית – מה הנושאים החשובים לי? למה אני מצביע? איך אני הולך לתרום כדי להפוך את המדינה והקהילה בה אני חי למקום טוב יותר? להשאיר מקום סביר לפחות לילדי?

אני יודע שהמקום אליו אני יולד את ילדי הוא רע הרבה יותר מזה שאליו נולדתי, וחרד שהירושה שאשאיר לנכדי תהיה נוראית אפילו יותר.

צריך לעשות משהו כדי לשנות זאת, והמינימום שבמינימום שבמינימום הוא ביום הבחירות עם הפתק הנכון.

אתר יסו"ד עם המון חומר חשוב לאדם החושב בבחירות.

אתר פוליטי של חנן כהן השכן לבנין רשימות – עם אקטיביזם פוליטי מסוג חדש. עוד חומר למחשבה וניסוי מעניין מאוד.

אתר הבית של שוקי גלילי – עוד שותף חושב באתר רשימות שלא מפחד להזדהות עם מפלגת העבודה והנושאים החשובים ביותר לבחירות הקרובות. למרות הטרולילים שנובחים מסביב. אומץץץץ.

בימים האחרונים דברים מתחילים לזוז מלמטה, וזה מאוד מעודד, כי היאוש אחז בי עד השבוע. אבל על כך בפעם אחרת. זו רשימה של תקווה.

הגליון של חברה נמצא במייל אנא כתבו אלי ואשלח לכם את הקובץ בחזרה.

תודה על התשומי

שבתשלום

לפני כחודש כתבתי כאן על אפלית הפריפריה מול המרכז בגישה לשירותי בריאות.

היום פורסמו בתקשורת כתבות על השיעור העגום של מיטות האשפוז במדינתנו המופרטת עד זוב דם. גם בשנה שעברה פורסמו נתונים דומים.

מיטות מעולם לא היו כה פופולאריות. בואו ואעזור לכם להכניס את ראשכם הבריא(?) למיטה חולה. מהי בעצם מיטת אשפוז?

מיטות אשפוז הם המדד על פיו נושקת כל מערכת בתי החולים בארץ. על פי מספר המיטות נקבע מספר התקנים לרופאים, לאחיות, לטכנאי מעבדה, למכונות רנטגן, ולתקציב בתי החולים. כל מיטה איננה מיטה בפועל, כי הקשר בין מספר המיטות המוגדר בבית החולים למספר המיטות בפועל מקרי ביותר. מיטה זו מילה יפה לכסף. בבתי החולים בפריפריה יש הרבה יותר מיטות ממיטות האשפוז. מיטות שחורות. מחלקות מסויימות עובדות כל השנה בתפוסה גבוהה מ 100%. מחלקות מסויימות בסורוקה כור מחצבתי עובדות רוב השנה מעל 150%. מבחינת מספר הרופאים ואיכות התמיכה בטיפול זה אומר בדיוק כמו לשים שני חולים באותה המיטה זה לצד זה או רגליים לראש.

משמעות מיטות האשפוז רחבה גם יותר מזה. חסר במיטות אשפוז שווה לאשפוזים קצרים יותר כי מוכרחים להקפיץ אנשים הביתה כדי לפנות מקום לחולים האקוטיים. אשפוזים קצרים זה בעצם ביטוי נרדף לאשפוזים חוזרים כי החולים לא מחלימים וחוזרים שוב ושוב. מחלקות מלאות זה אומר עומס רב במיונים כי אי אפשר לפנות משם, ועומס רב רב רב שכולנו רואים במרפאות בקהילה הרחק מבית החולים. אם רופא המשפחה צריך לטפל בבית בחולה שבכל מקום אחר היה בבית החולים יש קושי להגיע ולטפל בדברים חשובים כמו רפואה מונעת, מעקב אחר מחלות כרוניות כמו לחץ דם וסוכרת שמונעת התקפי לב ו.. נכון!! אשפוזים מיותרים.

מעגל עומס היתר פוגע בכולנו. בריאים, וחולים. חולים שלי היום משוחררים מיד לאחר ניתוח, סיבוכי הניתוח מתרחשים בבית הרחק מבית החולים, וגובים משאבים יקרים. חולים שלי היום משוחררים חצי חולים, בלי עיבוד מסודר של בעיתם, ומשפחתם אמורה לסעוד אותם בעת מחלתם, בלי הכשרה לכך, ובמיוחד בלי פיצוי על הטיפול הזה מבחינת ימי עבודה אבודים.

היום פורסמו בכלי התקשורת המספרים. בדרום 1.4 מיטות לאלף נפש, מספר שאין כמוהו באף מדינה מערבית. באיזור פתח תקוה 2.6 לאלף כמעט כפול!! גם מספר זה אינוה מקור לגאווה גדולה. משך האשפוז הממוצע עומד על 4.2 ימים בממוצע, ובמחלקות הפנימיות שאני מכיר הוא נמוך יותר מכך.

הסיבה היחידה בזכותה מדדי הבריאות שלנו טובים כל כך היא רפואת הקהילה שנושאת על גבה את חולשתה של מערכת האשפוז.

ברור היום שבדומה לשירותי חינוך, רווחה, שיטור, משפט, תקשורת, וכל דבר אחר שמדינה מספקת לאזרחיה, גם בתחום הבריאות מצב עשירי המרכז טוב יותר מעניי הפריפריה. יותר מכך, מצבם של עניי המרכז טוב יותר, מזה של עניי הפריפריה ועניי המיעוטים.

במרכז יש יותר רופאי משפחה, יותר רופאים מומחים, יותר בתי חולים, יותר מיטות אשפוז. העשירים, הקרובים לצלחת דואגים לעצמם יפה יפה כרגיל. והצמיחה מחלחלת למעלה בעיקר, ולמטה בקושי ורק במקומות הנכונים.

מדינת ישראל משקיעה פחות מ 8.5% מהתוצר הלאומי על שירותי הבריאות. שליש משולם יום יום על ידי החולים בתשלומים ישירים על תרופות, טפסי 17, ניתוחים פרטיים. השאר מתחלק בין כסף שנגבה מהאזרחים באמצעות מס הבריאות, ובין המדינה. למה אם כל כך רע לא שומעים כלום? למה אנשים לא רוקדים ברחובות, חוסמים כבישים, או, מוחים בהתנגדות פסיבית ועצובה? הסיבה היא שאוכלוסית החולים היא אוכלוסיה חלשה. כשאתה חולה אתה בשקט. לא יכול לצעוק. לא מצליח להרים קול. כשאתה בריא, אתה לא רוצה לחשוב על החולה. אולי תידבק חס וחסיסה. מה שמשגע הוא שאנשים מצביעים שוב ושוב ושוב למען אלו שעושים רעה להם ולאהוביהם.

אולי דמוקרטיה במקום שלטון העם  היא בעצם שלטון הטפשים?

תוספת של 1% מהתוצר הלאומי הגולמי, יכולה לשנות את התמונה לגמרי. גם סביב 9% עדיין נהיה אחת המדינות החסכניות ביותר מבחינת הוצאות הבריאות.

חשוב לזכור שבריאות טובה היא גורם מחולל צמיחה. גורם מעורר שקט ושלווה, בריאות מאפשרת לעבוד. לחולים ולמשפחות הסועדות.

מפלגת העבודה מציעה צמצום בתקציב הביטחון ותוספת "חברתית". כמה מהתוספת שתופסת תגיע למיתות האשפוז?

אנא, היו בריאים, כי לא כדאי להיות חולים. מנוחה נכונה לכוווולם.

טוטו לפני שינה. שוכב לפני הרדמות במיטה. ללכת? אולי כבר מאוחר מדי?

סיבוב לפני שינה, הרצפה קרה. מרים ילד, מעמיד לפני האסלה, פששששששששששששש…. ומחכה. מרים מכנס, מרים ילד, חזרה למיטה.

אם הספקתי בזמן, לא מחליפים סדין, ציפה, פיג'מה. אם לא הספקתי, הסיבוב מתארך.

אחר כך מציץ בפנים האלה, ברגליים הקטנות והקופצניות, בתלתלים. ילדים מתכווצים בשינה. הם הופכים מזכרת לעובר שהיו.

עומד ושומע נחירות עדינות. מרגיש אהבה. כמעט אוסף, מחבק, מנשק, אבל מתאפק. בטח בלילה יבוא בצעדים קטנים למיטה, יחבק ונישן מחוצים, על הצד.

ישששש הספקתי להרוויח עוד כמה נשימות של אהבה. 

גם אבא שלי עמד ככה ליד המיטה שלי?

לילה טוב.

הרומן הרומנטי

עשר שנים נמשך הרומן. בימים הראשונים ללימודים התכנסנו זוגתי ואני לפתיחה של חשבון משותף ראשון. צעד קטן לאדם, צעד גדול בזוגיות. בנק הפועלים. סניף האוניברסיטה. הכי נוח, הכי נכון, וגם נתנו איזה כרטיס זוגי לסרט. חשבון בנק כמו של גדולים. למרות שגירדנו ירקות בשוק העירוני ביום שישי אחרי השעה שתיים בצהריים, למרות מדיניות בשר פעם בשבוע, ובילוי צנוע פעם בחודש, הבנק יצא במחולות בקבלו את הפרוטות. מינוס לא היה. תמיד עמדנו על האפס, לרוב מצידו העליון.

עם השנים התפתח הרומן לכדי מחויבות אמת. כרטיס אשראי לה ולי, פנקסי צ'קים, חגגנו יחד הוראת קבע ראשונה לשכר הלימוד. התחלתי לעבוד, וזוגתי שתחיה ותפרנס אמן, גם כן. התחיל אקשן. פיקדון פה, משכורת שם, בכל רבעון מגיע לוקש עם עמלות בסכומים זעומים. חשבון סטודנט או לא? אבל זו דרך הטבע. אנחנו משלמים כדי לשים את כספנו שהרווחנו ביזע ודמעה בבנק. כולם עושים את זה. אין דרך אחרת. אנרגיה קוסמית כלכלית כזו, שבמסעה מהעבודה שלי אל החשבון שלי משילה קצת מעצמה אל הבנק.

 נישואין ושגרה
עברו שנים, התרחקנו קצת מאזור האוניברסיטה ועברנו אל תוך המדבר. קצת פחות נוח וזמין, אבל, מכירים אותנו בסניף, ותמיד טוב שיש סניף שמכירים אותך בו לא? עוד חוק טבע כזה. בינתיים, חשבון נוסף נפתח, השכר שלי בחדש, זה של זוגתי שתחיה נשאר בפועלים. עדיין, זוג אחראי שכזה, כמעט בלי מינוס, תמיד בפלוס.
הגברת עובדת כמה שנים כמרצה באוניברסיטה, גם במכללות, ושם יש פטנט נפלא. המרצה מועסק שמונה חודשים בשנה, מפוטר, וחוזר חלילה מדי שנה. על קופת גמל לא שמעו, פנסיה עליה אין מה לדבר בכלל, ובעצם זה מעולה (למעסיק), כי למרות עשור של עבודה נאמנה, לא צריך לשלם פיצויים לזמניים האלה, לא להתעסק עם ועד עובדים, הסכם קיבוצי בולשביקי ושאר מרעין בישין. כך יוצא שמדי שנה אין משכורת בבנק הפועלים בחדשי הקיץ. לפעמים יש קצת מינוס, התשלומים למלכודת הדבש של הבנק גבוהים יותר – כי בעצם זה כבר לא חשבון סטודנט, אבל גם לא חשבון משכורת, סתם עובר בלי שב פשוט. בכל שנה אני מצלצל לפקידה חביבה – שמכירה אותי נהדר, ומדווח שאין משכורת עד אוקטובר, רק שתדעו, אולי אפשר לשלם קצת פחות עמלה? לא, אי אפשר היא עונה, אבל אני מוכנה להגדיל את מסגרת האשראי. לא תודה, אני עונה, וכך מסתיים הרומן. עוד שנה חולפת. ארבעה רבעונים. עמלות שורה, ודמי שמירה, ודמי חשבון מינימאליים, ומס גולגולת, וריבית פריים + משהו, ועולם כמנהגו נוהג.
ילדים נולדים, קצבאות הילדים מושלכות גם הן בהוראת קבע אל פיו של עוש"יק תפלץ הבנקאות המשפחתי, כל שורה כזו נקנסת בשקל וקצת, אבל למי אכפת. אלה סכומים קטנים, וזו דרכו של הטבע. כולם עושים את זה. חייבים.

 הבגידה
ספטמבר 2004. בדרך לכנס אני בדיוטי פרי. מוציא כרטיס אשמאי ירקרק, קונה משהו. הכל בסדר. שעון מתחיל לתקתק אי שם במחלקת המודיעין של הבנק. כבכל שנה, כבר חודשיים אין משכורת בחשבון. יש אפילו מינוסון. זעום. הטלפון האדום מקרקר בחדרו של מנהל הסניף החדש. אדם צעיר. נמרץ. חסון. "שלום. מדברים ממחלקת המודיעין. המטרה נמצאת בדיוטי פרי. כנראה בדרכו לברוח עם המינוס." מנהל הסניף מבקש מפקיד חסון להתקשר אל ביתי. עברנו דירה בתוך הקיבוץ. המשיבון של הדיירת החדשה. מנהל נמרץ לא מתקשר 144, לא מנסה שנית. מרים את הטלפון האדום ומחייג אל הטלפון האדום בחברה של הכרטיס הירוק. "שלום. מדבר מנהל הסניף. לבטל. עכשיו".
באותו זמן, רגוע וזחוח, מתקדם בתור של הקופה של האלכוהול. חושב כוסית, משקה חריף, קוביות קרח. אושר ישראלי טהור. "אדוני, אני מצטערת. הכרטיס בוטל. אני צריכה לגזור". מה??? אני נזעק, חוטף את הכרטיס, משאיר את הסלסילה עם ג'וני ווקר אחד מבולבל, ורץ. אל הטלפון הציבורי. מתקשר. בחברת כרטיסי האשמאי אומרים שזה הבנק. בבנק אני דורש את המנהל. מקבל לבסוף. מסתבר שאין מה לעשות. הכרטיס בוטל, אי אפשר לחדשו, רק אחרי שאשוב ממסע הקניות המטורף לארץ. אבל יש לי רק 100 דולר אני זועק בדמעות, אדוני, הוא עונה. היית צריך לחשוב על זה קודם. אבל אני לקוח 10 שנים, תבדוק, אין מינוס, יש קופות גמל, אני רופא למען השם וגם הגברת דוקטורה (אם זה עובד במכוניות משומשות למה לא אצל אדון המנהל?). אדוני, הוא עונה. לא מעניין אותי דוקטור. מאיפה אני יודע שאתה לא מתכנן לעזוב את הארץ עם הכרטיס, ולהפיל את בנק הפועלים השברירי?
אדוני אדוני, אני עונה. חכה חכה. רק אני חוזר, ואין יותר בנק הפועלים. אלק סניף שמכירים אותי. קשר מכוער בין מעסיק נצלן, לבנק פחדן.

כעס
בסוף הסתדרתי. הכנס היה נפלא. למדתי המון. חוזר ארצה עם רעל בעיניים. תמונות חוזרות בפלשבקים של וויסקי. אדוני… אני חייבת לגזור את הכרטיס. ג'וני ווקר בוכה לבדו בדיוטי. אומן תרגילי העוקץ נכשל הפעם. הבנק – הגולם הזה שיצרנו יחד בכספי כולנו קם עלינו. בוא תגדיל אותנו – בנק הפועלים. בטלפון אמרתי לגברתי היקרה, אני, מסתדר בלי בנקים. שבעבודה יביאו שלם שישלם לי כל חודש במזומן. לא מעניין אותי כלום. בכסף שלי הם לא יגעו יותר. מנהל הסניף צלצל כמובן לשאול מה אפשר לעשות כדי להשאיר אותנו בבית (בית אלק).

נקמה מתוקה 
חוק טבע. אין ברירה. האם באמת נכון? אז מסתבר שלא. יש פתרון. לא אידאלי, לא לכל אחד, אבל פתרון. בתחילה לא הבנתי למה לא כולם יודעים עליו. אחר כך חשבתי שקשר סבוך בין הון לשלטון מונע את פרסום האפשרות. בנק הדואר. זהו. פשוט לא? במקרה, יום אחרי החזרה עמדתי בתור לשלם חשבון בדואר. שאלתי פקידה עייפה – תגידי בקשה, אפשר לפתוח חשבון פרטי בבנק הדואר? התשובה הייתה כן, בטח, אבל מה אתה צריך את זה. זה חשבון למסכנים. אין מינוס בחשבון. שאלתי מיד. כמה עמלות גובים? התשובה גרמה לסחרחורת מידית. אין עמלות היא אמרה. אם אתה באמת רוצה חשבון למסכנים הטלפון 02-6290319, שם יודעים בדיוק את הפרטים. קולטים? כל העסק כל כך סודי, שהעובדים בדואר לא יודעים כמה עמלה משלמים אם בכלל.
יש גם אתר אינטרנט עם גישה לחשבון מהרשת, מוקד טלפוני והכל.
מסתבר, שעל פי חוק רשות הדואר משנת 1987 לקוחות פרטיים אינם משלמים עמלות דלפק בגין השירותים הניתנים בבנק הדואר. זה נהייה אפילו יותר טוב מזה. אין אוברדרפט בחשבון הזה. חשוב להבין, אוברדרפט הוא לא שרות טוב למצב זמני. אוברדרפט הוא מלכודת מתוחכמת להלוואה חוקית בריבית קצוצה, פטנט שרק הבנק מרוויח ממנו, והרבה. אם צריך כסף הרבה יותר כדאי לקבל הלוואה, ואין בעיה לקבל הלוואות גם אם אין לך חשבון עו"ש רגיל בבנק. יש הלוואות מקרנות פנסיה, מקופות גמל, מבנקים למשכנתאות, מכווולם.
אפילו יותר טוב מזה ומזה – אפשר לקבל כרטיס ויזה כמו בחשבונות הרגילים, אבל, הכרטיס אינו כרטיס אשראי. הגיהוץ מחויב מיידית. אם יש כסף בבנק, החיוב עובר, הקופה רושמת. אם אין כסף בבנק, החיוב פשוט לא מצליח. גאוני!! אפשר גם למשוך כסף מכל כספומט. יש צ'קים, ויש הוראות קבע, יש הכל. רק אין עמלות. כמעט. עכשיו ברור למה כולם מסתירים את הבנק הנפלא הזה מהציבור. עד היום לא הייתי בטוח שאני רוצה לגלות לכולם על תרגיל העוקץ האישי שלי נגד הבנקים. אולי אם יותר מדי אנשים יעברו לשם יתחיל גם הדואר לגבות עמלות? לגייס מנהלי סניפים עם פרנויה כדרישת קדם לתפקיד?

מהפכה חה!
אני מגלה רק כאן, ובסוד. אבל, אני ממליץ לגלות לכולם. אני מתפלל שכולם יפתחו חשבונות בבנק הדואר. כולם יבצעו את תרגיל העוקץ האולטימטיבי תוך כדי העלמות מהמסכים המרצדים של מפלצות הכסף הבנקאיות. מפלצות ששכחו מזמן את הסיבה לקיומם. אנחנו. הגיע הזמן שנשכח אותם אנחנו.
היום כשאני קורא פוסטים כמו של שוקי גלילי (הבנקים עלוקות ברישיון), אני מחייך לעצמי בשקט. העוקץ שלי מתרחש לו בהחבא. כל יום. חוקי לגמרי.
אנא העבירו את המידע הלאה. מה יקרה אם אלף אנשים יעזבו את הבנקים המסחריים? ועשרת אלפים? ומאה אלף? ומליון? אולי ירדו העמלות? אולי הם ינסו לחפש אותנו לפני ביטול כרטיס האשראי? אולי הם יבינו שהם אמורים לשרת אותנו ולא אנחנו אותם? אולי הם יודו לנו על הכסף שלנו שאנחנו שמים בכספותיהם? סביר יותר להניח שהם ימחצו את הזבובון שנקרא בנק הדואר. אבל עד אז, אפשר להרגיש כמו אנשים חופשיים. גם אם החופש הוא רק אשליה.
שאו ברכה ושמחו בחלקכם.

מרכז אדוה למידע על שוויון וצדק חברתי בישראל, יחד עם עמותת רופאים לזכויות אדם יצאו היום בקריאה להכנסת נושא הבריאות למצע המפלגות המתמודדות לכנסת.
הקריאה נועדה לקידום הגנה על שרידי מערכת הבריאות הציבורית בישראל וקידומה מסף של ניוון.
בנייר עמדה עליו מסתמכת הפניה לפוליטיקאים מעמידים ד"ר דני פילק וד"ר יוסי דהאן ארבע בעיות בוערות שדורשות פתרון מיידי. הנחת הבסיס היא שהזכות לבריאות היא זכות יסוד שמעוגנת בחוק ביטוח בריאות ממלכתי.
נייר העמדה ניתן להורדה כאן. למען הקוראים שלא מחבבים הורדת מסמכים זרים ומוזרים ופתיחתם אנסה לפרט את הנקודות העיקריות במסמך.
1. תשלומי ההשתתפות על תרופות ושירותים מהווים חסם לזכות לבריאות.
2. תרופות, שירותים וטכנולוגיות חדשות אינן נכנסות לסל השירותים והסל מאבד מערכו.
3. רפואת שיניים אינה כלולה בסל הבריאות. מסיבה זו רבים מוותרים על בריאות שיניהם.
4. פערים בנגישות לשירותי בריאות ותרופות בין התושבים השונים במדינה.
המסמך מציע דרכי פתרון לבעיות בוערות אלו.
1. הגדלת מקורות המימון לשירותי הבריאות על ידי הסרת תקרת המס, חידוש מס הבריאות שצריכים לשלם המעסיקים, והפיכת מס הבריאות למס פרוגרסיבי = מי שמרוויח יותר משלם יותר.
2. עיגון מנגנון עדכון אוטומאטי של סל הבריאות.
3. הכנסת טיפולי השיניים לסל השירותים.
4. מדיניות העדפה מתקנת בתשתיות ושירותים לאוכלוסיות המופלות.
מסמך חשוב וטוב. חשוב שיגיע אל ידיהם של הפוליטיקאים, וחשוב שאנו נמשיך לדרוש מהם התייחסות לבעיות הבוערות של מערכת הבריאות לפני שתגיע לקריסה דוגמת מערכת החינוך החבוטה שלנו.
לכל הבעיות הללו אני מצרף ברוחי פנים ושמות של אנשים. את הבעיות הללו חווים מטופלי באופן יומיומי. אנשים מהלכים בינינו עם כאב, עם חולי, בהזנחה מכוונת מלמעלה. הרבה יותר זול לטפל בחולה בלי נגישות לרופא. חולה שלא יכול לשלם השתתפות עצמית המערכת לא משלמת מצידה את אחוזיה שלה. וכדאי שיהיה ברור. חולי מוביל לעוני. עוני מוביל לחולי. אנשים חולים אינם פרודוקטיביים, אנשים בריאים עובדים יותר, מייצרים יותר, מרוויחים יותר, וקונים יותר. השקעה בבריאות היא השקעה בשמן לסיכה של גלגלי הצמיחה הקדושה של קלקלני השוק החופשי.

לבריאות!

28% מהמטופלים מוותרים על תרופה בגלל מחירה.
כך זעקו אתמול כותרות בתקשורת. ההסתדרות הרפואית יצאה עם הידיעה ה"מפתיעה". שליש מהמטופלים שלנו לא יכולים לקנות את הטיפול שאנו נותנים לו, רובם מוותרים עליו בלי לספר.
לרופאים שעובדים בקהילה נתון כזה אינו מפתיע. נתון כזה בקרב האוכלוסייה הכללית עניים ועשירים, משמעותו מספרים כמעט כפולים בקרב עניים, קשישים, ילדים למשפחות מרובות ילדים, וחולים כרוניים רבים.
לאחר שנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי ונכנס לתקפו לא הייתה השתתפות עצמית בתשלום על תרופות. לאחר כשנתיים נכנסה ההשתתפות העצמית כדי למנוע בזבוז של תרופות וצריכת יתר. ההשתתפות העצמית אמורה הייתה להיות סמלית והוגדרה כ 11 שקלים למנת תרופה או 10% ממחיר המחירון שלה.
האם הוכח שהשתתפות עצמית מונעת שימוש יתר? לא ברור. ברור כיום שהשתתפות עצמית גורמת לשימוש חסר. אנשים קונים בקבוק סירופ אחד במקום שניים ויוצרים עמידות. רבים הולכים בלי טיפול וסובלים. אם ההחלטה היא בין לחם לתרופה מה חשוב יותר? האמור הוא רק לתרופות שנמצאות בסל התרופות. יותר ויותר תרופות חדשות ואפקטיביות אינן נמצאות בסל וכרופאים חוק זכויות החולה (כדאי היה לקרוא לו חוק חובות הרופא), מחייב את הרופאים להציע טיפול גם כזה שאינו בסל הבריאות.
כרופא לא ידעתי בתחילה כמה מטופלי משלמים עבור התרופות שאני רושם. נוח לנו לשבת מול המחשב, לחתום על הצ'קים האלו בדמות מרשמים, ולהרגיש שאנחנו מטפלים. מטופלת אחת שחזרה שוב ושוב עם צרבת נוראית שלא משתפרת עם טיפול העלתה את החשד. המטופלת קיבלה מרשם וביקשתי מהרוקחת להודיע לי אם היא מממשת אותו. דקות לאחר מכן הגיעה לרוקחת, שאלה למחיר התרופה ואמרה שתבוא מאוחר יותר לקנות. היא לא חזרה יותר. כמה עולה התרופה שאלתי את הרוקחת? שבעים שקלים היא ענתה. לא האמנתי. אני רושם את התרופה הזו כל יום. בסוף היום מצאתי מחירון. הצצה חטופה גילתה שפעמים רבות בכל יום אני ממליץ על טיפול בעשרות ומאות שקלים. יותר מכך, הרבה פעמים אני ממליץ על תרופות שאינן בסל ומחירן אדיר. גם אני לא הייתי משלם. אבל אני רופא… כסף לא צריך לעניין אותי. אני במקצוע טהור. הטיפול המתאים והטוב ביותר בלי קשר למחיר. מאז, כסף מאוד מעניין אותי. אני יודע ברוב הפעמים כמה משלמים המטופלים, ואני טורח להציע להם אלטרנטיביות כשיש. לפעמים האלטרנטיביות מופרעות לגמרי כמו – אני יכול לתת לך תרופה ישנה נוגדת דלקת כל אחד 11 שקל, אבל הסיכוי שהיא תגרום לדימום מהקיבה או לאולקוס גבוה. אני יכול לתת לך תרופה חדשה מקבילה שעולה 100 שקלים עם סיכוי נמוך יותר לדימום מהקיבה ולמוות. מה תעדיף? טיפול אחד לעני, ושני לעשיר.
הצלחתי אפילו למצוא את המחירון הרשמי של התרופות של משרד הבריאות. מחירון זה משמש כבסיס לקביעת ההשתתפות העצמית. אבל כמו מחירון הרכב אף אחד לא משלם מחירון. קופות החולים משלמות פחות, אבל המטופלים שלי משלמים 10% מהמחירון.
נתון גרוע אפילו יותר הוא שמאז שנכנס חוק ביטוח בריאות עלה התשלום אותו משלמים החולים מכיסם לשירותי בריאות פלאים. אנחנו משלמים מכיסנו יותר משליש מההוצאה הלאומית על בריאות. שיהיה ברור – תשלומים אלו הם בנוסף למס הבריאות שיורד מהמשכורת מדי חודש בחדשו. תשלום זה נלקח מהחולים, כשהם נמצאים במצבם החלש. ברור שנלקח יותר מהעניים כי העשירים כבר מזמן עם ביטוח פרטי. הם לא סומכים על המערכת הציבורית.
אנחנו מתקרבים בקצב מהיר לעבר שירותי בריאות בנוסח עולם שלישי. עוד כמה שנים והמערכת הציבורית תהיה מערכת לעניים בלבד. כל מי שיוכל יכוסה באופן פרטי. כמו באמריקה הנפלאה. שם תמותת תינוקות, תוחלת החיים, והמצב הבריאותי הכללי של האוכלוסייה הוא אחד הגרועים בעולם המפותח. הם גם מבזבזים 15% מהתוצר הלאומי על הבריאות הלקויה הזו. אנחנו, מבזבזים 8.5% והתוצאות בינתיים טובות יותר כמעט בכל המדדים. אסור שנעבור פירוק של מערכת הבריאות הציבורית!!!
שוב אני קורא לכל מצביע להציץ טוב טוב במצע הבחירות של המפלגות ולראות, מה הם עומדים לעשות למעננו. למען הבריאות, החינוך, איך הם הולכים לחלק את הטוב הלאומי, איך הם מבטיחים לשקם את הדורש שיקום.
צריך להרחיב את סל הבריאות. צריך לשנות את שיטת ההשתתפות העצמית. צריך להפוך את מס הבריאות למס יחסי. צריך לגבות מס בריאות נוסף מהמעסיקים כדי לממן את כל השינוי כפי שחוק ביטוח בריאות התכוון.
סוף טוב לסיפור יהיה אם המטופלת שלי תגיע לבית המרקחת ותדע שהתרופה, לא משנה איזו, תעלה עשרה שקלים. סוף טוב לסיפור יהיה אם אני אדע שהטיפול שאני מנסה לתת גם יתקבל. סוף טוב לסיפור יהיה אם סל הבריאות יהיה סל אמיתי ולא בקושי סלסילה. סוף טוב לסיפור יהיה אם כולנו נהיה בריאים יותר.

ככה זה כשנגררים.
יותר משנה שלא ביליתי בלילות בעונג הנפלא הזה. תענוג יקר. הופך עולמות.
מאז תחילת שנות התשעים, כסטודנט, כסטאז'ר, כאדם חפשי, וכרופא פחות חפשי ויותר עצוב שיחקתי בכל הגרסאות של המשחק הזה. הרעיון פשוט. מפתחים ציוויליזציה מתקופת האבן ועד לימינו ועוד קצת. משחק אסטרטגיה מסוג אחר. בניגוד לרוב המשחקים שמתנהלים בזמן אמיתי, סדרת המשחקים הזו מתנהלת בתורות. עובדה זו פותחת בפני השחקן אפשרויות משחק רבות. הראשית שבהן היא אסטרטגיה ייחודית אהובה על שחקנים עם מצפון ושנואה על בני/נות זוגם. "רק עוד תור אחד ודי". רק עוד תור אחד בשעה תשע הופך לזחילה למיטה בארבע לפנות בוקר, וריקוד הזומבי במשך היום כולו. יותר מכך, שעות הבית עוברות במחול מסוכן מהחלפת חיתול לתור אחד נוסף. ובחזרה לפתוח מים במקלחת, ועוד לתור אחד נוסף.
כל המשחקים בסדרה היו טובים. זה הטוב שבהם. ברור היה שאחרי שנה של גמילה רק משחק בסדר גודל קולוסאלי כזה יכול להחזיר אותי לפינות האפלות הללו של החיים. ואיזה משחק. ויייי ויייייייייייי.
קודם כל פס קול. אדיר. גרפיקה אלגנטית. משחקיות מעניינת ומותחת. אין. הכל.
רק מה? בעיה קטנה. מסיום ההתקנה, הסרט של המשחק מגמגם. יותר מזה. אחת לשעה בערך, בום. המחשב נופל. מתרסק. מתאייד. עבודת בנייה של אביר או מטוס חמקן נמוגה. עוד פעם לפתוח, עוד פעם להתחיל משחק. אוףףףףףףף. לפעמים טוב שיש משחקים שלוקחים את המחשב אל הקצה ובחזרה. עושים איחוי דיסק. נכבה נדלק. מוריד עדכון למשחק. אפילו יותר גרוע מקודם. מכאן העניינים התחילו להתגלגל במהירות. הטכנאי פותח את הקופסא, וכרגיל בנגב המאובק, המאוורר סתום לגמרי. על הדרך כשמוציאים את המחשב ממחילתו, זו הזדמנות טובה לבצע ארכיאולוגיה ולהוציא כונן ZIP ענתיקה שלא השתמשנו בו שנתיים, לעשות גיבוי לקבצים ולתמונות, לעדכן כמה תכנות, לבדוק לווירוסים, רוגלות ומה לא…
משם השלב הבא היה סידור השולחן. הזזת המגרות, ניקוי אבק בן שנתיים ממעל ובמעמקים. אבק. אבק. חוטי חשמל. אוף אין מקום לזוז פה. נמאס מחדר העבודה הזה. טוב נו, לפרק שולחן אחד. לשים בצד. להזיז את השולחן הנותר. לסדר מחשב. עוד כבלים. עוד חשמל. ישששש עובד!! נמאס כבר מהמסך הזה. בקושי רואים. אולי נקנה מסך? אז זהו. קניתי. מחכה לשליח.
כולה רציתי משחק. קצת להרוג רעים, (וטובים לפעמים), להוציא אגרסיות, לרקוח מזימות נגד יקטרינה הגדולה מנהיגת הרוסים.
ומה עם המשחק? אז זהו. שלא נסגר יותר המחשב. אבל אין כוח יותר לשחק. זוחל למיטה. בחלום הכי טוב להיות מלך. הולך לפתח משחקים במיקרו מחשב הטוב ביותר. לא נייד מי יודע מה אבל גרפיקה וסאונד אדירים. הולך לחלום.
אין מה לאמור. אחלה משחק. על אחריותכם!!
לילה טוב.

ביקור בית בצריף. נוסעים דרומה מב"ש. פונים שמאלה לכביש עפר בוצי. נוסעים עוד שלושה וחצי קילומטר פנימה, בדרך ערבוביה של צריפי פח, אוהלים, בתים יבילים, תרנגולות, לולים וכבשים. ילדים מתרוצצים. נכנסים לאוהל, השמש שוקעת המדבר כולו שוקע בחשכה. גנרטורים מתחילים לטרטר, מנורות חלושות מהבהבות. ילדים מכינים שעורי בית. מתחת לגיל חובה אין מסגרת. אנחנו שותים קפה. מדברים. חשמל אין. מים זורמים חצי יש. ביוב אין. המרפאה הקרובה ביותר במרחק עשרים קילומטר. כדי להגיע לרופא הראשוני צריך לצאת ברגל לכביש, ולעלות על טרמפ או לשלם לחאפר, ולהגיע לרופא. לחשבון נוספת עלות הטיפול התרופתי, טופס 17 אם יש הפנייה, ונסיעה לב"ש להפנייה. במשפחה יש חמישה חולי סוכרת. לא לוקחים טיפול כי לא מרגישים את המחלה. לא לוקחים טיפול כי קשה להגיע לקבל מרשם כשכל מסע כזה אל הרופא גובה חצי יום לפחות.
מרפאה בעיירה בדרום. אישה עם כאב בטן. אני חושב שמדובר בדלקת התוספתן. מבקש להפנות למיון. מתחיל משא ומתן. אולי נחכה עוד כמה שעות? אולי ננסה משהו נגד כאבים? נסיעה באמבולנס אם לא מסתיימת באשפוז עולה כמה מאות שקלים, ובאוטובוס כמה עשרות שאין. האוטובוס האחרון יוצא עוד מעט. ואם לא תאושפז איפה תישן בלילה? ילדה נחתכת בפנים. אני ממליץ תפירה אצל פלסטיקאי. אבא לא עובד, על ביטוח לאומי. אין כסף לנסוע עד המיון. אולי תתפור אתה דוקטור? חראם אני אומר, ילדה, צלקת, אני מתחנן. אני יכול לתפור, אבל הצלקת תישאר לכל החיים. מחליט לתת כסף. בשבועות הבאים אבא מגיע בכל פעם עם עשרה שקלים. מחזיר את החוב בתשלומים.
התמודדות יומיומית עם חסר. חסר בשירותים, חסר בבדיקות. חסר באנושיות, חוסר שוויון. הפריפריה, העניים, מקבלים פחות ממה שאמור להיות שירות ציבורי שוויוני. העשירים מקבלים יותר.
ג'וליאן טודור הארט – רופא משפחה בקהילת כורים זנוחה באנגליה, וסוציאליסט מושבע, טבע את החוק – The Inverse Care Law בשנות השבעים. המאמר פורסם בכתב העת הרפואי הבריטי החשוב ביותר The Lancet.
הארט טוען כי הזמינות של טיפול רפואי נמצאת ביחס הפוך לצורך של האוכלוסייה בטיפול.
הארט מוסיף ואומר כי יחס זה הולך וגדל ככל ששירותי הרפואה חשופים לכוחות השוק.
לדוגמא – מערכת הבריאות האמריקנית משתמשת ב 15% מהתל"ג האמריקני. זוהי מערכת הבריאות היקרה ביותר והיא פועלת בעיקר על פי כוחות השוק. בארצות הברית 40-50 מליון אנשים ללא ביטוח בריאות, וללא גישה לטיפול רפואי. עוד אחוזים רבים מהאוכלוסייה מטופלים בחסר על ידי כיסוי ביטוחי שאינו מלא, או, על ידי ביטוח הבריאות הציבורי שניתן לעניים המרודים ולקשישים. חלק גדול מההוצאה השנתית מושקע בעשירונים העליונים, עם בדיקות רבות, וטיפול תרופתי וניתוחי לבעיות שהקשר ביניהן לרפואה לעיתים שולי – ניתוחים קוסמטיים, טיפול תרופתי להפחתת משקל ועוד. לא נדיר להסתובב ברחוב ולראות מודעה כגון "קנה CT כלל גופי לאהובתך לחג האהבה". פרסומות לתרופות מרשם משודרות בכל מקלט טלוויזיה.

במדינות עולם שלישי קשה לדבר על "מערכת" בריאות, אלא על "לאמערכת". במדינות אפריקה בהן רוב ההשקעה בבריאות צריכה להיות בסניטציה, תשתיות, מים נקיים לשתייה, או צריכה קלורית מינימאלית,  באופן לא מפתיע רוב ההוצאה היא על רפואה "טיפולית" ולא מניעתית. רוב ההוצאה במרכזים העירוניים ולא בפריפריה, ויותר ניתן לעשירים ובעלי הממון מאשר לעניים המרודים. 
בישראל מערכת הבריאות ציבורית. מצבנו מבחינה זו טוב הרבה יותר. כל תושב זכאי לביטוח בריאות ולשירותי בריאות ציבוריים. למרות זאת זמינות הטיפול עדיין ביחס הפוך לצרכי הבריאות. בפריפריה וביחוד בדרום מספר מיטות האשפוז יחסית לאוכלוסייה הקטן ביותר, הרופאים מרוכזים במרכזים העירוניים, וקיים קושי אמיתי במציאת רופאים לאיזורי הפריפריה הרחוקה.
העניים ביותר סובלים מקושי רב בנגישות אפילו לרופא ראשוני, בלי להזכיר אפילו נסיעות ארוכות לייעוצים או לבדיקות. בדווים שחיים בערי פחונים סביב ב"ש צועדים ונוסעים קילומטרים ארוכים לטיפול רפואי, על רפואה מונעת אין מה לדבר. כשאין חשמל ואין מים זורמים למי אכפת מבדיקת כולסטרול או ממוגרפיה? תושבים משקיעים ימים ארוכים וסכומי כסף גבוהים לצורך נסיעה לבדיקה פשוטה כמו צילום חזה שמבוצע רק בב"ש.
כשבבחירות מדברים על הנושאים ה"חברתיים", אני רוצה לדעת יותר. מה אמיר פרץ או אולמרט יעשו עבור החולים שלי. במה יקדמו את מצבם. איך יגבירו שוויון בחלוקת השלל הממשלתי – כספי המיסים שכולנו משלמים. עד היום מעלו בכספים ששילמנו למדינה. תפקידה של הממשלה החברתית היא להפוך את האנשים בלתי הנראים הללו למטרתה הראשונה. אם לא להביא את השירות אל הפריפריה, אפשר וצריך לממן הוצאות נסיעה. את ראשי המשפחות השולטות במשק והעשירים האחרים קובעי המדיניות רואים מספיק. תפקידי כרופא הוא לשמש כסנגור של חולי. לצעוק חזק. לדאוג להביא שוויון במקום בו רק מדברים עליו.
אז הנה אני צועק. מישהו שומע?

בעקבות אירועי השבוע וקצת, שומעים המון על טיפול יתר, או, טיפול טוב מידי שניתן לחשובים.

פרסונליטיס – מצב בו איש צוות חולה, בן משפחתו או סתם אדם חשוב אחר מסתבך באופן מיוחד. ניתוח פשוט הופך למסובך. תרופה קטנה הופכת לדימום. שהיה בקצה המחלקה הופכת לזיהום פתאום. לא ברור למה, אבל כל אחד חושש מהמקרים הללו. לילה במיון, עין חצי פתוחה, טראאאאח נכנס מנהל מחלקה עם כאבים בחזה. או אישתו, או אחד הילדים שלו, או סגן מנהל בית החולים. ברור שמשהו כאן יתפקשש לו.

חלק – פשוט בגלל מזל רע, חוק מרפי ושאר מרעין בישין. חלק נוסף בגלל הנטייה לנסות ולתת טיפול טוב במיוחד לחשוב. אז רופא בכיר לוקח את הדם ומחדיר עירוי (הפעם האחרונה שעשה זאת מי זוכר), ולא הסטאג'ר או המתמחה הצעיר שפעולות פשוטות כאלו מרכיבות את ימיהם ולילותיהם. מוסיפים בדיקה פה, פרוצדורה שם, מנהל המחלקה מנתח אם צריך (ומי קבע שהוא המיומן ביותר?). המון אנשים מסביב מתעניינים, אנשי הצוות מזיעים, הידיים רועדות,התקשורת מתקתקת לה, והתזמורת מנגנת.

אני מאמין בכל ליבי שהטיפול שניתן לחשובים הוא הטוב ביותר להערכת המומחים הגדולים שמטפלים, דנים, ומתייעצים בישיבות רבות משתתפים. למרות הכל, החיים לפעמים מתעתעים ומזכירים לנו שהרבה פעמים כדאי הרבה יותר להיות הזקנה מהמסדרון בנהריה, (גם היא כבר סמי סלבריטאית בעצם), שמקבלת טיפול סטנדרטי ומטה, בלי התפלספויות מיותרות, כשכל בורג במערכת נשאר במקומו, והמכונה המשומנת ממשיכה את עבודתה בשתיקה.

ברקים ורעמים מעירים משנת לילה טרופה. הקטנטונת חולה ונוחרת לידי, קצב נשימות מהיר, אבל יותר טוב מזה שהיה קודם לכן. החום בוודאי בירידה. המון זמן שלא היה כאן גשם. בכלל מעטים ימי הגשם וגם בשנים האחרונות שהיו ברוכות בצפון, הדרום קופח (גם) על ידי חברת מקורות של מעלה, וכמויות הגשם היו נמוכות מהממוצע.
מחשבות על העבודה. יש מגפה של הפרעת קשב וריכוז. המון אבחונים, המון ריטלין נשפך בכל בוקר לגרונם ומוחם של הילדים תחת טיפולי. אני רוצה לעשות משהו לגבי זה. הרבה מהמבוגרים פונים ומבקשים סיוע בהפסקת עישון. אולי בזכות ערוץ 10? צריך לארגן קבוצה. לחץ. חרדה. מבוגרים צעירים שלא נרדמים בלילות. חושבים על עבודה. צריך לארגן סדנה להפחתת לחץ. טכניקות הרפיה, יוגה? פעילות גופנית? אוףףף למה אני לא נרדם?. לא עוזר כל ההרפיה הזה. עוד פעם היא בוכה… מחשבות נודדות להדסה. אלף מיטות, המון מחלות, אנשים, רופאים בתורנות שמנסים לתפוס שעה שינה עכשיו, ואני מתפנק לי במיטה. לא נרדם. חולה אחד מיוחד שוכב שם מורדם, ובבוקר אולי ינסו להעיר אותו, ועוד חולה מיוחד, שלי, אולי שוכב ער ואני מקווה שישן. אני דואג לו. מחר אתקשר לרופאים. צריך להגיד להם שכבר יש לי ניסיון וטיפלתי בבעיה שלו מספר פעמים ואולי יקשיבו לי למרות שבהדסה כמו שאמר המנכ"ל יש את מיטב המומחים. אני המומחה בחולים שלי. ואולי זו המומחיות שלי?
עוד רעם, או אולי חיילים מתאמנים, והגשם מזרזף. לא נרדם ראבק.
החורף הגיע רשמית. עד לאחרונה לא הרגשתי אותו ממש. אבל השבוע כל בית התינוקות חולה, והמון מבוגרים חולים. ולכולם צריך לנאום שזה יעבור לבד ולא צריך אנטיביוטיקה. ואיזה רופא זה שלא נותן תרופות. קמצן. כן. קמצן. חוסך לקופת חולים. אז חוץ משקע ברומטרי, יש רמה וויראלית שעוברת את אזורנו. חורף. ריח טוב של גשם. עוד לא נרדם.
המחשבות האלו דוגמות בדגימה לא סטטיסטית אבל אישית, את העבודה שלי כרופא משפחה.
לא קל להגדיר את העוף המוזר הזה ברפואה שנקרא רפואת משפחה. עד לשלהי המאה ה 19 רופאים היו רופאים, ועסקו בהכל. כמובן העיסוק היה לפי טעם אישי, אבל מושג ההתמחות היה נדיר למדי. עם העלייה בכמות הידע ברפואה, והעלייה היותר חשובה בכוחות השוק, נאלצו רופאים להתמחות. רופא מומחה הוא בעל יתרון על פני חברו שאינו מומחה, יכול להרוויח יותר, ומכאן הרציונל להשקעה של שנים בתחום צר. לאט לאט הופיעו התמחויות – בתחילה הגדולות – פנימית, ילדים, כירורגיה, ובהמשך התפצלו לעשרות רסיסים. המומחים השונים שיחקו תפקיד אדיר בהמשך התקדמות הידע הרפואי והמחקר, ובשיפור הטיפול הרפואי בכלל. במקביל לרופאים המומחים נשארו תמיד הרופאים הכלליים. אלה שהמשיכו לטפל בכולם, לרוב מחוץ לבית החולים, בלי התמחות. כבוד כסף וכוח הובילו יותר ויותר רופאים להתמחות, ופחות ופחות לכלליות.
לקראת סוף שנות השישים מצאו מדינות רבות מצב פרדוקסאלי בו היו המון רופאים לטפל במחלות נדירות מכל הסוגים, אבל, חסר ברופאים לטיפול באנשים. יותר מכך, בקרב הקהילה הרפואית קמו מהפכנים / ריאקציונרים שראו בעצב את ההתמקדות של הרפואה המודרנית במחלות, בתרופות ובטכנולוגיה, תוך ויתור מוחלט כמעט על האנשים. האדם החולה או המטופל הפך פעמים רבות לסובסטרט – למצע גידול של מחלה מעניינת, שבה צריך לטפל.
ברור שצורך של מטופלים ברופאים כלליים, ורצון של רופאים בטיפול באנשים, משפחות וקהילות אינו מספיק. כדי לאפשר השקעה בתחום צריך גם עניין כלכלי. מדינות ושרי אוצר נבהלו לגלות כמויות אדירות של כסף שנשפך כדי לשמן את מכונת הרפואה. בשלב זה נוצר צורך אמיתי בילד הולנדי שימנע באצבעו קריסה של כל המערכת. רופא כללי היה פיתרון אידיאלי. אם נשים אדם שמבין משהו ברפואה, בין המטופל והשירותים היקרים, רופא שירכז וינווט את הטיפול במטופלים, אולי נוכל לעצור את הזרם?
כוחות אלו הובילו ליצירה של מומחיות חדשה, או, בעצם אל-מומחיות חדשה – רפואת המשפחה (שנקראת במדינות מסוימות רפואה כללית).

זהו, עייף. עכשיו מאיר האור וצריך ללכת לעבוד. נרדםםםםם.
עוד על רפואת המשפחה – ברשימות הבאות.

טוב, אז הייתי חולה. אני אפילו זוכר את הזה שנשם עלי אד מהביל של חיידקים.
אני יודע שזה אתה. תיזהר. בפעם הבאה, בדיקה רקטלית על חשבוני.
ביום רביעי כאב נורא הראש וגם גרד בגרון. חמישי ושישי שכבתי בדמדומי אושר וצרחתי מכאבים.
אושר? כן, אושר. כמה זמן עבר מאז שכבתי במיטה, עם ספר, וישנתי שנת ישרים. כמה זמן מאז תוכנית הבוקר האחרונה שלי בטלוויזיה, או, סתם קפה למיטה. כמו טירון אחרי מסע תג, הגעתי הביתה מאמצע מרפאה ונחיתותי לעולם שכולו טוב. גן עדן של שקט, שלווה באמצע החיים. ותרופות חפשי.
הנייד נסגר, מאוראנג' צלצלו לשאול מה לעשות – המניות שלהם צונחות בגלל קריסה ברווחיות.
ישנתי. אחר הצהריים שמרו בקנאות על מנוחתי, בפעם הראשונה מזה שנה לא קפץ לי ילד על הראש בזמן שעצמתי עיניים, לא מרחו עלי נזלת, ולא הייתי צריך לנגב לאף אחד בשירותים. גנחתי חלושות וביקשתי בקול סדוק כוס תה. "איזה תה?" ענתה נשמתי שתחיה? מזתומרת? תה שחולים. שחור, מסריח, ומשאיר סימנים שחורים על הכוס. תה. תה של בית. תה של ילדות. תה שממיס פתי בר בצורה מושלמת. תה ההחלמה המלאה. "אין תה". הפסיקו ליצר כי כבר לא קונים. יש ירוק עם פיצוחים, יש אדום עם צלעות כבש, יש לימונית עם עשבי תיבול, אבל אין תה ההחלמה המהירה. אין. פשוט אין, תפסיק לבכות ותפסיק לילל. אין.
קולטים? עשרים סוגי תה, עשרות צמחי מרפא, ואין תה. מה עושים? נאנחים, מסתובבים לצד השני, ואומרים בקול מרוסק. טוב, אז לפחות מיץ תפוזים סחוט.
יום מאוחר יותר, כשניסיתי לספר לגברת איפה הניירות של ביטוח החיים, ואיך לדרוש פנסיית שארים, עבר זמני. נמאסתי. לא היו יותר סימנים אובייקטיביים. לא היה תה לחמם את המד חום שהראה 37.1,  לא עזר שאמרתי שהדופק שלי מאוד מהיר, וכמו פעם עם אמא, התחלתי במשא ומתן לזמן החזרה לעולם החיים.
אך, איזו חופשה נוראית, חבל שלא יבוא אנגינה פעמיים בשבוע.
יומיים כאלה נותנים הצצה אל אחד הכוחות המופלאים של רופא המשפחה. רופא מעניק בטקס חצי רשמי – במפגש עם החולה, מעמד מיוחד. כמו אבירות, או דוכסות, רק בלי חרב. המעמד נושא בחובו זכויות רבות, וגם חובות. את המונח The Sick Role טבע הסוציולוג Parsons בשנות החמישים. התיאוריה הייתה אחת הראשונות ופורצות הדרך בלימוד הסוציולוגי של הרפואה.
המאפיין החשוב ביותר בתפקיד החולה הוא פטור מתפקידים רגילים. החולה לא חייב לבצע את מטלותיו, ולא חייב לעמוד במחויבויות החברתיות שלו.
מאפיין חשוב נוסף הוא חוסר אחריות או אשמה במצב. המחלה היא "כוח עליון" וצריך לעשות כל מני דברים כדי לשוב חזרה לתפקיד בחברה. לקחת תרופות, לישון במיטה, לשתות תה וללגום מרק עוף למשל.
החולה והרופא, במשא ומתן שלפעמים מזכיר שוק, מחליטים יחד כמה זמן צריך לקבל האדם על עצמו את מעמד החולה. הזמן מוגדר בחוזה על נייר – חופשת המחלה.
וכך זכיתי לחופשה שלא העזתי לקחת לעצמי. במיוחד על רקע מזג האוויר הקר, הגשמים והחורף, התכרבלתי לי בנינוחות וחלמתי לי על וירוסים בכל מיני צבעים, רוקדים במסיבה מטורפת, כמו כל יום בעבודה. שם, בקופת חולים של ההסתדרות בטח עוד אוכל למצוא תה.
קישור להרצאה והסבר על ה Sick role

חובותיו וזכויותיו של החולה

קישור לספר המקורי Social System של Parsons – נראה מי נרדם אחרון

לקוראים הידד!!
אתר אינטרנט שלם להגיגים אישיים.
אני אבא ורופא, ובן זוג, וחלק מקהילה, ובורג בחברה.
אלו הנושאים שעולים במחשבות, ואני מניח שיעלו ברשימות באתר.
מתח בין חתירה מתמדת ליותר – אבהות טובה יותר, רפואה טובה יותר, חברה טובה יותר ובין רצון מתמיד לאהוב את מה שיש – פשטות מרצון, לדעת שיש מספיק, וזה טוב, ומותר לנוח ולהסתכל בימים שחולפים בלי רגשות אשם.
רשימות רבות יעסקו במחשבות על הרפואה. המקצוע הממלא הזה, שתופס את האישיות ואת החיים עצמם, מרגיש לפעמים כמו עסקה גרועה עם השטן, שמעניקה כוח וכבוד תמורת הנשמה…
רשימות אחרות יעסקו בממשק בין רפואה לחברה, בקהילה, ובחיפוש מתמיד אחר קבוצה, או שבט, והקשר של כל זה למחלות ובריאות.

מותר ורצוי להגיב, כי יש כאן בעצם רצון להגיע לדיאלוג שיצור חידוד של אידאולוגיה שלא תמיד אפשר להביע אותה בצורה טובה בנסיון הראשון.
שיהיה טוב?

מאמר שכתבתי לפני כשנתיים על מערכת הבריאות הישראלית בכתב העת לחשיבה סוציאליסטית "חברה".

המצב היום מעט גרוע יותר, אבל העקרונות תקפים.

למאמר המדובר

אז סיימתי לימודי רפואה. עברתי שלוש שנים ויותר של לימודים בכיתה, מבחנים, מעבדות ועבודות.
עוד שלוש שנים של עבודה מאומצת בלונה פארק של מחלקות בית החולים. מקפץ ממתקן למתקן, מפנימית – מכוניות מתנגשות, לילדים –  פילים מעופפים, כירורגיה – רכבת הרים, פסיכיאטריה – רכבת שדים, ומחלקת נשים – מתחת לשמלה של הבלרינה!!
באמצע שולבו הביתנים הקטנים החביבים באכזריותם בהם מנסים לקלוע למטרה ולזכות בדובי, או, לפחות לראות איזה ניתוח מעניין – אף אוזן, עיניים, עור ועוד מכל טוב.
כמו בפעם הראשונה שאבאל'ה לקח אותי ללונה פארק, האורות מאוד נוצצים, העיניים מבולבלות, הרגליים מושכות ממתקן למתקן, הראש בכלל מושך למתקנים אחרים. 
בסוף הלימודים רציתי להיות הכל. איך אפשר להחליט כשהכל נוצץ, מרתק ראשוני ועתיר טכנולוגיה כל כך.
במבט חטוף של סטודנט קשה לראות את המכונה החורקת שנמצאת מתחת לכל מתקן. קשה לחוש בחום המנוע, בשמן, במסילות הרועשות, בשעות הרבות של תחזוקה ותיקונים שצריך לעשות, בעייפות. בשגרה. בשעמום.
פתאום נגמר הסטאג' וצריך להחליט. זהו.  מתרוצה להיות כשתהיה גדול זה כאן.
ואני? בכלל הלכתי ללמוד רפואה בן 21, טרי מהמדים, רעב ללימודים. רציתי להיות רופא… נו, זה שעושה ככה עם הסטטוסקופ והפטיש לאנשים. שעוזר להם. מנתח, נותן תרופות, מסתובב עם תיקון שחור כזה וכרכרה, בדרך לעוד בית קטן בערבה. מי בכלל ידע מה זה רפואה? ועכשיו, אחרי חתונה, שני ילדים ועשרה קילו לפחות, פתאום זהו. צריך לסגור את כל הדלתות ולפתוח אחת שגם עליה לא באמת יודעים, דלת שתיסגר שוב בגיל 65, על אלונקה, או עם דסקית בפה.
ויש את אמא אבא שזקוקים לנאורו כירורג או למנתח לב בשביל שוויץ של ערבי שישי עם החברה, או, ימי חול עם העבודה.
חושב, מצמצם אפשרויות, יתרונות חסרונות, חלומות.
ובסוף, אנדנדינו סופלקטינו, יחד עם תחושת "נתחיל מקסימום נחליף באמצע", מתחילים במסע. החלטתי להיות רופא משפחה.
על הסיבות מלבד אליק בליק בום – בהמשך.