בכל שנה ביום שישי בחודש סיון יוצאת הקהילה כולה לטיול שהוא בעצם מפעל הנצחה לזכרו של סיון שנולד ונפל בסיון.

קהילה שלמה והמון אורחים מתקבצת לשיירת אוטובוסים, ונוסעים אל הנגב. אחרי שיורדים מהאוטובוס צועדים ביחד אל השקיעה.

קהילה בלבן

השנה הסתובבנו בנחל לבן, באיזור חיבורו עם נחל ניצנה בואכה סיני. באיזור, ממש לפני הגבול הוכשר מאגר למי השיטפונות. כבר כתבתי על השיטפון של אפריל שניקה את האוויר ואת הגרון מסופות החול של האביב. גם נחל לבן שטף אז והמאגר התמלא לתפארת.
כך, קהילה שלמה, תינוקות יחד עם הורים, וסבאים, ונערות ואמהות וסבתאות צועדים בניחותא ומחליפים מילה, וסיפור, וחיוך.
המיזוג הטבעי לעונה מצטרף לקטע מדבר פראי באמת, שביל חלוקים לבנים לצעידה וצמחיה ירוקת עד באפיק, שמש מנמיכה, דיונות, ופתאום מים. די הרבה. המאגר כבר בשלבי אידוי מתקדמים אבל מרגיש נפלא.
המחשבות עפות לכל הכיוונים במרחבים.

מאגר בלבן

אחת מהסיבות למעבר לקיבוץ היתה אופיה הרב גילאי של הקהילה. מעין פנטזיה תמימה על כפר מסורתי או שבט בו הקשישים והילדים מהווים חלק טבעי ממרקם החיים ולא מבודדים בבועות נפרדות כמו שמקובל בחברה מסביב.
רציתי שהילדים יגדלו ליד הרבה מבוגרים חורשי טובה. לפעמים התחושה היתה שהחברים הטובים שלהם הם המבוגרים. הם מסתובבים בין השולחנות של יום שישי ומחליפים מילה, חיוך ותשומת לב, בזמן שאנחנו אוכלים בשקט. הם לומדים שזקנה זה דבר יפה ומכובד. לא מגעיל. שצריך להרחיק משדה הראייה.
הילדים לומדים לבטוח (יותר מדי?) בעובדה שאנשים הם טובים בבסיס. הם מקבלים יחס מיוחד ותשומת לב. המבוגרים טובלים באנרגית החיים שמפעפעת בקטנים האלו – קינטית ופוטנציאלית וקורנת לכל הסביבה. קשה שלא להרגיש את הקרינה הזו כשמחזיקים תינוק. הורים צעירים רואים את כל זה כמובן מאליו. למבוגרים זה ממש לא.

לפני שנה כמעט חדרתי עם קבוצה צבעונית לבית אבות אמריקאי מפואר לסיבוב ליצנות. ישבנו ודיברנו איתם, הפרחנו בועות סבון, ניפחנו בלונים, ניגנו, רקדנו, הצענו נישואין. היה נהדר והחוויה משוועת לפוסט ארוך ורטוב. בשיחות ניכר כעס גדול. למרות שמדובר בבית אבות מפואר החוסים בודדים. חלקם החליט לחסות כדי לא להיות לנטל על ילדיו אבל כועס עליהם שלא התחננו להשארות ההורים בעולם החיים. רבים מהם לא ראו את נכדיהם כי קשה להביא ילדים לבית אבות. בגיל מסויים הם גם לא רוצים לבוא. עוד אחרים לא מקבלים ביקורים בכלל. הם זנוחים, בודדים בטרום קבר משיש מעוצב.
אפשר להבין את הקושי של משפחה גרעינית להוסיף לתוכה הורים קשישים. אני מאמין שהפיתרון טמון ברמת הקהילה. קהילה שתדע להכיל את בוגריה בצורה מכובדת, להשאירם בעלי צלם אנוש, תרוויח המון.

תוחלת החיים בקיבוצים גבוהה מהממוצעת במדינה. גם איכות החיים של המבוגרים טובה הרבה יותר (כאן אמורה להיות הפנייה למחקר, מי שמעוניין שיכתוב אלי). יש לאנשים הללו בעלי הנסיון וחדות המחשבה המון מה לתת לכולנו. הם רוצים ויכולים לעבוד, הם יכולים ללמד, או, לעזור למתקשים, הם יכולים להיות ביננו וסתם להנות מהחיים עם איזה ספר טוב ולחוש קירבה לאנשים.
בבית האבות ליטפנו (הטרדנו?) קשישות וקשישים. לליצנים מותר לעשות כל מיני דברים לא מקובלים כמו לגעת. רבים אמרו שאינם זוכרים את הפעם האחרונה בה חוו מגע אוהב. הם ביקשו שנמשיך. על קצה המקלדת עומדת ההצעה לכולם לתפוס איזה קשיש ברחוב ולחבק. ברור לי שזה מוגזם. אבל כמה רע יכול להיות אם נדבר עם "אחד מאלה"? אם ניתן לילדנו לעבור ליד ולחייך? אולי אפילו לתת כיף?
כרופא בקהילה אני מכיר בערך הבריאותי של ההשתתפות הפעילה של המבוגרים בחיים הקהילתיים. העבודה שלי הרבה יותר קלה. אני מנסה לחשוב איך להעביר את הבריאות הזו למקומות אחרים. לקשישים אחרים.
לאחרונה חזרתי למרפאה עירונית אחרי שנה וחצי. מטופל קבע תור. הוא התגלח, התלבש יפה, התבשם, ישב על הספסל וחיכה לי. כשנכנסתי לחדר הוא קם ומעך אותי בחיבוק. התגובה הראשונית היתה דחיה. החלטתי להתגבר על החיווט המובנה במוח וחיבקתי חזק בחזרה. בדרך החוצה התחבקנו שוב. היה מוזר. הייתי מבסוט.

הסרט שביתה מתאר מאבק גבורה של קבוצת פועלים למען הזכות להתארגנות עובדים במקום העבודה.

מפעל שהיה שלנו פעם, הופרט ונמסר לידיו של מליונר חובק עולם ומקורב שלטון שמשתמש בעובדיו הקבועים כמכשירים. כל עובד – בודד. בחוזה אישי, בלי תנאים, בסכנת פיטורין מתמדת, בפחד. כל מי שמרים ראש – חוטף.

הפועלים מדברים בשקט על מים חמים במקלחת, על משמרת רגילה ולא כפולה לאחר לידה בבית. הם מתארגנים ויוצאים למאבק למען עצמם – ובעצם למען כולנו.

מדהים איך האנשים השקטים האלו, הנבוכים, החלשים כל כך הופכים למגן של כולנו מפני עבדות מודרנית. מדהים איך אדוני העבדים מנסים לרסקם. הם נמצאים בישראל האמיתית. זו של הנגב, של הפריפריה, גם זו של המרכז הנמוך. אנשים תלויים על בלימה במשך שנים. לאחר שסיימו להפיק רווחים ביעילות עבור האדונים הם מושלכים בעבור מודלים חדשים של עובדים. אם עומדים על זכויותיהם הם נזרקים, ודואגים מלמעלה שלא ימצאו מטה לחם לעולם.

העבדות המודרנית שכולנו מאפשרים מחלחלת מלמטה למעלה. כמו קיטור מבעבע. מרצים באוניברסיטה מפוטרים בכל שנה בלי לדעת את גורלם בשנה הבאה. עובדים "חזקים" בטכנולוגיה עילית, במפעלים המאורגנים נמצאים גם שם על תנאי. גם הם ימצאו עצמם בחוץ בבוא זמנם. היכולת של אזרחים לתכנן לעתיד, לחוש ביטחון בסיסי אפילו במזון שיוכלו לספק לילדם בעוד שנה נעלמה. כולם מפחדים.

אם לא מבינים מדוע אנשים לא קונים בתים, ממעטים בלקיחת משכנתאות והתחייבויות לטווח ארוך, ובעצם עצרו את המנגנון היציב והטוב ביותר של הצמיחה – הנדל"ן צריכים לחפש את התשובה בחוסר הביטחון התעסוקתי של כולנו.

לסרט עצמו סיפור מעניין. הפקתו מומנה בין השאר על ידי הערוץ הראשון. אותו ערוץ סרב להקרינו בגלל תמונת הסיום של הסרט. אריאל שרון מחייך שם יחד עם המיליונרים אריה גנגר בעל המפעל וסיריל קרן הזכור לטוב מפרשה אחרת. הערוץ הראשון דרש להוריד את התמונה ומשסרבו יוצרי הסרט לעשות זאת הסרט לא שודר.

היוצרים אסף סודרי ואמיר טאוזינגר החליטו לעשות מעשה. הם הסתובבו בארץ והקרינו את הסרט בהקרנות ציבוריות. גם לישובי הקט הגיעו יחד עם גיבורים מהסרט להקרנה ושיחה. בדיוק הייתי עסוק כרגיל בנסיון לרפא. סיפרו לי שהיה מדהים. אחד החברים ניגש ואמר שהוא מוכרח להראות את הסרט למשפחתו ועוד לחברים. אחד היוצרים שלף דיסק מהתיק. כך ראיתיו.

הסרט חזק. פוקח עיניים. קשה להישאר עיוור אחריו. אחריו ברור שהצמיחה הקדושה וההפרטה ירום הודה עובדות לטובת החזק. העשיר. המקורב. אחר כך עצוב.

אבל זה עוד לא סוף הסיפור של הסיפור על הסרט. הערוץ הראשון ניסה לעצור את ההקרנות הציבוריות. הוא איים בתביעה כי הוא בעל הבית של הסרט ולא ייתכן שיוצריו יקרינו אותו חפשי חפשי לפקוח את עיניו של העם ולצעוק שהמלך עירום. חלק מההקרנות בוטלו. אריאנה כתבה שהיוצרים הצליחו לשכנע את הערוץ העריץ להקרין את הסרט רק באיומי בג"ץ. קו ההגנה על תנאי האחרון שנשאר לאזרח.

הערוץ התקפל, אולי סייעה לקיפול העובדה שהמלך ירד מכסאו מזמן, שוכב לו בשקט ולא מאיים יותר על שום כיסא של אף מנהל בערוץ הזה שאמור להיות בכלל שלנו ולשרותנו.

אז הסרט שודר. אני מקווה שרבים ראו, כי לא סביר שיהיה שידור חוזר בקרוב.

הצפייה על אחריותכם. מי שרוצה לבלוע את הגלולה האדומה של המטריקס הישראלי יחפש את הסרט הזה בנרות ויתעורר ליקום האמיתי של כולנו. מי שרוצה להתעורר במיטה בלי כאב לב, יבלע את הגלולה הכחולה של הערוץ השני.

לילה טוב מירושלים.

"באתי לכאן מלא נוסחאות, אמונות מקובלות, או אמונות שאדם מעמיד פנים שהוא מחזיק בהן. פרקים נפוחים פרושם שיגרון. שיגרון פרושו חומצה סליצילית. את יודעת, השיטות המסורתיות! ובכן, אני נוכח לדעת שכמה מהן מוטעות לחלוטין. קחי למשל את התרופות. נדמה לי שכמה מהן מזיקות יותר משהן מועילות. זו אשמת המערכת. חולה בא למרפאה. הוא מצפה לבקבוק תרופות, והוא מקבל אותו, אף אם אינו מכיל אלא סוכר שרוף וסודה לשתייה. או סתם מים פשוטים וטובים. זו הסיבה שמרשמים כתובים לטינית – על מנת שהוא לא יבין אותם. אין זה צודק. אין זה מדעי. ועוד משהו, נדמה לי שרופאים רבים מדי מטפלים במחלות בגישה נסיונית, כלומר, הם מטפלים בסימנים, אחד לאחד. אין הם טורחים לחבר את כולם לתמונה אחת ולקבוע אבחנה מדויקת. הם ממהרים לומר, משום שתמיד הם ממהרים – 'הו כאב ראש – נסה את האבקה הזאת' או 'אתה אנמי אתה זקוק לברזל'. במקום לשאול את עצמם מה גורם לכאב הראש או לאנמיה

(מתוך המצודהא.ג' קרונין תרגמה כרמית גיא, בהוצאת זמורה ביתן).

לימודי הרפואה מדהימים. יש תשובות לכל החוליים, ולמצב X יש תרופה Y או ניתוח Z. באולמות ההרצאה ובחדרי הסמינרים הבעיות מנותחות בסכין חדה, פעמים רבות הדיון מתקיים במנותק מההקשר – מי האדם הסובל, מאין בא, ולמרות זאת התשובה קיימת. תמיד קיימת. וסטנדרטית לכל המטופלים. לבתי החולים – זירת ההוראה המרכזית של הרופאים מתנקזים חולים שיש פתרון לבעייתם. חולים עם בעיות אחרות נמצאים בנקודה עיוורת. לא תמיד רואים אותם. לפעמים מודים שאנחנו לא יודעים איך לטפל בבעיה ומנסים להעביר את הכדור החם הלאה. מרופא הפרקים לנאורולוג וממנו הלאה למגרש בגסטרו, ולמרפאת הכאב, וחוזר חלילה לרופא המשפחה, ולבדיקה עם מחטים, ולבדיקה עם קרניים, ותשובה אין.

גם אני הגעתי מלא בתשובות. יודע. ולאט לאט מתברר שיש הרבה שאני יכול לעשות למען מעט מהחולים שלי, ומעט מעט שאני יכול לעשות למען רובם. הם באים אלי. ואין תשובה. הצלחנו במאמצים חברתיים משותפים של הנדסה, סניטציה, מזון טוב, וגם חיסונים ורפואה, להאריך את החיים. אורך החיים הממוצע קפץ בעשרים וחמש שנה מזה שבתחילת המאה העשרים. כאשר מביטים אל החלקים האפלים והעניים של כדור ארצנו אפשר לראות את אורך החיים הישן והטוב ואפילו פחות טוב מזה. יחד עם המוח שעובד, והרצון לחיות ולהנות מהזמן על האדמה מופיעה שחיקת הגוף. המכונה חורקת, יש כאבים. כאן. ושם, וגם פה. ובאים לרופא, ובניגוד למוסך אין תמיד חלקי חילוף. גם לא משופצים. גם צעירים וצעירות רוצים לחיות חיים מושלמים. בלי כאב. בלי הרגשה רעה לפעמים או סחרחורת. עם קצת יותר שער. עם קצת פחות שער. בלי אפטה בפה. בלי כאב במרפק. אם אנחנו מוכרחים להיות מושלמים אז ילדינו פי אלף – כליל השלמות. וכך, ילדים חמודים, יפים, ועליזים הופכים גם הם לחולים. ויסות חושי, או, מוטוריקה עדינדינה, או, תחושה במרחב, הילד עייף או לא אוכל כלום, או, אוכל יותר מדי. אין לי תשובות. אוףףףףףףףף.

בכל יום אני עומד מול אנשים בלי מענה. והם מצפים. ורוצים את בקבוק התרופות, או, מנת הבדיקות, או, לפחות איזה ריפוי קטן בעיסוק, ופיזיוטראפיה טרייה, וכמות החולים שאפשר לספק או "לרפא", כל כך קטנה. לא לומדים את זה למעלה במגדל השן. והבריאים הללו קופצים למומחים. ומוקפצים בחזרה אלי. וחלק מקבלים ריטלין, ואחרים מקבלים כדורים אחרים, וקצת משתפרים. אבל הרבה לא. ואם חשבתי שזה רק בשנות האלפיים, שבעבר אנשים היו מוכנים לקבל את הכאב, הסבל והקשיים של החיים בלי לחפש פתרונות שווא אצל הרופאים, מגיע קרונין כמעט מאה לאחור ומביע מבעד לזמן את תחושות האתמול והתחושות של היום ובטח גם של מחר.

דבר אחד לא למדתי בפקולטה. לאגור אומץ ולאמר לאדם 'יש לך כאב, ואני יודע שהוא מפריע לך מאוד אבל אין שומדבר שאני יכול לעשות כדי לשנות אותו, או, לעוות אותו או לקצקץ אותו'. גם אם נשים את הכאב מתחת לאלף מיקרוסקופים ובדיקות לא תהיה לי תשובה חכמה יותר. אני מוכן לדבר איתך על הכאב או על העייפות, או, על חוסר הוויסות החושי, אני מוכן לנסות לעבור יחד את המסע, אבל אני לא יכול לרפא. ואל תקנה את התרופה בשלוש מאות שקלים. לא. המוח שלך נפלא אבל הגוף גונח תחת שמונים שנותיו. ואותך גבירתי גם, קשה לי לרפא. העבודה שלך לוחצת, והבית חייב להיות מוזאון, והילדים טיפ טופ, ועם הבעל לא משהו, ואת מתפלאת שיש לך חולשה? או כאב ראש? וכלום לא עוזר? לפעמים אני מרגיש שאני יכול אולי להגיד, אבל בפנים ממש אני עוד לא מאמין שאחרי כל הספרים, והמבחנים, והמדעיות של המקצוע הנהדר הזה אני לא יכול לעשות כלום. אז אני רושם תרופה. או נותן בדיקה. וסוגר את הדלת ועובר לצרה הבאה. ומקווה להגיע הביתה בערב ולעצור את הקולות והבעיות של כולם ופשוט לישון.

חדרון במרכז הקליטה. שני ילדים וזוג הורים. מיטות סוכנות ערומות מסדינים, שמיכות. מקרר סוכנות, מיטת תינוק פתוחה. יושבים ומשוחחים. הילדון נפל מספר פעמים מהמיטה. באתי לברר. מסתבר שהיתה פתוחה כל הזמן (איך באמת קוראים לדלת של מיטת תינוק?). ליד השירותים קנקן. מסתבר ששואבים מים מהאסלה – שנתפסת כבאר הפרטית צרכים – במקלחת. מדברים. על החיים לפני העליה. על החיים מאז העליה. על הקושי בהסתגלות, על לימודי היהדות. על החיים בכפר וההמתנה הממושכת בעיר. מחייכים. יוצרים קשר.

בית בקיבוץ. תמונות של נכדים. מקרר גדול. מזגן. אישה מספרת על הנכדים בתמונות. גם בודקים לחץ דם. אוכל פטל מהגינה. אני מציץ במקרר – מלא, במיטה בחדר השינה. נכנס לשירותים מציץ בארון התרופות וייייי כמה. מסמן לעצמי מקומות למעקה בטיחות, שטיחים שכדאי להרים. מסתכל על הספרייה, משאיל ספר היסטוריה על האימפריה המונגולית. שואלים אם אני רוצה להצטרף לארוחה. אני יושב לשולחן ומצטרף (בונוס?).

כאשר הרפואה הפכה לעסק עם תפוקות ותשומות, ותורים ועלויות ועזבה את העיסוק בטיפול ושירות לאנשים היא וויתרה כמעט לגמרי על ביקורי הבית. הרעיון בו הרפואה מגיעה אל החולה נחשב היום מהפכני ובטח לא כלכלי. חלק מרופאי המשפחה ממשיכים לעשות ביקורי בית, רובם לחולים מרותקים שאינם יכולים להגיע למרפאה. רוב רופאי המשפחה היו רוצים לעשות יותר אך בסד הזמן ולחץ העבודה ביקורי הבית הפכו לטורח. 

הרופאים איבדו לא רק כלי רב עצמה להכרת המטופלים ולהעמקת הקשר מטפל מטופל, הם איבדו את האינטימיות שיצרו ביקורי הבית, אינטימיות שמנעה שחיקה. כשמכירים את המשפחה, את הבית, כששותים משהו קר בסלון, כשרואים את הציורים של הילדים, או, את יצירות האומנות של הסבתא, חולים הופכים להיות אנשים. ומאנשים אכפת, לאנשים עוזרים. חולים שלא מכירים מפנים הלאה ומבקשים מהם לחכות בתור.

פאטצ' אדאמס מאמין שאבדן מערכת היחסים האנושית הוא אחד הגורמים לעלייה התלולה בתביעות רשלנות. כי איך אתה יכול לכעוס על הרופא שהוא קצת גם חלק מהמשפחה? לאנשים, לבני משפחה סולחים על טעויות.

אני אוהב ביקורי בית. יש בהם זמן. הכל יותר נינוח. המטופלים נינוחים יותר בסביבתם הפרטית. ביקור בית הוא גם מסר למטופל. אני חושב שאתה חשוב. אני רוצה להכיר אותך יותר. אני מתחשב בנוחות ומכבד את הצרכים שלך לפני אלה שלי. אני כאן כדי לשרת אותך ולא להפך.

וילה בפרבר. עשרה חדרים. שמונה טלוויזיות. הדלת נפתחת על ידי הפיליפינית, ואני עולה למעלה לחדר העבודה. הילדים בחדריהם, דלתות סגורות. אדם מפוחד יושב בחדר מאחורי שולחן עץ גדול. בודד. עצוב. הוא ביקש ממני להגיע אך לא העז להטריח את ילדיו לסייע במכאוביו. אני מדבר בקול רם. עושה רעש. נערה יוצאת מחדר, מה קרה אבא? שום דבר הוא אומר. אני אומר שאולי אצטרך לשלוח אותו לבית חולים. נערה קוראת לנער. נערה מביאה כוס תה. מניחה יד על כתף של אבא בודד. נער מצלצל לאמא. אמא באה מהר. כל המשפחה ביחד בפעם הראשונה זה זמן. מדברים. אבא מרגיש יותר טוב. אני משאיר כמה "סוכריות ורודות" ומרשם ויורד במדרגות. משוחח עם פיליפינית. שלוש שנים לא ראתה את ילדיה. עצובה היא מראה תמונות. אני יוצא.

היכולת להבין את הבעיות של המטופלים בסביבתם הטבעית גבוהה הרבה יותר. בסביבה הסטרילית של המרפאה או בית החולים אדם מנותק מהקונטקסט. ביקור הבית מחזיר את הקונטקסט לאדם.

ד"ר בייקר מבית קטן בערבה על הדיליג'נס בדרכו לעוד לקוח מרוצה. מתוך זכרונות מבית קטן בערבה.

ביקור הבית מאפשר לי לחבר את החולה אל משאבי ריפוי שלא קיימים בדרך אחרת. לגייס את הבת לטיפול באבא. לסייע בהתאמת אמצעי ניוד בבית לאדם מרותק. לוודא שאדם חי בסביבה בטוחה, נקייה אוהבת ובריאה שמהווה תשתית חיונית להחלמה. אני מאמין שביקור הבית גם מעלה את האמונה של החולים בטיפול שאני נותן, מגבירה את שיתוף הפעולה שלהם עם הטיפול ומקדמת את בריאותם.

מעבר לתועלת למטופל יש בביקורי הבית תועלת גדולה לרופא.זו זכות בלתי רגילה להציץ לקרביים של חיים של אדם ומשפחה וללמוד. עיצובים לסלון, מתכונים, מערכות יחסים, על אנשים וגם כלבים. סיפוק יצר מציצנות קמאי. אנשים מעריכים ביקורי בית. הרבה פעמים הכרת התודה והגאווה מרפאת יותר את השחיקה שלי בסופו של יום מאשר את מחלתם שלהם.

זו הרפואה מהסרטים. תיק שחור, כרכרת דיזל לבנה, רופא וחולה. זו הרפואה עליה חלמתי.

ובעצם, אם חושבים על זה לעומק, ביקור הבית הוא פרוצדורה רפואית זולה ובטוחה למדי. אין צורך בהכנסה שלה לסל התרופות, ואין הרבה תופעות לוואי (מלבד אותה פעם בה התנפץ בכרכרה הקרטר בשביל עפר). ובעצם, יש כאלו שחושבים על כך לעומק. באמריקה ירום הודה החלו בתכנית ביקורי בית במסגרת הרפואה הציבורית שניתנת לקשישים. מדובר בקשישים מרותקים או מוגבלים מאוד מסיבה אחרת. כאלו שפונים ישר לחדר המיון באמבולנס ולרוב גם מאושפזים. יקר… ביקורי הבית לנוסעים המתמידים של חדר המיון הם תחליף טוב וכלכלי (כדאי לקרוא את הכתבה בקישור).

עוד לאחרונה, התופעה האמריקאית כל כך של "רפואת בוטיק" רופאי משפחה שמקדישים עצמם לטיפול פרטי ואישי במספר קטן של אנשים. כל מטופל רוכש מנוי לרופא (500-2000$ בשנה) ותמורתו מקבל טיפול אישי צמוד. רוב הביקורים נעשים בבית האדון. הרופא זמין לשאלות בנייד 24 שעות ביממה. במקרה של אשפוז או הפנייה סבוכה הרופא (ועוזריו) דואגים לסדר את התורים, ללוות את המטופל בבית החולים, לספק מידע והגנה בתוך האשפוז, ולקדם כל מה שצריך קידום. רופא שמטפל במאה אנשים כאלו יכול להרוויח 100000$ בשנה, משכורת יפה גם באימפריה הצפון אמריקנית. רק לשם השוואה, משרה מלאה של רופא משפחה בישראל כרוכה בטיפול ב 1500 "נפשות". מעבר לצדדים האפלים של רפואה פרטית כזו לעשירים, מדובר כאן בהוכחה שיש ביקוש ובסיס כלכלי מוצק לרפואת ביקורי בית.

ד"ר קווין בביקור בית + הופעה.

עוד יותר מעניינת העובדה שעשירים שיכולים ללכת למומחה הטוב ביותר בכל עת בוחרים ברופא משפחה ובמודל של "רפואה מקרבת" ואישית. מסתבר שרפואת משפחה אינה רק רפואה לעניים. 

נראה שביקורי הבית הופכים (אינשאללה) לאופנה וממשיכים בתהליך החיוני של יציאת הרפואה מהארון המוסדי של בית החולים אל העולם הרחב, אל האנשים, אל הבתים. גם במסגרת הציבורית רופאים יכולים לבקר. ויש לתגמל את הרופאים המבקרים בזכות החסכון הכלכלי שטמון בביקורים.

והכי חשוב – רוב האנשים זקוקים לקצת אהבה וחסד בעידן המנוכר שלנו. במיוחד החולים שבנו. כל אדם יכול להביע אהבה לאדם קרוב באמצעות ביקור בית. קשישים רבים נמקים בבדידות בלי קול אנושי במשך ימים מלבד הטלוויזיה. בלי מגע אנושי במשך שנים. כל אדם יכול לרפא קצת באמצעות ביקור בית, לא רק רופאים. אם השכנה מלמטה חולה אפשר וכדאי לדפוק בדלת, לחייך. כל אחד יכול לעשות את הרפואה הישנה ביותר. זו שבוצעה על ידי שכנים, אנשים בקהילה, ולא על ידי מקצוענים שנטשו את הקירבה ואת כוח הריפוי של ביקור החולים.

*הערה – כל המקרים שמתוארים שואבים מהמציאות אך אין קשר ממשי בינם לביקורים אמיתיים. אם מישהו מזהה את עצמו בסיפור – הוא טועה. בכוונה תחילה מקרים אלו מעולם לא קרו (אבל היו המון דומים J).

טוב נו, משתדל שלא לחשוב על זה יותר מדי.

לפני מספר חודשים סביב הבחירות שמעתי ראיון בדרך משם לכאן בנוגע לחקירת רשות המס על משפחת גבריאלי, אותה חקירה בה הגנה חברת הכנסת לשעבר בגופה מפני כניסת החוקרים לבית הוריה בהשתמשה בהגנת חבר הכנסת על הבית בו הוא מתגורר. דברו שם על אינטרנט קפה, הימורים, כסף גדול ושחור.

נכנסתי לפגישה. יצאתי. פותח רדיו והנה – החוקר הראשי ראש חטיבת החקירות וסמנכ"ל רשות המיסים יום טוב זהר בן 51 נפטר קצת לאחר שהשלים את הראיון בו נשמע יותר אחלה מאחלה. הותיר אחריו אישה ושני ילדים.

והיום, שתי טיפות מים הממונה על השכר באוצר, עוזר ברקוביץ', בן 52 חש ברע בביתו, פונה לבית החולים ושם נפטר. ממממממ….

ברקוביץ' מונה לתפקידו אחרי יובל רכלבסקי בינואר השנה. מה עשה לפני? איזו הפתעה!! סמנכ"ל בכיר ומשנה למנכ"ל ברשות המסים.

טוב. זה כבר מפחיד. האם ייתכן שיש מגפה בלבבותיהם של הבכירים מרשות המיסים? האם זה רק המוח החשדני שלי? קרינה מסתורית משרדי הרשות? פחד אלוהים.

בכל מקרה אני מציע לכל הבכירים ברשות המיסים להגדיל את ביטוח החיים ולעשות אקו לב. צריך לשלם מס על ביטוח חיים?

אני מקווה שאף אחד לא קורא את הפוסט הזה וגם אם כן אל תגלו לאף אחד, שלא אדבק במגפה.

עוד סרטן נולד בעונה הזו של התכנית של חיי.

מתחיל להיות לי עצוב.

העצב הזה יתגבר וילך, אלי קבר.

ואז ישאר כמו זיכרון, עוד משא על כתפיים נפולות.

מי יעלה בגורל בשנה הבאה?

את מי אלווה אל האור בסיום העונה?

התאים כבר צומחים בתוכו. בתוכה.

מתחלקים ושוב מתחלקים. בלי הפסקה.

אני יכול לשמוע אותם.

עוד לא מצאתי אבל הם שם.

אולי במקום לעשות בדיקות פשוט תשלחו SMS ותגלו לי בזמן?

עונה נגמרת.

כוכב כבה.

עובדים על העונה הבאה. היא תהיה גדולה יותר. נוצצת יותר. עצובה יותר. סוחטת דמעות.

עוד אכתוב על החודש האחרון. חודש מטורף של שתיקה.

בינתיים על סל התרופות כאדם שנאלץ להסביר מדי יום לעצמי ולעולם למה הייתי נותן תרופה אחרת אבל בגלל שהיא לא בסל או יקרה אי אפשר. אז נסתדר בלי.

סל התרופות הוא בושה.

סל התרופות הוא בדיחה עצובה. 

הסל היה לסלסילה בעשור של התעללות מאז שנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

יש היום כל כך הרבה טיפולים טובים ותרופות מוצלחות שחוסר העדכון העקבי והמכוון של הסל הוביל למצב בו אנחנו נאלצים לעבוד בכלים של תחילת שנות התשעים במחצית השנייה של שנות האלפיים.

מעשה בבחור צעיר שחלה במחלת מעיים קשה מעט לפני נישואיו. לא עזרו הטיפולים הרגילים. לא עזרו גם הטיפולים שאינם רגילים. האופציה הבאה היא כריתת המעי הגס, חיים עם שקית צואה מהבטן או עם פטנט כירורגי שמחליף את הרקטום עם סיכוי לחוסר שליטה מלא על היציאות – כלומר בריחת צואה, אימפוטנציה, ובכל מקרה דלקות חוזרות וסבל רב. בשנה האחרונה הופיע טיפול חדש שנחקר והוכח כיעיל. שלושים אלף שקלים מחירו. לכל סדרה טיפולית. מה המחיר של מעי? מה המחיר של חיים? איך אפשר להבין את זה?

איך זה אפשרי?

אנשים מוכרים דירות, מקבצים נדבות, ממשכנים את חייהם כדי לקנות תרופה או ניתוח.

גם תרופות שבסל הבריאות משולמות על פי מפתח של עשרה אחוז ממחיר המחירון שלהן. מחיר שאף אחד לא משלם. בית המרקחת הפרטי משלם פחות ממחירון. קופות החולים שמרכזות מאות אלפי ומליוני לקוחות משלמות הרבה פחות ממחירון. החולים שלי משלמים לפי מחירון.

מעשה שני באדם מבוגר שסבל מכאב עז בגבו. בעברו היה פועל במפעל רווחי בו עבד כשלושים שנה. שילם את מיסיו, עבד, ויצא לפנסיה. התרופות הישנות נגד דלקת וכאבים מסוכנות לקיבה במיוחד אצל מבוגרים. התרופות החדשות מיועדות למנוע דימומים בקיבה. הן יקרות. אותו מטופל נאלץ לקנות תרופה ישנה. לאחר מספר ימים הופיע דימום עז מהקיבה, המטופל אושפז, נותח וכמעט שאיבד את חייו. אני רשמתי את המרשם. איך אוכל לשאת את הרפואה הרעה הזו שאני ממשיך לעשות כל יום? מי אחראי על בריאותו של אדם שבזעתו בנה את מדינתנו והעשיר את בעלי המפעל שלו ונשאר בערוב ימיו חסר כמעט כל? 

מערכת הבריאות הישראלית היא מהיעילות בעולם, מהזולות בעולם במונחים של אחוז מהתוצר הלאומי לנפש, מבוססת על תשתית מעולה וכוח אדם מצויין. התוצאות שלנו במדדים בינלאומיים הן טובות מאוד. מערכת הבריאות שלנו היא גם מהיקרות ביותר לאדם החולה. שלושים אחוז!! מההוצאה הלאומית על בריאות נגבית ישר מכיסם של החולים. בזמן הקשה ביותר בחייהם החולים לרוב קשישים ועניים נאלצים לממן מכיסם שלושים אחוז ממערכת שאמורה להיות ציבורית.

שליש שליש שליש ושליש

מימון מערכת הבריאות אמור היה להתקבל משלושה מקורות. העובדים ישלמו מס בריאות (שליש), המעבידים ישלמו מס מקביל (עוד שליש), והמדינה תשלים את השליש החסר. המדינה פטרה את המעסיקים מהמס. לאחר עשור העובדים משלמים שליש מהעלות באמצעות מיסים, שליש באמצעות הוצאות ישירות מהכיס, ושליש נוסף מתקבל מהמדינה. המס המקביל הוא יותר מאשר מקור מימון. הוא גם הצהרה. מעסיק שמרוויח את לחמו מעבודתם של אנשים חייב להיות אחראי לבריאותם. העובדים מכניסים את שנותיהם היפות ואת כוח עבודתם למכונת הכסף של המעסיק. המדינה פוטרת את המעסיקים מכל אחריות על עובדיהם. מדובר בעיוות במקרה הטוב, ופשע מאורגן של הון ושלטון במקרה הרע. הפנסיונר שלי צריך לתבוע את מעסיקו. הפנסיונר שלי צריך לתבוע את המדינה. אנחנו צריכים לתבוע את עלבונם של החולים כי הבריאים יכולים לצעוק. החולים שקטים, ובסוף הם מתים.

עדכון סל התרופות צריך להיות מובנה וקבוע בתקציב. לא ייתכן שעדכון סל התרופות שכולל גם טכנולוגיות חדשות ומצילות חיים יהווה בכל שנה חלק ממשא ומתן בין משרד האוצר למשרד הבריאות.

מדינת ישראל הגדירה באמצעות חוק ביטוח בריאות ממלכתית את הזכות לבריאות כזכות של כל תושב במדינת ישראל.

עכשיו המדינה צריכה לעשות תיקון. תיקון כללי. תיקון גדול.

1. הזדמנות אחרונה להצטרף לשבוע ללא טלוויזיה שמתחיל ממחר ועד יום שבת. הצטרפו למליונים אחרים ברחבי העולם שהחליטו לקרוא ספר טוב, לדבר עם חברים או בני משפחה, לצאת לעולם הרחב, לדעת אישה או איש או אפילו לישון. adbusters עם פרסומות לשבוע הקרוב, שבוע בלי קדימונים, בלי פרסומות, עם העולם.
   
2. בעבר כתבתי כאן על קמפיין נטישת הבנקים המסחריים. בנק הפועלים הטוב והמיטיב פשוט עצבן אותי. את זה הוא עשה חוץ מלעשוק אותי במשך עשור דבר שנראה עד אז מובן מאליו כאילו אין אפשרות אחרת. אז בעקבות העלייה המדהימה ברווחי הבנקים אלו שבבעלותנו (לאומי) אלו שנמכרו בנזיד עדשים (פועלים), ואלו שבדרך, ובעקבות משכורות המנהלים שממשיכות להרקיע את שחקי האבסורד, החלטתי להזכיר שיש אלטרנטיבה. יש בנק שלא לוקח עמלות. בנק בלי אוברדרפט ובלי ריבית. עם כרטיס ויזה (כרטיס חיוב מידי בלי חובות לעתיד בלתי ידוע). בנק עם מערכת שירותים שמשתפרת כל הזמן. בדרך לספר על הבנק הזה ראיתי גם שסוף סוף התחילו להתעורר אנשים אחרים ולהבין שהבנקים מתפקדים כקרטל בישראל, אבל מיד גם ראיתי שקברו את החקירה עמוק עמוק. בעקבות המידע החלטתי להוסיף כאן עוד כמה תשובות לשאלות בנושא בנק הדואר שקיבלתי במייל בעקבות הרשימה הקודמת.

• ש : האם מדובר בחשבון בנק רגיל? האם אפשר לפתוח חשבון גם אם אין לי עסק?
  
• ת: כן. מדוכבר בחשבון עובר ושב רגיל, וכל אדם יכול לפתוח חשבון כזה בכל סניף דואר שכונתי. מספר הבדלים – אנשים פרטיים לא משלמים עמלות על רוב הפעולות בבנק הדואר על פי חוק. אין משיכת יתר. משיכת היתר היא מקור רווח גדול לבנקים שבעצם גובים דרכה ריבית קצוצה. מדיניות זו מונעת צבירת חובות וגרירתם. אין כסף – לא קונים.
  
• ש : האם באמת לא משלמים עמלות?
  
• אין עמלת שורה, אין דמי ניהול, יש תשלומים זעומים עבור הנפקת פנקסי צ'קים ומשיכת מזומן מפקיד הדואר ישירות. במשך שנה וחצי של פעילות בבנק כולל משכורות, הוצאות משק בית, הוראות קבע שילמתי פחות מעשרים שקלים לבנק. לא יודע איך זה. קסם שכזה. מסתבר שאפשר.
  
• ש : מה אתה עושה כשאתה צריך כסף זמין במקום אוברדרפט?
  
• ת : לוקח הלוואה. בנקים רגילים, בנקים למשכנתאות, חברות כרטיסי האשראי, והכי טוב קרנות הפנסיה וקופות הגמל שלנו שמחים לתת הלוואה בריבית נמוכה הרבה יותר מזו של האוברדרפט. בדרך הזו אני יודע בדיוק כמה אני אמור להחזיר בכל חודש, ואין הפתעות. חוצמזה אני משתדל לקנות רק אחרי שיש לי כסף לקניה – עיקרון מוזר כזה.
  
• ש : מה עם חסכונות?
  
• ת : הלו… רק דיברת איתי על אוברדרפט. רוב האנשים בארץ לא חוסכים כי אין ממה אבל אם בכל זאת אתם ברי מזל ומצטברים עודפים בחשבון כי לא משלמים עמלות וריביות אי אפשר להשקיע אותם בבנק הדואר לקבלת ריבית. לעומת זאת יש המון אלטרנטיבות. אפשר לפתוח חשבון חיסכון בכל בנק רגיל ולהשקיע כסף בפיקדונות, חסכונות צמודים או מה שרוצים. על חשבונות אלו לא משלמים עמלות והם לא חשבונות עובר ושב. אבל זו רק ההתחלה. מסתבר שהבנקים למשכנתאות מגייסים כסף באמצעות חסכונות ופקדונות ואפשר לחסוך שם בריבית הרבה יותר טובה מזו של אהובנו בבנקים. כך אפשר לעשות סקר שוק וללכת על הטוב ביותר תוך כדי התמקחות אסרטיבית ולראות איך פתאום הבנקים הם אלו שמתחננים שנזרוק להם איזו עצם.
  
• ש : מה עם נירות ערך?
  
• ת : הלו הלו… זו כבר שאלה לכבדים. מספר אפשרויות. אפשר לפתוח חשבון ניירות ערך בכל בנק. שוב, זה לא חשבון עו"ש ולכן מלבד דמי המשמרת לא משלמים שם עמלות. שוב שוב, אפשר להתמקח על דמי המשמרת ולקצצם משמעותית. יותר מכך, לא חייבים את הבנקים בשביל זה. אפשר לקנות ניירות ערך ישירות אצל חברות הבורסה שאינן בנקים כך ניתן לקנות קרנות נאמנות, מניות, אגרות חוב ושאר מרעין בישין. במצב זה העלויות אפילו פחותות יותר. מסתבר שגם לזה לא צריך את הבנקים.
  
• ש : איך שמים כסף בבנק הדואר?
  
• ת : הולכים למעסיק ומשנים את מספר חשבון הבנק להפקדת המשכורת. אפשר להפקיד מזומן או צ'ק או בכל צורה בכל סניף בנק.
  
• ש : איך מושכים כסף?
  
• ת : אפשר ללכת לפקיד הבנק ולבקש יפה. אפשר גם לשלם בצ'קים ומזה שנתיים אפשר לקבל כרטיס ויזה שמשמש למשיכת כסף בכספומטים (בלי עמלת שורה!), ולרכישות אחרות.
  
• ש : ומה עם הוראות קבע?
  
• ת : אפשר כמו בכל בנק. שוב, בלי עמלת שורה טפו ימח שמה.
  
• ש : איך מבררים יתרה?
  
• ת : אפשר באינטרנט, ואפשר בטלפון.
  
• ש : איך זה שלא ידענו שקיים דבר כזה?
  
• ת : תקראו לי קונספירטור אבל אני חושב שנוח לכולם להשתיק את האפשרות הזו. הבנקים מפחדים מנטישה, הממשלה מפחדת מהבנקים, מהבנק הזה אף אחד לא מרוויח כסף אז אין תקציב פרסום אדיר, והכי חשוב שהתשקורת שומרת סוד יחד עם הבנקים. כולם הרי רוצים להיות דירקטורים יום אחד לא? וכל ישראל חברים. ושששששששששקט על פני תהום.
  
• ש : ומה הקשר בין זה לרפואה?
  
• ת : מזמן שמתי לב לזה שהבנקים משפיעים על המטופלים שלי יותר מאשר התרופות שאני נותן. טיפלתי גם במפוטרים מבנק הפועלים. לחץ הדם עלה, התקפי לב התקיפו, והבנקים המשיכו להרוויח. אנשים לא מסוגלים לשלם לתרופות אבל משלמים בכל שנה מאות ואלפי שקלים דמי עושק לבנקים. אני מאמין שהבנקים המסחריים ומלכודת הדבש של האוברדרפט רעים לבריאות. אנחנו יודעים שאנשים עם חוב וקשיים כלכליים חולים יותר מאנשים בלי חוב. יום אחד עוד נתארגן על תביעה ייצוגית. כרופא אמיתי אני מוכרח למצוא את הגורמים לתחלואה אצל מטופלי ולעשות רפואה מונעת. או בקרת נזקים אחרי הופעת המחלה. אז במקום לרשום תרופה, אני רושם מרשם לעבור לבנק הדואר. 
  
• ש : ויש מבצע?
  
• ת : מבצע!! כל העוזב בנק ועובר לבנק הדואר וישלח לי את כתובתו בדוא"ל ויקבל אחת ממדבקות גנדלף לשלטון מהדורת אספנים שהוצעו בקמפיין הקודם (כי אנחנו צריכים קוסם שיסדר את העניינים). אנא הזדרזו המלאי מוגבל.

ומה הקשר של סגירת הטלוויזיה לבריאות? נייר העמדה של אגודת רופאי הילדים האמריקאית מסביר את זה הרבה יותר טוב ממני.

אם הכל שפיט במערכת המשפט, אז מבחינתי הכל גם רפיא. מין הוליסטיות שכזו.

שבוע שקט וטוב.

האם אתם צופים בסרטי טבע יותר זמן מאשר בטבע?

האם אתם צוחקים מבדיחות טלוויזיה יותר מאשר מתבדחים?

יותר צפייה בסקס בטלוויזיה  מעשיית אהבה?

אתם מפסידים משהו!

המשודר אינו אמיתי

אבל ההתמכרות כן!!

(תרגום חפשי מפרסומת adbusters).

אתמול כתבתי קצת על החוויה האישית בנסיון גמילה מהמרקע, ובטוקבקים גם קצת על למה אני חושב שטלוויזיה זה יותר רע מטוב.

היום קצת על גמילה קבוצתית.

בעשור האחרון מתקימת חגיגה עולמית גדולה. קבוצות של אקטיביסטים, אנשי חינוך, סופרים, אנרכיסטים, אוהבי סביבה, ארגוני חינוך, ואגודות רופאים מהמובילות בעולם מובילות שבוע של התנתקות מהטלוויזיה (ואולי התחברות לעולם?).

הרשת לכיבוי המקלט מובילה מזה עשור קמפיין שנתי לכיבוי הטלוויזיה בשבוע האחרון של חודש אפריל בכל שנה.

השנה יתקיים השבוע בתאריכים 24-30 באפריל. לאחר הפסח ולפני יום העצמאות – סיבה מיוחדת לחג נוסף של שבוע – זמן איכות עם המשפחה וחברים, יציאה לארוחות רומנטיות, ספר טוב, או סתם תוספת שינה חינם.

שבעה וחצי מליון אנשים השתתפו בשבוע הכיבוי בשנת 2004.

ארגונים שותפים רבים ליוזמה כמו adbusters

(קבוצת אנשי מדיה שמשתמשים במדיה הפרסומית ליצירת פרסומות חתרניות אנטי צרכניות, אנטי מותגיות שנתקלו עד היום בסרוב מוחץ לשידור הפרסומות שלהם תמורת תשלום בכל רשתות השידור.)

איגוד הרופאים האמריקאי – American Medical Association

איגוד רופאי הילדים האמריקאי שהוציא נייר עמדה ברור בנושא הגבלת הצפייה בטלויזיה והשפעות המדיה על ילדים ובני נוער.

ועוד ארגונים.

שבוע כיבוי הטלוויזיה העולמי

24-30 באפריל

קריאת רשות –

Cheryl Pawlowski – Glued to the Tube

Niel Postman – Amusing ourselves to death

השבוע החזרנו את הטלוויזיה לארון.
היא נמצאת שם רוב הזמן בשנה וקצת האחרונות. החלטנו להפסיק עם הדבר הזה.
בהתחלה הטלוויזיה היתה במרכז הסלון וגנבה לנו את המשפחה.
כשראינו שהילדים רוצים שנספר להם סיפור ואנחנו מעיפים אותם עם תירוצים ויושבים מזוגגים מול היפים והאמיצים, או, מתעוררים פתאום מתרדמת הספה בחצות ולא מבינים מה עשינו בשש השעות האחרונות החלטנו שזה קצת יותר מדי.
חוצמזה, פרסומות, ותוכניות ריאליטי, ותוכניות דיבור פשוט גרמו למיאוס. אבל ההיפנוזה… טלוויזיה עובדת על רבדים עמוקים מאוד בהכרה ומעבירה אותנו למצב שאינו שינה ואינו עירנות. מצב של טראנס. מצב עירנות אחר. זו הסיבה שאנחנו יכולים לשקוע בעולם פיקטיבי או לשבת מול משהו שנוגד לגמרי את האמונות שלנו כמו תחרות דוגמניות או כל דבר אחר.
החלטנו לעשות מעשה. הטלוויזה עברה אחר כבוד לחדר השינה לשמש שיר ארס (של עקרבים), ויש טלוויזיה קטנה עם וידאו בחדר הילדים. עברה איזו שנה וחצי ושוב, באופן דומה מצאתי עצמי תקוע באחת בלילה מול סיפור על משפחה אמריקאית דיספונקציונאלית בלי טעם ובלי ריח בהולמארק כשאני צריך לקום בחמש וחצי ומשמונה להתחיל לראות חולים. ועוד לא מבין למה אני עייף כל הזמן.
הפסקנו לקרוא, הפסקנו שיחות לפני השינה. נשמתי שתחיה נכנסת למצב שינה מיידי בשכיבה מול טלוויזיה. אני נתקע. בלי סוף.
החלטנו לנסות בלי לראות. לא הלך. אנחנו לא עומדים בזה. כאילו שסוחר הסם נמצא מול העיניים בכל ערב. החלטנו למען הזוגיות, לימודי הרפואה, והשינה המתוקה להכניס את הטלוויזיה לארון.
הטלוויזיה עברה מקום אחר כבוד לאחורי הארון. מנותקת מחשמל ומאנטנה שכבה בודדה, ואנו נגמלנו. חשבתי שיהיה קשה כי אני אוהב חלק מהסדרות וגם נהנה קצת מהגירויים האלו הבלתי פוסקים בפסיביות מוחלטת של הגוף והנשמה. האמת? היה מאוד מאוד קל.
בלי להרגיש החלקנו חזרה לסדר יום הרבה יותר נינוח. הערבים מסתיימים מוקדם (לפעמים אנחנו נרדמים על הספר לפני הילדים). שעות השינה מלאות – לפחות שבע בלילה דבר שלא נשמע בימי הטלוויזיה העליזים, או, העייפים. ספרים התחילו לעוף הלוך וחזור לספריה והזוגיות פרחה.
אחרי מספר חודשים הוצאנו אותה מהארון. לשבת. סבתא וסבא באו ולא מסוגלים בלי. מעניין. הטלוויזיה נשארה מחוץ לארון איזה חודש. שוב חזרנו לסורנו. אז חזרה לארון. עוד גמילה. וכך במחזוריות מסויימת אנחנו מבלים כמעט שנה. לאחרונה הטלוויזיה חזרה בגלל המילואיכס ונשארה איזה חודש לאחר מכן.
אבל סוף סוף תפסתי אומץ והחזרתי אותה לארון. בשמחה. אז זהו. שוב מחזור שקט בבית.

אני תוהה אם זהו הפתרון המיטבי. לפעמים כן לפעמים לא, אבל שלא יהיה קל מדי לעבור בין המצבים.
בכל מקרה את הלימודים הטלוויזיה שבארון מצילה.

יש למישהו נסיונות גמילה?

נעמה כרמי כתבה ברשימה – עבר שבוע פסקה שהייתי חייב לקחת להנחתה.

אי אפשר להעלות טוקבקים שם אז אני מטקבק כאן.

"עמיר פרץ הצהיר לפני הבחירות שמה שמעניין אותו זה להיות האידיאולוג של המדינה. לא שאני לוקחת יותר מדי ברצינות הצהרות של פוליטיקאים, במיוחד לא לפני בחירות. אבל התרגילים שבהם חזינו מאז הם פרשנות מעניינת מאד למושג "אידיאולוגיה". למען האמת, הם נראים יותר כנוזל מסוים שעלה למישהו לראש. כן, כן, זה היה רק ספין כדי להעלות את המחיר אצל קדימה. ברור. ברור. אבל אפילו אם זה נכון, אם פוליטיקאי לא מבין שיש משמעות גם למראית העין, לאיך ההתנהלות שלו נתפסת בציבור – הוא בבעיה. ואנחנו עוד יותר. מעניין מדוע השתתקו הבלוגים שלפני הבחירות נהפכו לתשדירי תעמולה למען מפלגת העבודה. אין להם יותר מה לומר?" עד כאן הציטוט.

אני אחד מהבלוגרים שתמכו במפלגת העבודה.
ראשית, כתבתי את דעתי בלי לדחוף אותה לאף אחד בפרצוף. מי שרצה להיכנס – וכותרת הפוסט היתה למה אני מצביע לעבודה, נכנס. מי שלא רצה – לא נכנס. אני מניח שאותו החוק קיים לגבי האתר של בלוגרים נוספים, גם אלו שהתגייסו בצורה הרבה יותר אינטנסיבית ממני. תעמולה דוחפים לנו בכוח לפרצוף. הבלוגרים שכתבו על העבודה במיוחד כאן ברשימות הם אנשים שממש לא עשו תעמולה. הם ניסו לכתוב את דעתם ולשכנע אחרים, ההבדל החשוב מתעמולה הוא שמי שלא רצה לקרוא את הסחורה לא קרא אותה. ברור לי שכמו בלוגרים אחרים הפוליטיקה מעניינת אותי סביב הבחירות, ואחריהן הרבה פחות.

מעבר לכך, אני כתבתי למען העבודה למען חלום בו המדינה שלנו תהיה טובה יותר. הרגשתי שיש משהו שונה באיש הזה בתוך המפלגה הישנה הזו.

האם זה יצליח? מוקדם מדי לאמר. אני יותר מודאג מהדלגיטימציה שעושים לפרץ, קל מאוד לרדת עליו והכותרות של שלשום – פרץ מתנהג כמו יושב ראש ועד הסבלים, כותרות שהגיעו מקדימה הרבה יותר גרועות מבחינתי מכל השטיקים שעושים כולם מסביב.

אני מצידי מנסה להפסיק לחפש פוליטיקאים בסיבוב ומחכה לראות מעשים בשטח. את גזר הדין שלי אתן בבחירות הבאות. אני השתתקתי גם כי פוליטיקה לא ממש מעניינת אותי בימי חול רגילים. אני צריך לעבוד שמונים שעות בשבוע, לשלם מיסים, ללכת למילואים, להתנדב, לחקור, לעזור לשפר את העולם בפינה הקטנה שלי.

דרך אגב, מה שעניין אותי לפני הבחירות היה שסוף סוף יש אפשרות להצבעה סוציאליסטית וציונית. ממש לא חשוב היה לי שזה פרץ. לדעתי הוא רק בונוס. אני עדיין מאמין שהעובדה שנפתחה אפשרות כזו היא שינוי דרמאטי במפה הפוליטי שנראה אני מקווה את השפעותיו בבחירות הבאות. כתבתי על זה עוד לפני הבחירות בצורה טובה יותר מכאן.

בחזרה מחדר המיון.

כבר כתבתי קצת על בית חולים במחשבות על רפואה 1.

כאן קצת תוספת.

אני לא אוהב בתי חולים. בית חולים הוא מוסד שבנתה החברה לטיפול בחולים. בית החולים חיוני לטיפול בחלק מכל המחלות, אבל משמש גם לבידוד החולי הקשה בבועה. בתי החולים הוציאו את החולים (וגם את רוב הרופאים) אל מחוץ לגדר החברתית, והם מתפקדים כיקום קטן סגור ונפרד.

בתי החולים נמצאים בתהליך איטי של סיפוח. סיפוח של החיים והפיכתם לרפואה.

כיום רוב המוות מתרחש בתוך בתי החולים. גם הלידות. שני אירועי חיים משמעותיים שהתרחשו בעבר בעולם הרחב, בקהילה, בחיק המשפחה, הפכו לפרוצדורות רפואיות זרות. כחברה וכאנשים איבדנו את היכולת להתמודד עם מוות, ואנחנו סוגרים אותו בשקט בחדרים הרחוקים במחלקות בית החולים.

המוות תמיד היה חלק אינטגרלי גם אם סופי בחיים. מוות לרוב היה מתרחש בבית מאחר ולא היה ניתן לעשות הרבה ברוב המקרים כדי להציל אנשים שסבלו מגידולים, מחלות זיהומיות, התקפי לב, ושאר מריעין בישין. המוות היה נפוץ מאוד, ולמרות שהיה עצוב וסופי בדיוק באותה המידה כמו היום, לאנשים, משפחות היו מנגנוני התמודדות עם גסיסה של אדם בחדר הסמוך, עם מותו ההדרגתי אם כי בלתי נמנע. בתהליך קצר יחסית של מאה שנה בערך הפך המוות לסטיה. כישלון. אירוע שלא צריך לקרות. רוב מקרי המוות מתרחשים בבית החולים גם כאשר האירוע ידוע מראש כמו אצל חולים אונקולוגיים, קשישים בני מאה עם דלקת ריאות, או, פגים עם סיכויי חיות זעומים. ההיכרות האינטימית עם המוות נלקחה מהקהילה והתהליך כולו נעטף בחדרי חדרים ומסדרונות בבתי החולים. מנגנוני ההתמודדות של אנשים עם המוות נשחקו לאט, ובעצם מוות הפך מאירוע בלתי נמנע לדבר שניתן למנעו, וגם אם לא – חייבים לקחת את הגוסס לבית החולים כי אולי הוא צריך אינפוזיה, או, אנטיביוטיקה, או, לאכול, או, פשוט שלא נראה אותו. שלא נהיה ליד מוות.
התהליך נקרא מדיקליזציה של החיים ובאותה מידה הרפואה גנבה גם את תהליך הלידה והפכה אותו לפרוצדורה רפואית למהדרין.
רוב המטופלים שלי נפטרים בביתם. רוב מקרי המוות ידועים מראש, וקורים אצל אנשים בערב חייהם. אני לא רואה סיבה לאשפז שוב ושוב אישה בת תשעים עם זיהום שחוזר על עצמו, שאינה בהכרה, באי ספיקת לב קשה, כשאני יודע שזו תקופת חייה האחרונה. אני מעדיף לעבוד עם המשפחה והקהילה כדי לבנות את החוזק לאפשר מוות מכובד, בחיק האהובים, במיטה של החולה, עם המוזיקה שאוהב, ובלי להעביר את הרגע האינטימי הזה לחיק המנוכר של המוסד הטוטאלי שנקרא בית חולים.
העבודה הזו קשה. כי גם אני כרופא אקטיבי בחינוך שלי ותמיד אולי אפשר לעשות משהו. איך אפשר להשאיר איש עם מחלה גרורתית בבית? אולי הוא צריך מנת דם? אולי יעשו קולונוסקופיה ויעצרו את הדימום? אולי?? המשפחה גם לא יודעת להתמודד, פוחדת לראות את רגעי הגסיסה. עם הכנה נכונה ועבודה ממושכת אפשר להפוך את המוות לאירוע מחזק. אחד ממטופלי שכב על מיטתו בלילה האחרון לחייו. בשקט ובעיניים עצומות. כל ילדיו היו עמו ושכבו לידו בתורות. הם ליטפו אותו וחבקו. הוא היה בבית שהיה שלו. כשעלתה השמש, הוא פשוט עבר מן העולם. בשקט. באהבה. הילדים חיבקו אותו, זה את זה, ואת ילדיהם שלהם. ברור שזה היה עצוב, אבל, לא דיברו כאן על פשלה, ולא החדירו עירוי כואב, לא קשרו למיטה, ולא הנשימו. הרפואה גזלה את המוות מהאנשים, הפכה אותו לסטייה כי תמיד יש מה לעשות. היא גם גזלה את המוות מאיתנו הרופאים, כי אנחנו חווים אותו ככישלון במקום לחוותו כהצלחה בהתקדמותו של הטבע.

חוקרי מוות מעידים שמוות הוא לאו דווקא תהליך קשה שכרוך בסבל לגוסס.

ספר נהדר בנושא של חוקרת המוות הגדולה מכולן – המוות חשוב לחיים של אליזבט קובלר רוס תורגם לעברית. כדאי לכל מי שרוצה להבין קצת יותר את מה שאי אפשר להבין.

החורף היה דליל מאוד בנגב. כמה ימים קרים, מעט ימי גשם. עד לסוף השבוע פחות מ100 מ"ל באזורנו.

פתאום, באמצע האביב הופיע חורף בזק קצר ועבה. עד הערב היה יום אביבי וחמים. באמצע הלילה התעוררנו לקולות של ברקים. כל כך רגילים לפיצוצים משטחי האש שכמעט פספסנו את קולות הגשם שהתחזק והלך. גשם כזה לא שמעתי מזמן. רוב הלילה טפטף, קצת הפסקות חשמל. בבוקר לא היה אינטרנט. גם לא קליטה בפלאפון.

בדרך לעבודה שיטפון שכזה לא ראיתי שנתיים. מחכים עד שרכב אחר עובר קודם, בודקים את העומק והופההה קדימה לעבודה. יש הרבה חולים. עונת מעבר שכזו.

רשת המחשב שותקה, הטלפונים קרסו. הפלאפונים קלטו בגמגום, ואני הודיתי לאלוהי המצלמה שבפאלם שגם אם מצלמת גרוע טובה לשני דברים. צילום של נגעים ביזאריים בעור, וצילום של שטפונות פתע בדרך לעבודה, רק למזכרת.

חברים שנסעו לטיול שבת בנחל חוה ברחו מגל המים אל ההרים. המכונית שתתה קצת יותר מדי מים ושבקה.

בדרך הביתה עבדו שני רכבים של בזק על תיקון הסיב האופטי שנסחף לו בזרם, והמים זרמו. נעצרתי. נשמתי עמוק. שטפון של אביב הוא תמיד חגיגה, הקדמה משמחת לימים צהובים בהירים וחמים. גשם חזק אומר גם שעוד קצת יהיה גל ירוק בגבעות, וסיבוב נוסף של אלרגיות ואסטמה. בינתיים אפשר לעצום עיניים, להקשיב למים זורמים במהירות, ולקוות לעוד קצת גשם. ועוד קצת מרעה לרועים.

סוף סוף חזר האינטרנט אז אפשר לחלוק. מוזר יום שלם בלי אינטרנט וטלפוניה. שקט מבורך.

אחרי שהתפרסמו תוצאות האמת רציתי לאמר תודה.

שלשום השתרשר לו נושא חשוב מאוד בטוקבקים של חנן

דיברו שם על רשימות. האם מדובר באינדקס מחוכם של אתרים אישיים, או, האם מדובר בקהילה של כותבים שניזונים זה מזה ומסיבה זו צריכים גם לשמור על נימוס אלמנטרי וכללים כראוי לה לקהילה.

הבחירות הללו לימדו אותי שרשימות הוא הרבה יותר מאינדקס של אתרים עם מראה אחיד.

במשך השבועות האחרונים היה כאן משהו. קראנו אחד את השני, הגבנו זה לזה בטוקבקים או ברשימות

בלי השכנים מסביב לא הייתי חולם אפילו להזדהות פוליטית. תמיד הייתי פוליטי, תמיד בפרטי ובקטן.

הייתי מרותק לכותבים, גם לאלו שחשבו אחרת. רבים מהם כותבים היטב והדומה ביננו רב.

ברור היה לי שאתר שמכיל אנשים שאוהבים לכתוב, בעלי דעות בתקופת הבחירות ידבר פוליטיקה חזק.

זילות הפוליטיקה, המעורבות של הפוליטיקאים בשחיתות, המיאוס שלנו כאזרחים מהפוליטיקה ומההנהגה גרמה להתרחקות מדיון פוליטי. כתיבה פוליטית הפכה בעיני רבים לשיקוץ. כתיבה נמוכה. תעמולה. כאילו אי אפשר לכתוב פוליטיקה בלי להזדהם.

חלק מהתחושות הללו הובעו בחריפות היום בעוד טוקבקים לחנן, וגם כאן.

רמת האכפתיות של הבלוגרים והטוקבקיסטים (חלקם הגדול בלוגרים מעורבים אכפתיים בעצמם), עוררה בעיני מחשבות שמחות על העתיד שלנו במקום הזה. בבדידות של לפני רשימות הרגשתי כאילו לאף אחד כבר לא באמת אכפת. רוב הרשימות והתגובות כאן היו בגדר דיון שמביא כבוד ראוי מאוד לפוליטיקה.

רציתי לקוד קידה בהכרת תודה גם לארכיטקטים, לבנאים, ולהוגים של הבית הזה. אורי, ירדן, ואילן. גם כאן פלא של אכפתיות, יצירתיות, והתנדבות יצרו מקום שמתמלא בתוכן.

אז מה, האם אנחנו קהילה של כותבים שהתכנסו במקום אחד לכתוב יחד? האם אנחנו כותבים באינדקס של אתרים נפרדים ללא אינטראקציה?

הגדרה חביבה למילה קהילה היא – קבוצה של אנשים החיה בתוך חברה מסוימת, אשר לחבריה מכנה משותף כגון פעילות כלכלית או פוליטית, אמונה דתית, אינטרסים, מוצא, תרבות, וכדומה (מתוך רב מילים).

אני בהחלט חושב שאנחנו קהילה. מסיבה זו אני חושב שיש ביננו איטראקציה והפריה הדדית, השלם של רשימות גדול מסך חלקיו, יותר מכך אינני בטוח שרבים היו קוראים את הכתוב כאן בלי האכסניה. בדיוק מסיבה זו אני חושב שצריך לשמור על כללים מסויימים בחיים משותפים.

אסי

רינת ברקוביץ השכנה מלמעלה כתבה בפוסט על

"המרחב הציבורי והתרבותי מזוהם ונשלט על-ידי יחצנים, בדרנים ונוכלים. דרכי הביטוי והיצירה נחסמות בפני כל מי שלא מוכן לכרוע ברך בפני ההון והשלטון."
באזרחות למדנו שהדמוקרטיה אינה שיטת השילטון הטובה ביותר, אך, היא ודאי הגרועה פחות ממתחרותיה.

אנחנו בחברה המערבית בחרנו בשיטת שלטון אחרת. "שקלוקרטיה" או monecracy שלטון הכסף. יותר גרוע מכך, בחרנו בשלטון של כסף שמסווה את עצמו כשלטון העם. אנחנו כאזרחים מרשים לשטיפת מוח מהסוג בנמוך ביותר לזהם את הסביבה שלנו, לזהם את ההכרה שלנו ואת זו של ילדינו.

בשקלוקרטיה שלנו העם מאפשר לשליטי האמת – התאגידים לשדר תעמולה בלתי פוסקת במשך רבע שעה בכל שעה בטלוויזיה. העם מאפשר לתלות תמונות של התאגידים בשלטי ענק בחוצות העיר, בדרך לעבודה, התאגידים צועקים באוזניים במכונית ברדיו, ועל האוטובוסים הנעים.

האם היינו מעלים על דעתנו להרשות לממשלה או למפלגה השלטת לשדר תעמולה במשך שתים עשרה דקות בכל שעה בטלוויזיה? האם היינו מדמיינים מצב בו מציבים שלטי ענק של ראש הממשלה אהוב ליבנו בכל מקום במרחב הציבורי? פסלים ותמונות של מנהיגים הם מסימני ההכר של דיקטטורה. שקלקטטורה.

מה שאסור ליחידים או למנהיגים במדינה מותר לישויות העל – לתאגידים.

שטיפת המוח עובדת.

אלי מורנו כתב קודם על בנק הפועלים והקמפיין החדש. זו דוגמא מצויינת לשקלוקרטיה. בנק הפועלים הוא בנק טוב שתומך בקהילה, שנותן צדקה בכיף, אומר האח הגדול. אנחנו מחלקים סנגביצ'ים לעניים, אנחנו טובים. בטח שכחתם שזרקנו לכלבים 900 עובדים רק אתמול. בטח שכחתם שהמנהל מרוויח פי 100 מעובד פשוט בבנק. לא תזכרו שהמנקות אצלנו עובדות קבלן בלי תנאים. בטח שכחתם מי אנחנו. כי אנחנו יכולים למחוק קמטים, לסדר חיוך בוטוקס לעובדים, ולפמפם ישירות לתתהכרה כמה אנחנו טובים. 1984 זה כאן.

אני ברחתי למדבר. בחלל הציבורי שלי בדרך לעבודה יש מקסימום גמל וקצת חול, כי לא שווה להשקיע ולשטוף את המוח כל כך רחוק. אני גם מנסה לוותר על הטלוויזיה ונפלאותיה.

משחק המודעות

יום אחד שיחקתי במשחק. במקום לבהות במודעות החלטתי פשוט לחפש אותן ולספור. כמה מסרים פרסומיים חוצים בלי אישורי את החלל (הקטן יחסית) בין העיניים (והאוזניים). נסעתי תל אביבה וספרתי מודעות בדרך, פירסומות ברדיו, שלטי חוצות, אבל רק את הגדולים באמת. הגעתי ל 300 ברבע שעה עד שהתייאשתי.

אשמח אם תשחקו את המשחק איתי מחר בדרך לעבודה, או, ביום אחרי הבחירות שיבטיחו את עתיד השקלוקרטיה. אנא, ספרו מודעות, חדירה למודעות, שטיפת מוח. מהבית ועד לעבודה, או בכל קטע נייד אחר במהלך היום שלכם. אנא שתפו כאן או במייל, ונגלה כולנו כמה עמוק באמת חדרה השקלוקרטיה אל הדמוקרטיה השברירית הישראלית.

למשתתפים (בעצם לזוכים בהארה) – כמו בכל משחק טוב יוצע פרס. סטיקר "גנדלף לשלטון" בעיצוב ייחודי כחול ולבן. כך נוכל כולנו להשתתף בחדירה חצופה למוחם של אזרחים. וגם כי אנחנו ממש זקוקים לקוסם אמיתי בממשלה.

מודעות לבעיה היא התחלת הפתרון. כדי לפתח מודעות, אני ממליץ לספור מודעות. חוויה מעוררת.

הערב, כמעט בו זמנית, מספר כותבים עמיתים לרשימות הביעו את דעתם בצורה ברורה.

הם מצביעים לעבודה.

אני מאמין שרבים מן הכותבים כאן הם נותני טון. קובעי דעה, ראשונים להביע מגמות.

כל כך שמחתי שחייב הייתי לצעוק זאת (עם קישורים).

משה גולדבלט והחולצה הכחולה

אהרון חבר כשחסן פגש את סטאלין

דניאל בלוך בכל זאת עבודה!

רשימה מצויינת של שוקי גלילי מלפני שלשום למה החלטתי להצביע ומדוע

ומלך מלכי המעורבים חנן כהן ואתרו האלמותי פוליטי ועוד עשרות רשימות בבלוגו ברשימות

אולי זו שמחה של מפסידים שמתנחמים בצרת הרבים ואולי השמחה מהטובורג שרוקנתי?

לילה!

ויום לאחר כתיבת הרשימה – ידון רופא למרות הנטיה הטבעית

ויונתן אמיר בפוסט פרה בחירות

בחברת החדשות של ערוץ 2 חושבים שהבחירות הוכרעו. הסיקור שלהם של מערכת הבחירות לא הוגן בעיני.

אני מרגיש שכלב השמירה של הדמוקרטיה הפך לכלבלב המחמד של קדימה.

הסיבה לא מעניינת באמת. האם זו דעתם האמיתית? האם זו אשלייה אופטית והם בעצם כולם מצביעי חד"ש מרץ עבודה ליברמן וליכוד? האם אני פרנואיד?

אמרתי כבר ברשימה קודמת שאני מצביע לעבודה. הסברתי גם למה. אני מרגיש שמדורת השבט בוערת לכיוון אחד בלבד. לא שיש סיקור רע של פרץ וביבי. יש התעלמות. שקט מוחלט. הכל פרחים, ציוצים, שפעת עופות, וחמס. אין חינוך, אין עוני, אין פערים. אין חברה שמתגלגלת לתהום.

כך, בעזרת כוהני הדת הצליחו האצילים הפאודלים לשמור על כוחם במשך מאות שנים. כך, באמצעות האופיום המודרני להמונים יצליחו הפעם כוהני התקשורת לשמור על כוחם של השליטים ומשפחות האוליגרכים.

שוקי גלילי עמית לרשימות הכריז על חרם על ערוץ 2.

בזירה של תקשורת ההמונים להמונים יש כוח. הם מתפרנסים מהעיניים שלנו שבוהות בשקט בפרסומות.

אנחנו יכולים לשלוח מסר חד. בפעם הבאה אנחנו דורשים סיקור הוגן. כלב שמירה. לא פודל.

אני בטוח שלחרם כזה יש תמיכה מימין ומשמאל.

 ירידה של חמישה אחוזים ברייטינג ומעבר לרשתות מתחרות קלה לביצוע. פשוט לשמור על האצבעות בשלט.

בליל הבחירות אני אציץ בערוץ עשר, ובערוץ הראשון. כמו בבחירות, אין אידאל, אבל בוחרים ברע במיעוטו.

רוצים להפגין גם? אל תלחצו 2. פשוט.

הצטרפו לחרם שוקי על שידורי ערוץ 2. לפחות ביום הבחירות.

החציל והאגדה מקים התנועה לישוב הנגב באחלה פוסט.

אני כבר הגשמתי – אבל תמיד טוב להיות חלק מתנועה. מקבוצה. שזזה. באלכסון (לא קדימה פויה).

האם יש תקווה לנגב הישראלי?

הרושם שלי כתושב הנגב הרחוק הוא שחלום הנגב כעתודת הארץ המובטחת נגוז אל עבר מערב פרוע עצוב וזנוח.

אני זקוק לחצילים וגם לאנשים שיבואו לגור לידי, מבחינתי כולם פציינטים ללא הבדל דת, מין, טחינה או מיונז.

יהיה מעניין.

בהמשך תמונות מהדרך לעבודה.

קשת מדברית חרפית בדרך לעבודה.

שיטפון מדברי בבוקר מוקדם בדרך לעבודה. כמה כיף לחזור לפוך.

כתבתי כבר כאן למה אני מצביע לעבודה.

כבר לא מקווה לניצחון השפיות. מקווה רק לשינוי סדרי העדיפויות והשיח בעקבות הבחירות הללו.

מקווה שהנושאים שחשובים לי ולמשפחתי הם שיעמדו לפנים (קדימה?), נושאי הצדק החברתי, הפרנסה, הדמות המוסרית והאנושית של המקום בו אנו חיים, חלוקה צודקת יותר של השיתוף של כולנו כאן במדינה הזו.

אחרי נצחון ביבי בבחירות ולאורך כהונתו כולה הרגשתי שאין לי מקום יותר במדינה. מאז התחושה לא השתנתה. רק החמירה.

העשירים בני אלים, העניים עצלנים בטלנים, פושעים ונצלנים. הטירוף הוא שאנשים חכמים ואכפתים קונים את הלוקשים האלו. הלוקשים האלו שמוכרים לכולנו כדי שנעמוד בשקט ונראה את הרכוש שלנו של כולנו מועבר בשקט בשקט לאוליגרכים מודרנים.

עכשיו בניגוד לאז אני מגדל כאן ילדים ויודע שהם גדלים לעתיד עגום, ולמדינה עצובה. התקווה שהשינוי בעבודה יחלחל אל הדיון הציבורי בימים לפני הבחירות נגוזה. שוב שומעים על החמס. ביבי מכתיב את ששומעות אוזנינו, וכולם מתיישרים אחריו. למי אכפת מאנשים שעובדים קשה והפכו לעבדי המעסיקים שלהם ללא תנאים, ללא ביטחון תעסוקתי, מעובדי הקבלן, מהציונים האחרונים שנושאים בנטל המיסים, והמילואים, ושבבי אהבה למקום הזה שנקרא ישראל?

שריד התקווה היחיד שנשאר הוא שהמהפך המחשבתי יחלחל בקדנציה העצובה הבאה אל הלבבות, שהסכינים לא יישלפו במפלגת העבודה, שפרץ יוביל את העבודה בבחירות הבאות לניצחון. שיצליח לשנות את הדיון הציבורי.

האם הסוציאליסטים צדקו? האם צריך להיות הרבה יותר רע כדי שיהיה יותר טוב? האם באמת כולנו חייבים לעבור ייסורי גהנום כדי להגיע לעתיד טוב יותר?

חבר טוב שעובד יחד איתי במקום העני ביותר בישראל, בסביבה הטוקסית ביותר, בה אנשים חיים בעולם שלישי בתוך העולם שלנו, נסע בשבוע שעבר לחו"ל. כשדיברנו משדה התעופה שאלתי איך הטרמינל החדיש והמפואר. הוא אמר שקשה להאמין שבמרחק מאה קילומטר מהטרמינל חיים ישראלים ללא מים, ללא חשמל, ללא תשתית בעוני אדיר. שילדים במרחק שעה וחצי נסיעה צועדים בבוץ ובגשם לבית ספר שכיתותיו מאסבסט. במרחק מאה קילומטרים העולם שונה. הוא אמר בחכמה שהמבנה המפואר מזכיר לו שהוא ממריא מרפובליקת בננות בריצה מטורפת אל העולם השלישי. במרחק מאה קילומטר משלמים פרוטקשן כדי להקים עסק, חוק וסדר הן מילים רחוקות זכר למשהו מצפון.

עצוב לי, אבל אולי מהעצב הזה תצמח תקווה גדולה.

לילה טוב.

אז נסעתי להחליף היום רופא בקהילה קטנה אחרת.
ד"ר בייקר
בראשית ימי לימודי הרפואה היה החזון או שמא פנטזיה? להיות רופא כפר. לעבוד במקום קטן ומרוחק, לבד, לבד, להיות חלק טבעי מקהילה בה כל אחד מכיר את חברו, ויותר מכך זקוק לו. כי בבית קטן בערבה הרופא הזדקק למכולתניק שצריך היה את הנפח לפרזול הסוסים, שהיה צריך את הרצען והסנדלר, וכולם יחד הזדקקו לרופא. בחלום הייתה כרכרה קטנה ושחורה, סוס קטן ושחור, תיק קטן ושחור, ואולי אפילו גלימה שחורה ומחממת. ככה רציתי. לעבור בשביל מאובק ולשמוע "בוקר טוב דוקטור", לקבל בקבוק שיכר אחרי טיפול טוב. להרגיש חלק משבט מודרני. טוב, ברור שגם הרופאים המיתולוגיים של מסע בין כוכבים בונס וקראשר, השפיעו. אולי אפילו יותר.
התפכחות
אחרי הפנטזיה באה גם האידיאולוגיה. תגובת נגד אישית אל מול הניכור של המקצוע שלי. בכל חדר בבית החולים ראיתי סבל אנושי מצד אחד, ורופאים אדישים מהצד השני. אנשים שהפכו לבעיות ולמחלות בלי איש מסביב. סובסטרט טוב לתרגול הרפואה הקדושה. לא הצלחתי לקבל את המצב של חולה בא חולה הולך. חולה מת, מתפנה מיטה, חולה מגיע. אדם הופך חולה. חולה נעלם. הביתה או באיסוף מהיר אל אבותיו. פנים, ועור וידיים וורידים ולב וריאות, בלי נשמה. רוב הרופאים לא יודעים במי הם מטפלים. מה אהבותיו, תשוקותיו, במה הוא גאה. מי האנשים האהובים עליו ביותר. מה הטרגדיה הגדולה של חייו. מה ההישגים. איך היה רוצה למות… ולחיות? ואני רציתי להכיר את המושבניק טוב הלב, את סיפור הקרבות הנועזים ממלחמת השחרור, את הצלקת של כדור הלגיון הירדני. את הילדים שנולדו, אלו שחזרו אל האדמה. רציתי לעבוד עם אנשים. במקום סדרה זריזה של סטוצים מהירים רציתי את הרומן. מערכת יחסים. אלף מערכות יחסים.
שטחיות.
חוץ מזה שאני שטחי. לא מעניין אותי להיכנס לקצה חומצת האמינו של האנזים המיטוכונדריאלי שטעות קטנה בה גורמת למחלה שאפשר לזהות על ידי עשרים סימנים, אבל יותר מלזהות אין מה לעשות. לא עניין אותי לעבור פירוק מקצועי ושנקרא תת התמחות ולהפוך לרופא של חמש מחלות. מומחה לכבד, או, מומחה למחלות כליה בילדים. המומחיות נשמעת יפה על הנייר אבל באה במחיר אדיר של אבדן יכולות רבות. מעדיף לדעת קצת על הרבה, ואיפה שרוצה להעמיק, להעמיק. מעדיף לחבר את המחלות לאנשים ואז לקרוא עליהן וללמוד, או, להתייעץ. להיות יכול לעזור להרבה אנשים בהרבה בעיות.
שלוליות
למדתי שקשה לטפל רק באדם, יש מעגלים הולכים ומתרחבים בהם נוגעים. כל טיפול או התערבות כמו אבן בשלולית יוצרת מעגלי השפעה. במשפחה, בקהילה, בחברה? המעגלים האלו ברורים בקהילות קטנות. אני יודע שאם אעזור לחולה אחת להרגיש טוב יותר, זה יעזור לבעלה, לבנה, לחברה של הבן, לחבר של החברה, וברפרוף פרפר של תיאורית הכאוס גם לי.
ברור היה לי שהצורה האולטימטיבית לעשיית רפואה שכזו צריכה להיות בקהילה קטנה. ברור היה לי שאני צריך להיות חלק מהקהילה, לחלוק את חיי עם המטופלים. לפגוש אותם בבוקר, לשבת אחר הצהריים עם כוס קפה או ביום שישי על בירה (אחת, כי אי אפשר להיות מסטול. מי יודע מתי יצטרכו אותי להחייאה חס וחסיסה).
לא ידעתי באמת כמה מחיר גובה העבודה מקרוב. מחיר כבד לפעמים. לפגוש את השכנים שלי ברגעי החולשה, לדעת את הצרות, לראות אותם ברגעים המכוערים, בחרדה, ואז לראות אותם שוב מחר בבוקר, גם אחרי רגעים קשים. יש ימים שבדרך הביתה מהמרפאה אני מרגיש שהשכנים, החברים לקהילה שאבו חלקים מהנשמה.
הלכתי להחליף רופא בקהילה אחרת. ופתאום היה לי קל. הצרות שלהם לא ישבו לי בין השכמות בדרך הביתה, ועל הכרית במיטה. פשוט באו, נבדקו, קיבלו טיפול וסלמאת. בלי כל הבילבולציה הרגשית של הקרבה. אולי יותר פשוט להיות בחדר מיון? לעבוד בבליץ? חולה בא, מקבל טיפול זריז ומשוגר הלאה. הביתה, או, למחלקה. טיקטק.
עיר הנמלים
כשהייתי ילד היה משחק כזה. מוציאים מקופסה מעין אקווריום פלסטיק, ממלאים בחול, צדים מלכת נמלים מבחוץ ואז יושבים ומסתכלים על העיר שנבנית. בשלב מסויים מפסיקים לדאוג למלכה ומתחילים לדאוג לעיר כולה. לקהילה.
במקום סטוצים רציתי מערכות יחסים, עם עומק. מערכת היחסים דורשת עבודה. מערכת היחסים עם קהילה דורשת הרבה יותר עבודה. צריך ללמוד את הקהילה, לדעת לחוש את הדופק שלה. לרפא אותה, ללמוד על המחלות הכרוניות שלה החולשות והחוזק, ולטפל אם אפשר. חוסר יציבות או התקף חרדה קהילתי יכול להתבטא בחדר ההמתנה בתחלואה אמיתית. החלטתי שאני לא הולך ללוויות של המטופלים שלי. אני לא יכול. כל מוות או התקף לב פתאומי מביא לעשרות פניות עם מחושים בחזה. משבר בעיר הנמלים משפיע על הנחיל כולו.
אימפוטנציה
למדתי מהר גם שהיכולת שלי מוגבלת. משהו שבבית הספר לרפואה לא לומדים. לפעמים יש את הכלים לעזור לאדם חולה אבל משהו לא עובד. הוא לא מוכן, אתה לא מצליח לגעת, הזמן לא נכון. צריך ללמוד לסגת לאחור, לתת לדוקטור זמן לעבוד. רוב הלימודים שלנו הם בבתי חולים. הטיפול באנשים בבית החולים שונה לגמרי מהטיפול בחוץ. לסביבה המלאכותית של בית החולים מגיעים חולים עם בעיות שהרפואה יודעת להתמודד עמן. אנלוגיה ששמעתי פעם משווה את ההתמודדות עם חולי בבית החולים לסביבה של גן חיות. הכל סטרילי. שקט. מוגבל. בג'ונגל שבחוץ יש הרבה יותר פרמטרים לשינוי. הרבה יותר בעיות. למדתי שיש המון בעיות שאני עומד מולן ואין לי תשובה טובה. עייפות. כאבים במקומות שונים. גוף שמזדקן עם נפש צעירה שלא מוכנה. צניעות. אני לא יכול לעשות הכל. לא קל לנו כרופאים להכיר בכך שבעצם יש הרבה שאנחנו יכולים לעשות למען מעט אנשים, ומעט שאפשר לעשות למען הרוב.

אחלה מקצוע. המשך יבוא.