לכל מי שחי רפואה. לכל מי שעובד בתעשייה, לכל מי שחולה לפעמים. לכולנו.
ספרו של פאטץ' אדאמס גזונטהייט!! יצא סוף סוף בעברית בהוצאת אור-עם.

לכל מי שלא ראה את הסרט או שמע את השם – פאטץ' אדאמס הוא רופא ומהפכן. הוא ליצן. הוא הוגה של מערכות בריאות. זהו ספרו הראשון וסוף סוף הוא יוצא גם בעברית. מדובר בספר רציני.
הספר בחלקו אוטוביוגראפי. פאטץ' אדאמס נולד בבסיס חיל אוויר אמריקאי בגרמניה כבן לקצין צבא הלום קרב בהסתר. רוב ילדותו עברה בבסיסי צבא עד גיל 16 אז נפטר אביו באופן פתאומי. פאטץ' מתאר את עצמו כנער סקרן בלען ספרים כרוני, שאוהב התנסויות מכל הסוגים. בעקבות מות האב עוברת המשפחה לחיים באזרחות. לאחר התחלת שנת הקולג' הראשונה תוקף את פאטץ' משבר דכאוני בעקבותיו הוא מחליט לאשפז את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי. בזמן האשפוז נחשף בפני פאטץ' עולם הרפואה והפסיכיאטריה. הוא יוצא לעבודה כמתייק במשרד ממשלתי ומתחיל להתנסות ולחקור התנהגות של בני אדם. הוא מנסה להפתיע אנשים ולראות את תגובותיהם במצבים בלתי צפויים. מחיוג מספר טלפון רנדומאלי ופיתוח שיחה כמה שיותר ארוכה עם הצד השני, דרך הצמדות לאנשים במעלית, חיבוק ברחוב, חיקוי הליכה בפנטומימה וראיונות רחוב עם שאלות מוזרות. אחרי הפיכת מקום העבודה האפרורי למקום סוער וצוחק באמצעים שונים ומשונים, מחליט פאטץ' ללמוד רפואה. בלימודי הרפואה נחשף הסטודנט התמים לתחלואי המקצוע. טיפול מכאניסטי, התרחקות מכוונת מהמטופל (שמירה על מרחק מקצועי). מקצוע שהופך אט אט לעסק כלכלי, רופאים ואנשי צוות שחוקים ועצובים. לאחר סיום בית הספר מתחיל פאטץ' התמחות ברפואת ילדים, אולם לאחר מספר חודשים הוא מחליט להפסיק את ההתמחות ופותח מרפאה חינמית בביתו. יחד עם קבוצת חברים הם מקיימים את המרפאה בעזרת עבודות חיצוניות. פאטץ' חוזר לעבודות התיוק כדי לממן את הזכות לעסוק ברפואה. הקבוצה שמתגבשת עוברת לעבור בבית גדול מצורה שיתופית, ומקבלת לתוכה כל אדם חולה באשר הוא בלי לבקש דבר בתמורה. במשך השנים גדל נפח העבודה במרפאה והקבוצה עוברת לחווה חקלאית ליד העיר. לאחר טיול גיבוש ארוך באוטובוס באירופה הם מחליטים לקנות שטח אדמה כדי להקים בית חולים במודל האוטופי שבנו.
בואו ניקח את השירות היקר ביותר באמריקה הוא אומר, וניתן אותו בחינם לחלוטין. העובדים אצלנו יעבדו בחינם, תמורת חיים בקהילה של בית החולים. כל הצרכים יסופקו לאנשי הצוות ובני משפחתם, כולל סביבת עבודה נהדרת בתוך הטבע, עם נחל זורם באמצע, אגם לשחייה ושיט, וחיים בהם ההנאה והשמחה הם חלק אינטגראלי.
ההיכרות עם המטופלים חייבת להיות עמוקה. ראיון של מספר שעות ימשך בביקור בית בו יציץ הרופא החטטן במגרות ובמקרר. יכיר את בני המשפחה כולם וילמד מה הן האהבות, השנאות, השאיפות והסודות של המטופל. ביחד יחליטו הרופא והמטופל על הטיפול הרצוי, הרבה פעמים בשימוש בצורות רפואה אחרות. לכל מטופל יהיה מטפל מרכזי אבל הצוות כולו יטפל בו בצורה הוליסטית. ההיררכיה בבית החולים תהיה שונה. רופא יעבוד יחד עם האחות בהיררכיה המקובלת במחלקה, אבל בתורנות בחדר האוכל האחות תפקח על עבודת הרופא. כל מטופל ומשפחתו שיצטרפו אליו לחופשת הריפוי הזו יסייעו לעבודת הקהילה, איש ואישה לפי יכלתם. אדם שלא יכול לעמוד או לשטוף כלים, או, לעבוד בשדה יקריא סיפורים לצוות שיעבוד מסביב. או ישיר שירים. או יפזר בועות סבון לחלל האוויר. בקהילה יהיו גם אמנים שסדנאותיהם ישתלבו במערך הטיפולי.
מאמצע שנות השמונים עובד פאטץ' והקבוצה שסביבו על הגשמת החלום. גיוס סכום הכסף הדרוש לבניית בית החולים. מאחר ואין כוונה לגבות תשלום או אפילו לחייב את חברות הביטוח של המטופלים בעלי ביטוח שכזה יש צורך בסכום גדול שיאפשר למוסד לתפקד. פאטץ' מסרב לרכישה של ביטוח נגד תביעות רשלנות. הוא מאמין שהביטוח הזה גורם לאווירה של חוסר אמון בין המטפל למטופל.
במקביל, ובעקבות העבודה הקבוצתית על הנאה, אומנויות הבמה וצחוק ייסד פאטץ' את תנועת הליצנות הרפואית שהתפשטה בעולם כולו. היום בכל בית חולים בישראל יש ליצנים רפואיים שעובדים במחלקות הילדים בעיקר. ראיתי את השפעת הליצן על הילדים. בזמן החלפת תחבושות של ילד עם כוויות מפושטות, (תהליך כואב עד מוות שכרוך בייסורי תופת לילד וזעקות זוועה שנמשכות לעיתים שעות לאחר ההחלפה), משכתי את הליצן אל החדר המבודד. למרות שהזדעזע מהמראות והריחות, הוא נתן הופעת יחיד מדהימה. הילד שכרב מרותק לקסמים ולצבעים ואנחנו החלפנו תחבושות בשקט. ההשפעה היתה דומה בעיני לזו של מורפיום, ומאז הליצן הצדיק הופיע בכל יום בשעת ההחלפה.
מאוחר יותר השתמשתי בליצן גם במחלקה הפנימית. המחלקה מאוכלסת לרוב בקשישים עצובים. ניצלתי את שהותה של נערה בת 17 במחלקה ובתואנה שגם היא ילדה ומגיע לה שירותי ליצן משכתי את הליצן למחלקה. הוא עבר מחדר לחדר ופיזר אהבה. בלוני סבון, קיפולי בלונים, חיבוקים, שירים וזמבורות רעמו במחלקה. המטופלים התאהבו. אווירה מדהימה התפשטה במחלקה. הבנתי שמבוגרים חולים זקוקים לפחות כמו ילדים לליצן, לצחוק, לאהבה בתוך הסביבה הנוראית של בית החולים.

פאטץ' בפעולה

פאטץ' נוסע ברחבי העולם ומרצה את משנתו. את הכסף שהוא מרוויח הוא מעביר למבון גזונטהייט!! במקביל, יחד עם אנשים רבים אחרים, רופאים, ואנשי רפואה, ואנשי לא רפואה וסטודנטים ובני משפחה, מסתובב פאטץ' במקומות במשבר ומפיץ את הליצנות והאהבה. עוד לפני נפילת החומה הקרה היה מסע שנתי של ליצנות לרוסיה. הם היו באפגניסטאן, ובישראל בזמן מלחמת המתאבדים. באל סלוואדור השנה הם הקימו מרפאה בכפר קטן. החברה האלה פשוט מחפשים צרות.
אחרי הסרט חיפשתי את הספר, אחרי הספר נסעתי לראות את האדם והאגדה.  איש גבוה ורזה. לא כמו רובין וויליאמס שגילם אותו בסרט ההוליוודי על חייו. שיער ארוך ולבן שצבוע בכחול סבתות שמנצנץ באור. בגדים צבעוניים צועקים, קול חזק וכריזמה שיכולה למלא שני איצטדיוני כדור רגל.
בספרו פאטץ' מתווה את החלום לבית חולים אוטופי. לא מדובר בפתרון היחיד. האידאלי. מדובר האור באפלה. באפשרות הקלושה שיכול להיות אחרת. שהרפואה יכולה לחזור ולטפל באנשים. בצורה כוללת ואוהבת. ספרו משמש כבר יותר מעשור כהשראה ובתי חולים על פי המודל נבנו באוסטריה. הרעיונות מחלחלים לאט במקומות בלתי צפויים.
ספר פוקח עיניים ובועט ישבן. רוצו לקרוא.

בוקר טוב.

חמש שנים ליום הזה שהרעיד את אמות הסיפים במנהטן ומתפזר כמו אבן שנזרקת למים בגלים ובמעגלים גדלים והולכים בעולם כולו. חמש שנים ואמריקה הבוקר בכוננות ספיגה. הרופאים עמם נפגשתי אתמול והסטודנטים עמם נפגשתי שלשום ממתינים במתח ליום השנה המוזר הזה.

הביקורת לממשל של בוש גבוהה יותר ויותר בכל ביקור שלי כאן בשנים האחרונות. במיוחד בחוף המערבי. הארץ רוחשת בביקורת שקטה וגם רועשת. אני מניח שאני פוגש רק שמאלנים יפי נפש, והימין מבוצר חזק בקהילות קטנות, כפריות, עיירות, ובמדינות חגורת התנך והדרום.  באמריקה – המדינה החפשית "אלק" ביותר בעולם פועלת צנזורת מילים ומחשבות. בכל אדם יושב צנזור קטן ובורר מילים לפני כל משפט. אסור לאמר שחורים, אסור לאמר אינדיאנים. אסור לאמר בחורה, אסור, אסור, אסור. אני מניח שאסור גם לאמר דברי תמיכה בממשלה. זה פשוט לא פוליטיקלי קורקט להיות עם תואר אקדמי ובעד הנשיא. הם מוטרדים מאוד, לא מבינים כמעט למה הם שנואים בעולם כולו. בשבילנו בישראל זה כמעט מצב קיומי. שונאים אותי משמע אני קיים. בשבילם זו הפתעה מכאיבה. התרבות האמריקנית תחת מתקפה מכל כיוון. אנשים בעולם כולו מצהירים שנאה לאמריקה ולאמריקאים. האם אזרחיה הנשלטים של האימפריה הרומית חשו כך כלפי הרומאים?

אם מסתכלים על תוצאות המאבק בטרור בחמש שנים האחרונות, ארצות הברית פירקה שתי מדינות ממשלותיהן, באפגניסטאן הטליבאן מתעורר שוב באיזורי הספר, בעיראק גהנום עלי אדמות ובעצם מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה. ברחבי העולם נסיונות בלתי פוסקים לפיגועי ראווה, ולא מעט הצלחות. מדריד. לונדון. את המנגינה של הטרור הזה כנראה קשה מאוד להפסיק. כמו לטפל במכת נמלים בבית. מטטאים מכאן, יצוצו משם. תקטול אלפים בהצפה, ישובו עוד ועוד בזחילה אינדיאנית על הקיר.

מן הצד השני הטרור העולמי נכשל ובגדול. למרות נסיונות בלתי פוסקים, והשקעה רבה במשאבים ובתיכנון הפיגועים לא גירדו אפילו את הכלכלה האמריקאית שהמשיכה לצמוח, את כוח החיות של המדינות הדמוקרטיות בהן אנשים המשיכו לשבת בבתי קפה, לצאת לסרטים, לחיות חיים.

באמצע הסיבוב העשירי לקרב האגרוף שני האגרופנים מחובקים בחיבוק דוב, צמודים זה לזה ולא יכולים להזיז זה לזה באמת. הם ממשיכים לרקוד ריקוד צמוד ומפחדים לשחרר כי די נמאס לחטוף אגרופים בפרצוף.

אפילו בפינה הקטנה שלנו בעולם הטרור היומיומי נדחק לקרן זוית, אנשים חזרו לרחובות צוהלים מתמיד, בתי הקפה מלאים ועדיין אנחנו חוטפים קסאמים מהפינות. חיבוק המתאגרפים הקטן והחמוד שלנו.

למרות שש שנים של סכסוך עקוב מדם הכלכלה פורחת, החיים ממשיכים, וההתראות מפני פיגועי התאבדות ממשיכות.

חמש שנים ליום הזה וכולם כאן בכוננות ספיגה.

צ'ארלס וילן, מרצה לכלכלה באוניברסיטת שיקגו וכותב באקונומיסט נדהם כשראה שסטודנטים שונאים כלכלה, ואנשים אחרים פשוט פוחדים מהמקצוע או חושבים שכל העניין הכלכלי הזה קשור למגדל השן האקדמי ולא ליום יום של כולנו. מסיבה זו החליט לכתוב על כלכלה בלי מספרים או משוואות, להסביר את העקרונות ואת הממשק של העקרונות לחיים האמיתיים. התוצאה – הספר כלכלה עירומה. 

למדתי כלכלה במסגרת לימודי המנהל. התחושה היתה שאני משקיע בתודעת אויב. בלימוד השפה ומילות המפתח כדי לעמוד בצורה מכובדת בוויכוח מול הנחמיה שטרסלרים ושאר כוהני דת הקלקלה החפשית. התחום באמת מרתק. כלכלה נוגעת בכל מה שחשוב היום. שוויון ופערים, מיסים וקצבאות, מקנייה בשוק או בקניון ועד להחלטות חורצות גורלות בארגון הסחר העולמי.

בספר נסקרים העקרונות העיקריים של הכלכלה – מיקרו ומאקרו. המושגים מקבלים מקום משני לעומת הדגמה מוחשית של פעולם של העקרונות על חיי כולנו. היצע וביקוש, חיסכון מול בזבוז, גרעון, מדיניות מוניטארית ופיסקאלית, הכל מוסבר בצורה בהירה קולחת ומעניינת.

הסופר מנסה לכתוב בצורה מאוזנת, אבל לפעמים כמעט בלי שליטה מתגנבת לדיון הטפה דתית מבית המדרש של המונותאיזם הקפיטליסטי האמריקאי (ובעצם גם הישראלי). צמיחה בעיניו חשובה למרות שאינה מתחלקת באופן שווה. כלומר, אם כולנו יחד מייצרים יותר, עוגת הרווחים גדלה לכולם וכולם יוצאים נשכרים. אני לא מסכים עם הקביעה הזו. השנים האחרונות בישראל ובעולם כולו הראו שצמיחה לא זולגת למטה, אלא נעצרת אצל העשירים. העניים שעל גבם ובעבודתם נבנית הצמיחה נשארים מחוץ למשחק. העוגה גדלה גם על חשבונם של אנשים שעובדים הרבה יותר מאי פעם (פריון גבוה = 16 שעות עבודה יום במקום שמונה), ללא תגמול נוסף.

בתחום המAקרו – הספר  הופך ממש מעניין. איך ולמה קובעים שערי ריבית? מה תפקידו של הבנק המרכזי? והממשלה? למה אינפלציה גבוהה זה רע? ולמה אינפלציה נמוכה זה עוד יותר רע? למה המודלים בכלכלה עובדים נפלא אבל בחיים המודלים האלה לא תמיד טובים? כלכלה, כמדע חברתי איננה מדע מדוייק. הכלכלה עוסקת בתאוריות על סמך אירועים היסטוריים דרך נקודת המבט של הכלכלן, שמנסה לנבא מה יקרה בעתיד. זה לא תמיד עובד. העקרונות אולי נכונים, אבל כשמצרפים אליהם שיפוט ערכי – דתי כמעט זה לא ממש מדע אלא אמונה בבלתי נודע.

חלק מעניין מאוד בספר מדבר על שוק ההון ומסביר מהן מניות, אגרות חוב, ושאר מריעין בישין. השקעה זה טוב לכולם, אבל גם גרעון – אוברדרפט יכול להיות טוב אם הוא מחולל רווח בהמשך.

הדיון במחיר האמיתי של המוצרים שאנחנו מייצרים וצורכים יום יום חשוב ומעניין. היצרנים מייצרים, אנחנו משתמשים אבל לא משלמים על זיהום האוויר, על הזבל שנאגר כשאנחנו קונים חדש במקום לתקן ישן. איך אנחנו כחברה יכולים לגרום לבעלי ההון לשלם את העלות האמיתית של המוצרים שהם מוכרים לנו? אדם קונה האמר במקום פיאט פונטו. ההאמר מזהם, זולל דלק ומסכן את נהגי הפונטו הקטנות, נהג ההאמר והמפעל של הרכב לא משלמים לנהגי המכוניות הקטנות על הגברת הסיכון לחייהם בכביש, או, לסובלים מבצורת או הצפות עקב התוספת לאפקט החממה. אם היינו מתמחרים את כל זה הרבה אנשים היו קונים פונטו ולא רכב שטח.

קרן המטבע הבינלאומית, והבנק העולמי – שני מוסדות משוקצים לסוציאליסט הממוצע, מקבלים פרק שמסביר למה הוקמו הגופים האלה? איך הם פועלים? מי מרוויח מכל העניין? גם כאן נקודת המבט היא אמריקפיטליסטית, אבל, מפתיע לדעת שהגופים האלה הוקמו כדי לסייע למדינות החלשות. ואולי אולי יש משהו טוב בכל הרע הזה.

ספר חשוב קריא ובהיר לכל מי שרוצה לדעת קצת על כלכלה, אולי הכוח המשפיע ביותר על חיינו ועל חיי ילדינו.

השפה הכלכלית היא שפה זרה. בספר לומדים את מונחי המפתח של השפה, לשימוש עתידי בוויכוחים. לומדים גם כמה האמירות המוחלטות של פקידי האוצר שמוצגות כדברי אלוהים חיים, אינן כאלה ממש.

ארבעה כוכבים של תודעת אויב.

ארץ הקסאמים של הנגב המערבי, טבע מעורב עם שטחים חקלאיים עצומים בקנה מידה ישראלי.

אם חיפשתם פריפריה, זה הכי קרוב שאפשר למצוא.

קיבוצים ומושבים, שדרות כמרכזון עירוני יחידי כמעט. ארץ קסים קסאם הזו מסמנת אח חילופי העונות. בסוף החורף הכלניות מאדימות ראשונות. הפרחים מותקפים במטיילים. בסתיו החצב מקדים לפרוח בארץ קסים קסאם. החצבים של אשתקד היו עצובים. הם התחבאו בים של גייסות בין חטיבה כחולה לאוגדה, בין מחסומים חד כיווניים על הכבישים ואנשים שפונו מבתיהם בנחישות ורגישות – הכיוון היה החוצה בלבד.

מהכביש רואים את פאתי עזה – גורדי שחקים, בתים, מעל לאדמה ומתחת – נחפרות מנהרות ארוכות.

בחורף נלחמו החקלאים האמיצים בשפעת העופות שרמסה את הלולים, העמידה שוב בריקדות על הכבישים. הרבה עצב השפיעה השפעת הזו.

אתמול בארץ קסים קסאם לא נראו גייסות. הרבה קסאמים נחתו בה בשנה החולפת ופצעו את רגבי האדמה ואת נפשותיהם של האנשים שהפכו לחזית בלי משים.

זה הסתיו עם הקסאם

החצב פורח שם ומבשר את בוא הסתו ואת תחילת סוף עונת המלחמות הגדולות. עכשיו נמשיך לחורף אפל של מלחמת שחיקה בעוקף עזה. מלחמת ההשרדות של המנהיגים תוביל את עונת החורף של המלחמות הקטנות, ואחריה – יפרחו שוב כלניות בארץ קסים קסאם.

החקלאים והתאילנדים ימשיכו למתוח יריעות על חממה, יפרסו קווי השקייה, יצרו חיים במקום המוזר הזה. ארץ קסים קסאם.

*נשלח במייל לשר הביטחון עמיר פרץ.*

מנהיגי,
כתומך במפלגת העבודה, כתומך ותיק יותר בדרכך אני כותב כאן בעצב וכאב.
אני מבקש את התפטרותך ממשרת שר הביטחון. אני דורש שדרוג שלך ממנהיג מפלגתי למנהיג ברמה הלאומית. אנא, הרתם למשימה של בניית החברה האזרחית של מחר, חברה שתשמש בסיס יציב ועורף חזק למלחמה הבאה. אני קורא לך לקיים את הבטחותיך לבוחרים. הן גם יחזקו את הביטחון של כולנו.
דרוש את משרד האוצר יחד עם משרד הרווחה. לחילופין, היה לשר הרווחה, העבודה, התשתיות, פיתוח הגליל והנגב, וכל שבר תיק אזרחי שנשאר זנוח. פעל במהירות ובנחישות לשיקום רסיסי החברה והאמון בשלטון המרכזי.
ביום הבחירות, לפניו וגם אחריו האמנתי בדרך. דרך של שלטון אזרחי שפוי. דרך של הגברת השוויון, וחיזוק החברה האזרחית. הופתעתי מאוד מבחירתך בתיק הביטחון. ידעתי שתוכל להיות שר ביטחון מצוין. ידעתי גם שלא בחרתי בך לשם כך. לא עכשיו. רציתי בשינוי פני החברה האזרחית במדינה. בעשור האחרון חזינו ביצירת שכבה אדירה של עוני עמוק, הפרטה והרס של שירותי המדינה, הפרטת הנכסים המשותפים למשפחות ההון. עבדות מודרנית לבשה צורה של עובדי קבלן. הזנחת האזרחים על ידי מדינתם הייתה בעיני ובעיני רבים ממצביעי העבודה החדשים – מתכון בדוק לאבדון. בימי ביבי זכויות התאגידים גברו על זכותם של אנשים לחיות. ראיתי בך אביר לוחם למען אנשים בני כל העשירונים, מכל הקבוצות במדינה. מהכסא בקריה לא האמנתי שתוכל לשנות דבר בבעיות הבוערות ביותר שלנו. תקוותי היחידה הייתה שתפעל לקיצוץ עמוק באיש השמן והחולה שכולנו סוחבים על גבנו השדוף אם להשתמש במשל נתניהו – מערכת הביטחון.
המלחמה האחרונה הדגימה בקיצוניות את השלכות התעלמות השלטון האזרחי מאחריות. הפרטה וקיצוץ לחתיכות של שירותי הרווחה, החינוך, ובעצם כל שירות חיוני בזמן שלום, הובילה לקריסה עמוקה יותר בזמן מלחמה. אזרחים הוזנחו לנפשם בקברי בטון, נתונים לחסדיהן של עמותות צדקה.
אתה אשם בהזנחה זו בהימנעות מכוונת מהכרזת מצב חירום בצפון. במלחמה הגנת על חיילים ובעלי הון והפקרת את האזרחים, אלו למענם נבחרת. כמו בימי חול גם בשעת חירום עניים הופקרו יותר מעשירים, ערבים יותר מיהודים, זקנים וילדים יותר מצעירים. הכוח עמד לרשותך לגייס את משאבי המערכת הביטחונית לסיוע בחלוקת מזון, בשיפוץ מהיר של מקלטים, בהקמת ערי מקלט בבסיסי צבא, בלקיחת המושכות מהרשויות המקומיות ובאמצעות פיקוד העורף לדאוג לעורף שעמד חזק מאחוריך. נכשלת בכך. יישרת קו עם פקידי האוצר שהתנגדו לשבירת התקציב. מעלת באמון אזרחיך.
כיום,  אחרי המלחמה, אתה תומך בדרישה הבדיונית של ראשי הצבא להגדלת התקציב בשלושים מיליארד שקלים. שלושים מליארד שיבואו מהמשך ריסוק מדינת הרווחה ומהגדלת נטל המיסים החונק.
אלו ראשי הצבא שהשליכו את כספי התקציב ברכישה של טכנולוגיות מתוחכמות, בבנית חיל רגלים דיגיטאלי, ופצצות חכמות הזניחו את צבא המילואים, ואת מוכנות הצבא הסדיר לקרב. האם אתה בוטח בהם שישתמשו בכסף הנוסף ביעילות? אני לא.

כדי לקיים את הבטחותיך לבוחר אתה חייב להתפדרג. להתפטר ממשרד הביטחון, ולהשתדרג לבונה החברה האזרחית. תרומתך לביטחון ישראל תהיה גדולה לאין ערוך. התפטרות ממשרד הביטחון לא בגלל כשלון אלא למען צו אזרחי חשוב הרבה יותר תתפרש כהקרבה ולא כחולשה. לאחר שתצליח במשימה זו – תוכל להנהיג גם את מערכת הביטחון לאחר הבחירות הבאות – הפעם מכס ראש הממשלה. בהשארות ותמיכה ללא סייג במערכת הצבאית המסואבת – תעלם מהמפה הפוליטית ואנו נזכה בשנים נוספות של קלקלת שוק "חופשי" שתרסק סופית את ישראל האזרחית.

בכבוד רב,
ד"ר אסי סיקורל.

בעקבות ביקורת ספר אצל ריקי כהן השכנה רכשתי לגברת ובעצם לעצמי את הספר טירוף מושלם.

*כמה כיף לכתוב לרגע על נושאים שפויים*

ספר מאת ג'ודית וורנר עיתונאית אמריקאית שבילתה את שנות ההורות הראשונות בצרפת מדינת הרווחה, ועשתה תושב חוזר לארצות הברית של הקפיטליזם הדורסני.

באופן טבעי הוחלקה לתפקיד אם הכדורגל סלש אם המיניוואן. הבעל עבד קשה. כי עובדים קשה באמריקה. אין 50 ימי חופשה שנתית, ושבוע עבודה של 35 שעות. כדי לחיות טוב צריך לעבוד, והרבה. פתאום היא הבחינה שבמדינה שמתנערת מאזרחיה בכל תחום אין מסגרת נורמאלית אחת לרפואה להנפיש בה את ילדיה ולהחיות את נפשה. העלות האדירה של חינוך טוב לפני גיל בית הספר ואחריו הדהימה אותה. היא גילתה המוני המוני נשים שהחליטו להפסיק לעבוד מחוסר ברירה. היא – ואנחנו שגדלנו בשנות השמונים של נערה עובדת, שחשבנו שאישה יכולה לעשות הכל ויותר (כי אנחנו הגברים מה לעשות לא יכולים ללדת וממש אבל ממש קשה לנו להניק) מוצאים יותר ויותר אמהות שבוחרות בקריירת האמהות. כולן מציגות זאת כבחירה. כעשיית המעשה הנכון למען הילדים. כאופציה אחת שנבחרה מתוך מגוון אינסופי של אפשרויות. כשהכותבת חופרת קצת יותר לעומק היא מגלה את השקר העצוב. הרבה אומללות. חוסר ברירה. ויתור שלא מרצון.

הספר זועק את זעקת הנשים בנות מעמד הביניים + באמריקה. בשילוב של אטימות חברתית, ממשלתית, וזוגית הנשים נאלצות להקריב את חייהן על מזבח הילדים. לא תמיד מרצון.

בהמשך היא מדברת על המירוץ להצלחה שכולנו כופים על ילדינו. אם הם לא ינגנו, או, יהיו מעולים בספורט ומחוננים, וגם יציירו יפה אין להם סיכוי להצליח. היא טוענת ובצדק שהדור שלנו עובד קשה הרבה יותר כדי להגיע לאותה רמת חיים של הורינו. יותר מכך, תואר ראשון, בגרות, והרבה פעמים תואר שני אינם מהווים הבטחה לפרנסה טובה לילדינו ולכן אנחנו חייבים לקדם בכל דרך. כבר כתבתי פעם מזווית של רופא על הטירוף של קלינאית תקשורת / ריפוי בעיסוק / פיזיוטראפיה התפתחותית / הפרעת קשב וריטאלין. אנחנו מוכנים לעשות הכל כדי להראות את הצלחתנו בילדינו. אנחנו מפתחים מוצר בתנאי תחרות עצומים ולא משנה המחיר – האישי שאנו משלמים, הרגשי שהם משלמים.

הפרק המטריד ביותר מעלה על שולחן הניתוחים את הבעלים. הגברים החדשים האלו שהבטיחו שוויון במערכת היחסים והפכו תוך שנים מעטות לאבא שלהם זה עם הפנים מאחורי העיתון, ונעלי הבית והכורסא. אנחנו שטופחים על ראשי הילדים המקולחים, בפיג'מות ומתפללים שרק יירדמו. הפרק מדבר בהרבה אהבה על הכלא בו נמצאים הגברים הללו. כלא זהב של שמונים שעות עבודה שבועיות, ללא ביטחון תעסוקתי, עם חסר מתמיד בכסף שצריך למלא בעבודה נוספת והתנתקות מהמשפחה. נשים שראיינה מדברות על תהליך קסום בו נהפכו מבחורות סקסיות בטירוף, קרייריסטיות, לדודות פולניות מעצבנות ונודניקיות לבעלן. היא גם מדברת על סקס, או, בעצם על אין סקס. הנשים מרגישות שמישהו מרמה אותן. מישהו הפר את חוזה הנישואין.

הקריאה המרכזית היא לפעולה. פעולה שתיצור הזדמנות לנשים לבחירה אמיתית. מערכות איכותיות וזולות לחינוך, מקום בו הילד בידיים בטוחות, ללא התעללות ואלימות. מערכת חוקים שתאפשר חופשות לידה ממושכות, ובטחון תעסוקתי לאורך שנים.

הספר מאוד עצוב.

בחלקו הרגשתי שמדובר בנשים שחיות הכי טוב בעולם, עם כל המותרות, הביטחון והכסף, עם רכבי 4X4 ענקיים, ותכשיטים שיושבות יחד ומייללות על מר גורלן. לפעמים הסכמתי עם כל מילה.

הרגשתי שצריך לקום הגבר שיספר את סיפורם של הגברים שכלואים בצד השני של הסיוט. בעבודה אינסופית, במרחק מילדיהם, מחמיצים את רגעי השמחה והעצב, את הבכי והצחוק. העצוב ביותר הוא המחיר שמשלמת הזוגיות במיטת סדום הזו.

הספר בעצם מבכה את הפער בין המיתוס לתוכו גדלנו, למציאות בה אנו חיים. נו בסדר. אמרו לנו גם שלא נצטרך ללכת לצבא ולהלחם. אז אמרו. הרבה שקרים שיקרו לנו.

אני יודע שאני עובד הרבה יותר קשה משעבד אבי בגילי. הם גם חיו יותר טוב, בנו בית קרקע פחות או יותר עכשיו, וכל זה בלי תואר שלישי או רביעי. אני גם עובד עם הרבה פחות זכויות, ובטחון תעסוקתי. רוב הגברים המפרנסים של דורי עובדים ללא תנאים בעבדות של פחד שמחייבת אותם לשפוך חיים במטבע קשה של זמן רק כדי שלא יחליפו אותם במודל צעיר יותר. במקום להיות עם ילדינו ולגדלם בעצמנו אנו קונים זמן בחוגים, משפרים את המוצר עם ריטאלין, וחיים לבד. במקביל למשפחה. אני שונא לעבוד. אני אוהב להיות בבית. אחרי מספר ימים עם הילדים המטלות הופכות קלות וזורמות. גם אני קניתי את המיתוס של הורות שוויונית וחי בעצב שבפער בין הפנטזיה למציאות ההזויה של רופא צעיר. אני לא יכול לשלב בין שני התפקידים, כי כל אחד מהם דורש טוטאליות שקשה כל כך לתת. נכון, הנשים מקריבות הרבה, המהפכה הפמיניסטית מאכזבת מול מציאות קפיטליסטית דו פרצופית. אני עדיין חושב שהמפסידים העיקריים של הדור הם הגברים של הדור הבינוני פלוס. בעצם לא אנחנו. הילדים שלנו. הם המפסידים העיקריים.

אזהרה – הספר עלול לגרום למריבות בין בני זוג. כל הקורא עושה זאת על אחריותו האישית בלבד.

אריאנה מלמד כותבת כרגיל מצויין על הספר.

טירוף מושלם באתר טקסט – פרק הפתיחה של הספר לקריאה לפני קנייה.

בתוך ההרס הגדול, הדיכאון הלאומי, והקושי בתפקוד היומיומי הביאה המקוללה כמה זוטות נעימות. כמה דברים שיישארו מאחור ועליהם אספר לנכדי כמו שסבא סיפר על גנבת התרנגולת והמרדף אחריה קצת אחרי לטרון.

1. פרוייקט הלו לבנון הלו ישראל של עמי בן בסט חשף את דרך התקשורת הזו בין אנשים, עוקפת ממשלות וצבאות, חוצת גבולות ומעוררת מחשבות. הבלוגים יכולים ליצור שינוי לפחות ברמה האישית – בהבנה טובה יותר של בני האדם מהצד השני, בהפחתה של היוהרה. לשיחות מעבר לקווים יכול להיות תפקיד גם בהחלמה והשלמה לאחר המלחמה. אני ממשיך לקרוא במיוחד את הבלוג הנפלא של ד"ר רמזי מבירות. תודה עמי!!


2. בלוג המלחמה של YNET הוא בלוג משותף לרבים שסיפרו את קורותיהם. כל כך מעניין לקרוא את החוויה הקולקטיבית שנצרבת מתוך המון חוויות אישיות, במלחמה הזו ייכתב שיח אזרחים במקום שיח לוחמים של המלחמות הישנות.


3. את הפנינה האמיתית קראתי שם היום. לילך בשן כותבת על אלוהי המלחמות שגר ממש ליד בפנטזיה בתוך מציאות מטורפת. תודה לילך על הטירוף השפוי.


4. הפליטים האישיים שלי הלכו לבקר בצריף בן גוריון. בכלל, המקום שופץ ומרשים מאוד. תחושת המנהיגות החסרה היום מורגשת בכל פינה בצריף הצנוע מלא בספרים, ברהיטים הפשוטים, בנעלי הבית. בהשוואה למנהיגי העשור האחרון הנהנתנים, לובשי חליפות ורכבי השרד, הקשורים הטבורם להון הגדול הצריף הקטן הזה באמצע המדבר משמש תזכורת שאפשר גם אחרת. בהסתפקות במועט, בחיי שיתוף, בדאגה אמיתית לאזרחים. ציטטות של בן גוריון חרוטות על סלעים בקרקע בדרך לצריף. אחת מהן – "הנגב יהיה המקלט של מדינת ישראל" צימררה אותי ואת פליטי.


5. התגייסות הפרטים בדרום למען הפרטים בצפון הראתה את הסולידריות ועצמת החברה שלנו. אנחנו חזקים מאוד. הנגב שלי מָלַא אורחים. כל חדר פנוי נתפס, כל אכסנייה התמלאה. התנועה בכבישים הריקים התגברה. אנשים ארחו, בישלו, עזרו, חייכו, חיבקו. ההתגייסות הפרטית הדגישה את התנערות הממשלה מאזרחיה בכיעורה. המלחמה לימדה כמה רחוק הלכנו כולנו בהפרטת האנושיות למען הכסף. מלחמה כמורת דרך.

* פכים קטנים – זוטות, דברים קלי ערך. אנקדוטות (מתוך רב מילים).

זיו ספקטור מפעל של איש אחד הקים חווה אקולוגית ממש בכניסה למצפה רמון בין בית הקברות לאיזור המלאכה הקטנה. כבר כמה שנים שאני מסתובב באיזור ונמנע מכניסה פנימה. יש משהו שהפריע לי בקונספט של שטח גדול במדבר שלי הציבורי שנמסר לפרטים.

לפני כשנה נשקו הדרכים כשקבוצת מנהיגות צעירה שזיו יזם – (קבוצת נערים בדואים שנבחרים לאחר תהליך סינון לקייטנת העצמה של חודש וכוללת טיולים, סדנאות, ועבודה למען הקהילה) הגיעה לשפץ את מבנה הבוץ האוקולוגי בו התכוונו לפתוח מרפאה בכפר בדואי בלתי מוכר.

התרשמתי מהשקט ורוח העשייה של זיו. אדם שמאס בדיבורים ובחר במעשים. ברמה האישית. הוא בחר בעשייה מתמדת של שינוי חברתי במערכת היחסים הנפיצה ביותר היום בישראל. זו שבין הצעירים הבדואים לישראל, חברה ומדינה.

מאחר ורק התחלתי בעשייה חברתית שוחחנו קצת בין רגבי האדמה – איש עם דעות מוצקות ומילים חותכות. מאז כתושב באיזור ורופא במצפה הקשבתי יותר טוב.

זיו הקים בשתי ידיו את דור המדבר "סטארט אפ חברתי" להעצמה אישית וקבוצתית של נוער ללקיחת אחריות בחברה בה הוא חי. הצעירים בני קהילות ומגזרים שונים עוברים הכשרה, העצמה וצוברים נסיון בהובלה ועשייה חברתית.

לאחרונה, אחרי שנה של פעילות אצלנו ולקראת סיומה, נוצר קשר שוב ואמורים היינו לשבת ולדבר קצת לשמוע, ולחשוב יחד על המשך הדרך שלנו בעשייה חוץ ממסדית רפואית בנגב. המלחמה קטעה את התכניות. אתמול בירידה ממצפה רמון ראיתי רכבים בחנייה בחווה. היום ב YNET הבנתי את הסיבה.

קבוצת צל מדבר מארחת בהתנדבות מאות בני נוער לסדנאות מרוכזות. אין כאן נופש פעיל על הים עם ארטיקים נוסח גידמאק. הימים מלאים בפעילות ועשייה. בני הצפון לומדים להכיר את המדבר. יוזמה מדהימה.

צל מדבר וזיו – אתם גדולים. אני אקפוץ בדרך למרפאה ואדווח מקרוב על העשייה ואם תצטרכו רופא חס וחסיסה אל תתבישו.

הימים האחרונים ימי חשבון נפש עצוב.

קשה לישון בלילות.

הוואליומים וחבריו זורמים כמים אצלי במשרד, אמהות נשברות וממררות בבכי. אבות מחניקים שיעול נבוך, לא מצליחים להרדם.

שני בנים בלבנון, שלושה. לכולם קראו, או עוד מעט קוראים, ואמהות שולחות חבילות שאמורות לרדוף אחרי החייל עד לבנון לפי דואר צבאי. שכחתי כבר את הדבר הזה כמעט.

אל החייל –

מספר אישי

דואר צבאי

בנים מתקשרים, מעבירים SMS, משקרים בטלפון.

לאבא מגלים, לאמא לא, ולהיפך. משפחות חושפות קצות עצבים ומשברים ישנים. אף פעם הוא לא סיפר לי כלום. רק לאבא. הוא סומך עלי. הוא לא סומך עלי. הוא שומר עלי.

אני לא מצליח לישוןןןןןןןןן.

יום אחד עצוב נורא ונראה שמכריעים אותנו. למחרת הלב מפרפר בתקווה. כך כבר חודש מקולל.

בקרוב גם אני שוב במדים והמלחמה הזו ממשיכה להראות את חוזק העם, ולצעוק מחולשת המדינה, והצבא.

קשה לראות את זה. כולנו גדלנו עם סיפורי ניצחון. וקשה לראות איך קבוצת גרילה קטנה משיגה תיקו עם היחידות הטובות ביותר שלנו. קשה לראות את הצבא שהפך כבד יותר ויותר. צבא תלוי טכנולוגיה עילית, עם חזון ארגוני לכל יחידה, מחשב כף יד לשלישון ולפ טופ לאפסנאי, עם לוגיסטיקה במקום תחזוקה, ופצצות חכמות. צבא עם חיל רגלים קטן ומוחלש, עם שריון פגיע. סדרי העדיפויות השתבשו. נראה שגנרלים כמו הרבה גברים אוהבים צעצועים מחוכמים. חי"ר זה לא מעניין כמו אמצעים מיוחדים שעושים ביפפפפפפפפ.

קשה לראות את זה. האזרחים המופקרים בידי המדינה. המדינה שמתנערת מאחריותה.

ולמרות הכל, (קטע סופרגלו), אני גאה להיות כאן. אני אוהב את המדינה הזו. אני מאמין בתקווה החדשה שסיום המלחמה הזו יילד. האזרחים הוכיחו את כושר עמידותם. את נכונותם לקורבן. את חוסנם. עכשיו נשאר לנו רק לשנות את המדינה. לדרוש מנהיגים בשיעור קומה בן גוריוני כמו שמגיע לנו. לדרוש צדק. למרות הדמעות והקורבנות התקווה מפעפעת, כי חייבים להיות אופטימיים עד כדי פסיכוזה או לא לחיות במקום הזה.

רופאים מאמינים שאפשר תמיד בכל מצב לעשות משהו, לשפר, להציל. אני עדיין מאמין שיש לנו תקווה. ברור לי שנזדקק לכימוטרפיה קשה, לכריתת איברים נמקיים, לביופסיות מסרטנים בגוף האומה, ולחבישות ושיקום ארוך. אבל בסוף נבריא. עם קשה עורף שכמותכם.

זהו, עברו שלוש שניות דבק.

לילה שקט שיעבור על כוחותינו, על ילדינו, ועל עמנו. ואמרו אמן.

לילה של שינה שקטה לכל האמהות והאבות, חלומות פז כי המציאות ממש לא נוצצת.

קצת באיחור גם YNET עושה יסודי על הפקרת העורף. כדאי לקרוא.

כתבתי קודם על המגש בלי הכסף.

על הפקרת האזרחים על ידי המדינאים.

לשמחתי עוד רשמים כותבים היום על הבושה הגדולה, הזועקת, המדממת של החברה הישראלית. חברת הצדקה. חברת הפרטה.

סוף סוף פרשנים מתחילים לדרוש אחריות, צדק, חיבוק לעורף רדוף.

רינו צרור דורש היום ממשלת עורף דחוף!

אריאנה מלמד שואלת איפה המדינה?

הכשל המודיעיני לא היה אל מול גבול הצפון והחיזבאלה. הכשל המודיעיני היה בדרגת ריקבון השלטון המרכזי. בהתנערות השלטון מאזרחיו – סיבת קיומו. אותם אזרחים שנדרשים לתת נשמתם ודמם למדינה על אזרחי ובמדים. הכשל המרכזי הוא בסדרי העדיפויות. זכותו של בעל הון להרוויח עוד ג'ובה חשובה יותר מזכותו של אזרחון קטון לחיות. בלי כבוד. פשוט לחיות. הדגמה טובה ביותר ניתנה לנו מהסדר בו מתקבלות החלטות על פיצוי. ראשית, לא מכריזים על מצב חירום או מלחמה. שנית, מפצים עסקים גדולים, את בעלי ההון. הם כבר יידעו לדאוג לעצמם. אחר כך חלק מהשכירים, ועסקים קטנים רק אולי. והשאר? שאבדו את ביתם? את חייהם על מזבח הקטיושה? הם כבר יקבלו צדקה מהשופרסל, או מלתת, או מביל גייטס…

והארץ תרעש…

המתים שלנו מתחת לקו.

 העוני, החמלה, המינוס בבנק.
הם שולי החברה.
הם זועקים מבתי הקברות בעכו ובמרר, מתרשיחא ונצרת, מטבריה ונהריה.
והם באים על כסאות גלגלים, עם קטטר, זקנים וילדים ,בבגדים הקרועים, במקררים הריקים.

אנשים עלומים.
הם המגש ללא כסף (אפילו לא מצופה בכסף) עליו ניתנת לאולמרט המלחמה.
עליו ניצלת לה מדינת הפרטה.

קשה לתאר את רמת האכזבה מאלו שהצבעתי עבורם. אלו שחשבתי שישנו את סדרי העדיפויות, והרי צריך היה כל כך מעט כדי ליצור תחושה של סולידריות אמיתית, של שותפות דרך בין צבא, ממשלה ואזרחים.

נולדתי למדינת רווחה לדוגמא. מדינה של צדק חברתי. של שותפות גורל וסולידריות. הסולידריות היא הדבר היחיד שיכול להחזיק אותנו עם ראש מעל המים. רק הלכידות.

היום אנחנו כבר לא צריכים לשאול מה אנחנו יכולים לעשות למען המדינה. כולנו נותנים. ונותנים. ונותנים. הבעיה היא שהמדינה, זו שהקימו בדם וזעת אפיים, היא, היא לא מבזבזת תאים אפורים על מה היא יכולה לעשות עבורנו. היא ממשיכה לדאוג לקבוצה קטנה בשפיץ של הפרמידה, ואנחנו משלמים את המחיר. בכל הצורות.

וזו אולי האכזבה האדירה של המלחמה השמינית.

נ.ב. מסר אישי לביבי נתניהו. לא אשכח לעולם איך ריסקת את החלום הציוני לחתיכות ביושבך באוצר. 

נ.נ.ב מסר אישי לעמיר פרץ לא אשכח את מעשיך היום בקלפי של מחר.

תוספת מאוחרת :

אשתו של אלוהים מנהלת רישום של החיילים הנופלים  ורישום נפרד של האזרחים הנופלים אצלה בבלוג.

לפני שבוע פתחתי בלוג באנגלית עילגת.

לאחר עשרות מיילים שכתבתי לחברים מודאגים ועצבנים מבחוץ, ובעקבות שיחות עם בלוגרים לבנונים ואחרים החלטתי לשפץ חלק מהמיילים ולפרסם בבלוג זמני.

מעניין איך קל יותר לכבס כביסה מלוכלכת בפנים בבלוג העברי, ואיך הממלכתיות פורצת בפוסט לעיניים זרות.

פוסט חדש מאתמול מספר על הנסיעה החטופה שלי צפונה. החיים בסרט. 

שוקי השקיע והתקין גרף נפילות קטיושות בישראל. כדאי לראות, הממוצע 100. המסקנה שלי שונה משלו. אני חושב שחיזבאללה מגביר את הקצב.

moon השקיעה במפה שמראה את ישראל נקודה אדומה בתוך עולם מוסלמי. היא שואלת איך יכול להיות שאנחנו כל כך מרגיזים את כולללם? אני חושב שהתשובה קלה. העולם כולו זקוק לשעיר לעזאזל. לקורבן. לשק חבטות. הייתי יכול להשקיע במפה מקבילה של כל המלחמות שמתרחשות היום בעולם. בצ'צ'ניה מתים אנשים בכל יום. בעיראק. באפגניסטאן. בהודו פיגועים וקרבות גבול עם פקיסטן, בסרילנקה מלחמת אזרחים מוגבלת בין המורדים שייבשו נהרות ושדות אורז לממשלה מקולומבו. כוחות אתיופיים פלשו לסומליה כדי לתמוך בממשלה שם. בסודן מיליציות שנתמכות על ידי השלטון המרכזי ממשיכות ברצח שיטתי של אפריקאים שחורים בחבל דרפור ובדרום המדינה. שכחתי משהו? כמה שומעים על הקונפליקטים האלו ב CNN? כמה שעות משקיעה מועצת הביטחון בכל קונפליקט? יהודים תמיד נמצאים תחת זכוכית מגדלת, או, בעצם מיקרוסקופ אלקטרוני. אנחנו מרגיזים. אנחנו מעצבנים. האף שלנו ארוך. במיוחד כשאנחנו חזקים. תמיד היה כך ותמיד יהיה. גיא בניוביץ' מביע את מחשבות הרדיפה שמלוות אותנו כיהודים בהקשר של המלחמה הנוכחית בצורה טובה הרבה יותר ממני. שווה לקרוא.

שבתמלחמה.

מראה המלחמה כמראה המדינה.

בצפון נשארו רק שרידים של עורף. העניים, הנכים, הקשישים. הפערים החברתיים. מי שיכול נכנס לרכב כבר מזמן ונתן גז דרומה. אלו שיכולים אפילו יותר ממשיכים בתכניות הקיץ הרגילות הח"ולה (לא האגם).
בלבנון הדרומית שנושקת לצפון המצב דומה. אלו שנשארו לא יכולים לצאת. זהו. עכשיו הם וגם אנחנו יורים פצצות חכמות ורקטות גאונות. הפצצות שלנו מונחות בלי לייזר אל העניים מצפון. כדוריות המתכת של הרקטות ננעלות על המטרות החלשות ביותר אצלנו.
בשנים האחרונות איבד העורף השיורי הזה את תשלומי ההעברה והקצבאות שהחזיקו את הראש מעל המים.הנכסים המשותפים שלו ושלנו נופרטו עד דלא ידע. רבים איבדו את עבודתם. ברי המזל מועסקים בפטנט המודרני לעבדות שנקרא חברות כוח האדם. הם גם הראשונים שיפוטרו אחרי המלחמה כדי להגן על כספם של בעלי ההון. אלו נמצאים רחוק רחוק. הם אלו שמשלמים את מחיר המלחמה הביזארית הזו בגופם, הניצולים ישלמו את המחיר בעבודתם ופרנסתם.
אנשים טובים, עמותות, חברות מסחריות משנעים עכשיו מדי יום אלפי אנשים שלא יכולים ללכת לבד מהצפון להתאווררות קצרה בדרום, וחזרה אל התופת. אתמול בדקתי רבים כאלו שהגיעו ממשכנות העוני אל אכסנית הנוער המקומית. מרוטים. עצובים. לרבים אין תרופות, או אין כסף לשלם עליהן. הם כבר לא מצפים לכלום מהשלטון המרכזי שאכזב כבר אלף פעם. אני יודע שהשלטון שמסכן את חייהם במודע לא מגן על זכותם הבסיסית ביותר. לחיות. לנשום. לאכול. לשתות מים. לא מדובר כאן בזכויות יסוד ממגדל השן של פעילי הזכויות. מדובר כאן ברצפה. עניים זכאים לסיכוי נמוך יותר לחיות. למרות הרצון הטוב ששופע יש בנתינה הזו של נופש בדרום בנדבה השפלה.
עמותות, אלפי מתנדבים, אומנים, ספקים, התגייסו לחלוקת מזון, לאספקת שירותים חיוניים, להתקנת מזגנים במקלטים, לשעשוע הילדים. אצלנו במלחמה המופרטת הצדקה החליפה את הצדק.

אתמול שמעתי ברדיו שהכנסות המדינה ממיסים עלו על התחזיות בכך וכך מליארדים. גם בשנת 2005 היו המון עודפים. איפה הגבר שיפתח את הברז ויתחיל לשפוך את העודפים, (הכסף שלנו) על העורף הרדוף? איפה אביר השוויון והסוציאליזם בעדו הצבעתי? בעדו שכנעתי וכתבתי? איפה הנבחרת המנצחת שלו? טבעו בדם ואש ותמרות עשן? חודש חודששששששש כבר שהאנשים הללו יושבים בקברי הבטון. איפה שרת החינוך שלי שתגייס ותשלם למורים וסטודנטים מהארץ כולה לטובת בידור, הוראה, וטיפול בילדים הכלואים בין הפגזים?

שלשום נסעתי צפונה. הכביש צפונה מלא להתפקע ממשאיות צבא שמובילות שמן למכונת המלחמה. כמה קשה למלא את המשאיות הללו לאחר שירוקנו את בטנן בגבול במזון, באספקה, בארוחות חמות לעורף החזק? כמה קשה לגייס את החטיבה הכחולה הנודעת מפינוי גוש קטיף, מיטב הנוער הג'ובניקי לסיוע ברכות ובנחישות לבניית בזק של חדרי ביטחון? לשיפוץ מקלטים? לתיקון תשתיות ניזוקות? להתחלה של ריפוי? כמה קשה יכול להיות להוציא מכרזים לבניית בזק של מקלטים בכפרים ערביים?

המתים שלנו מתחת לקו. העוני, החמלה, המינוס בבנק.
הם שולי החברה.
הם זועקים מבתי הקברות בעכו ובמרר, מתרשיחא ונצרת, מטבריה ונהריה.
והם באים על כסאות גלגלים, עם קטטרים, זקנים וילדים ,עם בגדיהם הקרועים, במקרריהם הריקים.

אנשים עלומים.
הם המגש ללא כסף (אפילו לא מצופה בכסף) עליו ניתנת לאולמרט המלחמה.
עליו נבנה כוח ההרתעה של צה"ל בשנים הבאות.

ההיסטוריה תבוא חשבון עם האחראים להעמדת אזרחים בקו האש. אהוד ברק, ראש ממשלה כושל בעוד נסיון כושל להציל את עורו הפוליטי ברח עם הזנב בין הרגלים מארץ הלבנון. אריאל שרון שנטל את המושכות מיד אחריו קיבל אינתיפאדה 2 לפנים, והוביל את מדיניות ההתעלמות מההתעצמות, ממחסני הנשק, מהבונקרים, מהאימונים והכסף האיראני שזרם אל הגבול שלנו. עד לפתח ביתם של האזרחים. שותפיו לעיוורון עומדים בראשנו עד היום. מהעבודה, מהליכוד ומיצור פוסט ליכודי שנקרא קדימה. עוד נסיון להצלת עור פוליטי הוביל להתנתקות מעזה שעולה במטחים יומיומיים על שוליים אחרים. אלה מהדרום. המושבים הנשכחים, העיירות העניות. כולם הובלו אל החזית. 
לפני יותר מעשור בעידן אוסלו הטוב והמיטיב ידעתי שגם אם נעשות טעויות הן נעשות מתוך כוונות טובות. מתוך ראייה של מנהיגים את טובת מדינתם ועמם לפני טובתם האישית. בעשור מאז אני כבר לא בטוח. האם ההתנתקות נוצרה לאחר מחשבה עמוקה ומתוך צורך וראיית העתיד? ואולי נבראה במוחם הקודח של יועצי תדמית ממולחים?
מלחמה בהפרטה. עמותות מאכילות, חברות מסחריות משקות ומשנעות, ופיקוד העורף מוסר. כל אחד שימצא איזה חדר פנימי וישכב בצד הדרך. מגבית קרן הייסוד מגייסת עוד כסף. הסוכנות גם. כמה ממנו יממן מנגנון מנופח וארכאי וכמה יגיע אל מגש הכסף?

ולמרות המנהיגים, ולמרות הממשלה, האנשים הפשוטים, החלשים חזקים עומדים כבר בשנה השישית של מלחמה מתמשכת סביב הבית. מחבלים מתאבדים במסעדות, בבתי קפה ובאוטובוסים. קסאמים וזילזלים על הבית. מילואים. מסים. פיטורין. קיצוצים. עידוד צמיחה. למרות הכל כולנו נושאים בנטל העצום הזה בדממה. באופן מעורר כבוד. עם קשה עורף. ואולי הסבל והעמידות צרובים ברצף הגנטי של העם היהודי? אנחנו יודעים לסבול נהדר. המנוחה והנחלה, זה מה ששובר אותנו.
ועוד לא דיברנו על הצבא. מפת הנופלים והנפצעים מראה מי נותן את זמנו, זיעתו ודמו למען הכלל. עולים חדשים, חיילים בודדים, אנשי קיבוץ ומושב, עיירות. שולי החברה. מפת הנופלים תראה גם מי היושבים עם כפית הזהב בפה וממשיכים לעשות לביתם, לעצמם. למצוא את האושר מבפנים.
והבורסה ממשיכה לעלות, והשקל יציב. מישהו כבר גוזר קופון, וכסף זורם לכסף כאילו כלום. כאילו אין מלחמה.
מלחמה בהפרטה.

תוספת 09/08/2006

אשתו של אלוהים מנהלת רישום של החיילים הנופלים  ורישום נפרד של האזרחים הנופלים אצלה בבלוג.

שקדיה וד.ט. חושבים שיש במסקנות שלי טעות לגבי ההרוגים במלחמה הנוראה הזו.

בעקבות הצצות חוזרות ונשנות בהתכתבות הענפה בין הבלוגאים השונים מלבנון ולארץ ומכל הכיוונים אצל השכן עמי בן בסט, ועקב עוד לילה עצוב ודאוג ללא שינה החלטתי להעביר קצת מהמיילים באנגלית שאני שולח לחברים מודאגים ברחבי בעולם לבלוג באנגלית.

הסברה? ממש לא. אני כל כך לא יודע את נפשי מהמלחמה הזו, כל כך לא יודע מה לחשוב, בעד, נגד, ובעד הנגד. אני חושב שכדאי שרבים כמה שיותר ידעו כמה מלחמה יכולה להיות נוראה. כמה עצב, הרס, עצב וקטסטרופה יש בהרג של אדם את חברו.

בימים האחרונים אני עובד ומסייע בבעיות הקטנות והגדולות של החיים. נאבק על שנתם השמונים של מטופלי, על הארכת חיים ואיכות חיים, כשבכל מקום מסביב אנשים נקטלים.

העיוורון שקיים בעולם לגבי מלחמה עוזר לממשלות לבצע אותן גם כשיש ברירה. ילדים נלחמים בדמיון ובצעצוע. גברים נלחמים בעיני רוחם בקרב סטרילי, בגבורה, עם זוהר אבירים סביב לשריון. מלחמה היא לא ככה. מלחמה זה רע. רעעעעעעעעעע.

תיעוד ברפואה זה דבר חשוב. אנחנו ככותבים ואנשים חושבים מוכרחים לתעד את הנורא הנורא הזה למען אחרים. למען ההיסטוריה. למען הילדים שרוצים להפוך לחיילים גיבורים. למען ילדינו.

כתובת הבלוג הזמני החדיש

http://docurel.blogspot.com/

1. המלחמה הזו עדיין כל כך מבלבלת.


2. הלב בעד, המוח נגד, בבוקר מפציצים וחיילים נפגעים והמוח מתחמם והווריד פוקע ולמה לא מכניסים עוד איזה שלוש אוגדות וקורעים להם את הצורה? למה לא מפוצצים את כל בינת ג'בל שפעם מזמן היתה הבית שלי למספר חודשים? ואחר כך המוח חושב על הקורבנות באזרחים. על ההרס. על החיילים שלא ישובו. שבבוקר עוד נשמו אוויר צלול של לבנון ושמים כחולים ואחוזי לחות, ועכשיו כבר לא. על אמהות מכל הצדדים והכיוונים שקורעות את ליבן באבדן נורא. ופתאום אני נגד כל זה. ואז, אז, אני מבין שזה אין ברירה, ואז עוד פעם תינוק מרוטש, ודי, מספיק. מזל שמתגייסים בגיל 18. גיל לא כל כך חכם. רק כך אפשר לעשות מלחמה. עם ילדים. הבן שלי בן חמש היום. החייל הקטן הזה עם תלתלי זהב ישן בנחירות קטנות. אולי שוב יברח לו פיפי או שיקום מחלום רע ונתחבק. ילדים מתכווצים בשנתם. הם הופכים תינוקות רכים. אני מנשק אותו ויודע שאבות אחרים במקומות אחרים מנשקים עכשיו פעוטות ישנים ורכים שיהיו מחבלים מתאבדים, חזבאלונים, "חמושים". אוףףףףףףף. פשוט לחבק חזק ולבכות.


3. כמו בכדורגל. כל אזרח מאמן. גנרל. יודע את הפיתרונות. הקושי הוא שהפתרונות משתנים לפי רמת הקריזה, שעת היום, אחוז הלחות, כמות הרקטות. הדבר המפחיד הוא התחושה שמתגנבת ללב שגם במטכ"ל, בקבינט, במטבחון, במטבחונון ובראשם של ראשי כל ממשלותינו המהלכים מתגבשים תוך כדי תנועה, בבהלה, בלי מחשבה יתרה. פחד אלוהים.


4. בפעם האחרונה הייתי שם ממש לפני הנסיגה. כבר סטאג'ר, סבא של הפלוגה. המילואימניקים היחידים שנכנסו אז פנימה. פיצצו לנו את הצורה שם. כמעט כל יום פצצות, ופחד אלוהים. צריך להודות בכך. ברחנו עם הזנב בין הרגליים. מצחיק להיות פתאום מילואימניק עם סדירים. המ"פ האימתני בן 23. הרס"פ האכזרי בן 21. ארץ ליליפוט. ארץ יפה לבנון. לא מגיע לה. לא מגיע לאנשים האלו. לא מגיע לנו. ובכל זאת במין נקרופיליות מוזרה אני חולם על לבנון לפעמים. במרפאה במוצב היה שלט "תיכף אשוב". היום אני נזכר שאולי תליתי אותו לפני השיירה הביתה בדרך למדבר. אני מתחיל להרגיש שבאמת – תיכף אשוב.


5. הפגנות נגד. לבנון מוציאה מכולנו המון תרבות ותת תרבות נגד. אני שגדלתי על המלחמה הנוראה הזו, ששקעתי בעצמי בבוץ הלבנוני בצבא ובמילואים, שהסתכלתי בדאגה בנסיגה, לא רוצה להיות שם. קל לי מאוד לראות את סבל האחר. ואנחנו גם בעיני עצמנו מאמינים לכל העולם מסביב. נוח מאוד להיות פופולארי ואוטואנטישמי. להרגיש מוסרי. טהור. יורם קניוק כותב בטור מדהים על הרפלקס הזה של שנאה עצמית שאולי מתמתן עם השנים. כדאי כדאי כדאי לקרוא.


6. שלום. 

1. מליון פליטים בלבנון. שבע מאות אלף. חמש מאות אלף. המון מספרים. כולם אדירים. ברור שמאות אלפי פליטים ממלאים את הארץ מצפון. העם האמיץ הזה הקרוב ביותר אלינו מכל הבחינות, דמוקראטיה אמיתית, שהעיפה מעליה את העול הסורי, אי של שפיות בתוך המזרח הרתחון שלנו. מוענשים קולקטיבית. המראות ברשתות הזרות קשים. הם צודקים. אין אף סיבה שבעולם שמדינה מוסרית תעניש את כוווווולם.


2. אחת מהבעיות של הסכסוכים האחרונים היא העצמה שטמונה בהגדרה של ארגון טרור. אף אחד לא מצפה מהם למשחק הוגן לשמירה על חוקים בינלאומיים, לריסון. הם תוקפים אותנו קולקטיבית ואנחנו חייבים להגיב עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. החולשה שבעוצמה. מסתבר שסוריה ואיראן הן המדינות החכמות באיזור. הן משתמשות בשתי הדרכים. גם צבא סדיר ומאורגן שפועל לפי הסכמי שביתת הנשק הישנים, וגם ארגון טרור שמשמש קו קדמי ויכול לעשות כל מה שהמדינה רוצה, רק בלי שבאים עם הממשלה חשבון. אף אחד במועצת הביטחון לא מגנה, אף אחד לא מגיש תביעה בהאג. הם יכולים לאמן, לספק נשק, לממן, רק לא לקחת אחריות. לאחרונה איימו הסורים בהקמת "ועדות עממיות" לשחרור הגולן. עוד פטנט מחוכם למלחמה ללא חוקים ללא מוסר, לפיראטיות בלי לשלם את המחיר. המשפט הבינלאומי והמשפט הישראלי, כמו גם דעת הקהל העולמית חייבים למצוא את המוצא מהפרצה הזו, מהנקודה העיוורת.


3. המלחמה הזו אליה אנחנו נופלים בכזו שמחה, מעבר למוראות הרגילים של מלחמה היא מלחמה בה סובלים שני עמים קטנים ואמיצים שמשמשים כלי משחק בלוח שחמט של מעצמות גדולות הרבה יותר. אנחנו מתים למען אמריקה, הם נטבחים למען איראן וסוריה. אנחנו נלחמים את מלחמת החלוץ של בוש, הם את מלחמת המאסף של אחמדינג'אד והמושכים בחוטים של אסאד הקטן (רץ בבוקר אל הגן). יש כאן תערובת מצחינה של נפט, כסף, דת, אנרגיה גרעינית, גזענות, אנטישמיות, קולוניאליזם, משתרצו. הדבר היחיד שאין כאן היא חמלה על האיש הקטן. העולם שלנו חולה ואנחנו, אנחנו אבצס מלא מוגלה שהכירורגים מאיראן ואמריקה מנקזים בסכין חלודה. אולי נרגיש קצת יותר טוב אחרי הניקוז, אבל החלודה כבר תזרע את את המוגלה עד לאירוע הבא.


4. כמה פליטים יש בישראל? חמש מאות אלף? מליון? מאה אלף? למה לא מדברים עליהם ב CNN? כי העורף שלנו חזק. אין דבר כזה משפחות שברחו דרומה אל מעבר למרחב החדרתי-גדרתי. הבית שלי מלא בפליטים. כבר שבוע. מהצד שלה. על גבי בלוג זה אני יוצא בהכרזה דרמאטית. אם תוך שבוע צה"ל לא מחסל את חיזבאללה, אני אישית הולך והורס אותו. זהו. יש גבול. (אולי במקום זה נקים את הוועדה העממית לשחרור השירותים שלי מהתור).


5. עוד עדכון ואחר כך נשוב לגבול הצפון. לכתבנו בחיפה. בצפת. בקרית שמונה. מאה רקטות. עשרים רוגטקות. פאג'ר. צנח לו זילזל. לפרשננו האלוף שהוצאנו מהנפטלין. בחמש אחר הצהריים פרשננו אלוף משנה במיל. בשש תת אלוף במיל ומשמונה אלופים. כולם אלופים. נכון שלא ידעתם שאתם מממנים כל כך הרבה אלופים? אלופלופים. מאז הפרישה הם צברו כל כך הרבה מילים ולחץ לאמר אותן, שהן יוצאות בצרורות. מי שעוקב יכול לשמוע דעה אחת ביום ראשון, ואת היפוכה ביום שני. אולי די כבר????


6. עדיין מאוד מאוד מבולבל.

כבר שבוע בתוך הדבר הזה.

כבר מזמן לא ראיתי תנועה כזו בכבישי הנגב. הכיוון כמעט תמיד דרומה. כל פציינט מארח עוד פציינטים בפוטנציה מהצפון. בימים הראשונים מיד לאחר החטיפה היה מין שקט מוזר במרפאה. כולם כנראה נצמדו למסכים המומים מהתגלגלות גלגל המלחמה וההרס.

בתחילת השבוע יצאו כולם מהבתים והגיעו לחפש נחמה. כאבי ראש, כאב בטן, חוסר שינה, סחרחורות. עם בחרדה.

מוזר ומנחם בעת ובעונה אחת לטפל בבעיות הקטנות של החיים כשמסביב ובעיקר בתוך המוח אזעקה יורדת ועולה. מלחמה. לחימה. מבצע בלי אחוזי הנחה.

יש שמקדימים את תלונתם בחדר במשפטים כמו "אני מצטער לבוא עם בעיה כזו במצב כזה". המצב. אם חשבתי שזמן מתיחות מביא לפרופורציות, לביקורים פחותים על בעיות קטנות, טעיתי. כל הקטנות נשארו, והן מתעצמות. המצב מוסיף לתלונות הישנות והטובות עוד ביקורים שונים ומשונים שמעידים על חרדה קבוצתית גבוהה. רוב המטופלים מארחים משפחה. גם זה כבד.

היום אני משתמש בליצנות רפואית יותר מאי פעם. צחוק שמרפא את המרפא. למען השפיות שלי. למען השפיות שלהם. קל להשתמש בצחוק עם ילדים. עם המבוגרים זה קצת אחרת – אבל הם זקוקים לזה הרבה יותר. לקסם. אם כל מי שקורא את השורות האלה יקנה בועות סבון ויפריח אותן ברחוב האם זה יעזור קצת? יעלה חיוך? אצלי זה עוזר מאוד. גם חותמת על היד ומדבקות ופרצופים. גם מרשם לבת או בן הזוג שמצווה על עיסוי וחיבוק פעמיים ביום בוקר וערב אחרי האוכל. תופעות הלוואי מעטות.

אני מחבק את הילדים חזק בימים האחרונים. מנסה לנשום קצת מהשקט שלהם, לשמוח שהם נמצאים לידי, תחת העיניים, גם הילדים הם אי של שפיות בלתי מתפשרת.

העולים החדשים בבלבול. המידע שמקבלים מקוטע ומבולבל. הם שומעים מהמשפחה בצפון, המטוסים שחגים כל הלילה והיום ממעל. הדי התפוצצויות בשטחי האימונים. אצלם לא מדברים על חרדה, אבל יש מצוקה.

העם זקוק להרפייה קבוצתית. עממית.

בערב כולם נצמדים למקלט. חמש או שש שעות של חדשות רצופות עם פרסומות בשלושה ערוצים. מזפזפים. כמו הרפייה קבוצתית -אבל להפך. הלחצה קבוצתית. עממית, ויש מי שגוזר את הקופון בפרסומות. אפילו אצלנו הטלוויזיה יצאה מן הארון והועמדה אחר כבוד במרכז הסלון עבור הפליטים האישיים שלנו.

בבית המולה, בלאגן. קשה למצוא פינה שקטה. לארגן מחשבות.

אני מקווה שהעומס הגדול כאן מקל במשהו על העומס של הקולגים בצפון. כבר שנים שמפתחים כאן תיירות, שמנסים להביא תושבים לנגב. עכשיו מלא כאן. והשקט המדברי מתחלף לאיטו בהמולה. 

עדיין בעיקר מבולבל.

1. בלבול גדול. בעיקר בלבול. הצבת מתהדקת מצפון ומדרום וחייבים לעשות משהו. לזרוק איזה פצצת טון, להרוס, להשמיד, לחלק שלל… רגע אחר כך הטסטוסטרון יורד וקצת קשה להבין למה אנחנו בוחרים במודע ליפול למלכודת, לחזית נוספת על זו שמדרום, למה אנחנו מגיבים על מהלכים שלהם במקום "להגיב בזמן ובמקום שישראל תמצא לנכון" כמו שכל כך אוהבים לאמר בימים אחרים. חטיפה דומה הייתה בהר דוב, ושתקנו, ושילמנו. אז למה דווקא עכשיו?
   
2. שכונה גרועה בחרו לנו הקונגרסים הציוניים. שכנים גרועים, כנופיות ברחובות, אלימות משתוללת. אחרי כמעט שישים שנה בשכונה התחלנו להתנהג כמו כולם. מרביצים לנו. חזק. במקום להרביץ למנהיגי הכנופייה ששלחו את הבריון אנחנו תופסים את האח הקטן שלהם ומפרקים אותו מכות. שתי השולחות – סוריה ואיראן לא במשחק. אנחנו מרביצים ללבנון. יפה לנו.
   
3. נראה שחטיפת שני החיילים היא הדבר האחרון שמעניין את הקברניטים. פעולת הריגת חיילי המילואים על הגבול, החטיפה, יחד עם מצב רוח סוער על רקע החטיפה הקודמת, מאפשרים פעולת ענישה קולטקטיבית מסיבית. פעולה שאולי, (וסביר שלא), תשנה את מאזן הכוחות מצפון. היכולת להפעיל כוח בלתי מרוסן מאפשרת אולי להפחיד את החמסים מדרום, ולפצות במידת מה על הבריחה מלבנון שמקיזה את דם אזרחינו כבר שנים. אנחנו כבר נראה להם מה זה!! המרק הוא רק התירוץ.
   
4. מה עם גלעד שליט? זהו? כבר לא מעניין? היום פרצו חמושים את הגדר העזתית לרפיח המצרית. לא אתפלא אם גלעד מוברח בחסות פעולת ההסחה מצפון בשעות אלה אל מצריים ואל מחוץ להישג ידנו.
   
5. למען הגילוי הנאות אגלה שהתנגדתי ליציאה מלבנון (כמו שהתנגדתי ליציאה מעזה). לא שחשבתי שצריך להישאר שם לנצח. חשבתי ששיקולים פוליטיים אלקטורליים ואישיים של ראש ממשלה כושל, (אהוד ברק במקרה הראשון ואריאל שרון בשני), אינם סיבה מספקת לברוח עם הזנב בין הרגליים. חשבתי שהנסיגות האלו בלי הסכם, תוך הימנעות מכוונת מכל משא ומתן שיוביל להסכם לא הגיוניות. ראיתי את הנסיגות כמו עוד טעות קולוניאליסטית שלנו. בצורה פטרנליסטית כל כך אנחנו מדברים עם עצמנו ומחליטים, (בלי לתת לילידים להפריע לנו), שאנחנו רוצים עכשיו לצאת. לאכפת מה יהיה. בתחום הזה אני קונה את דבריהם של מנהיגי הימין, (ומנהיגי ארגוני הטרור הפלסטינים), שהנסיגה הביאה עלינו את הקזת הדם של האינתיפאדה השנייה, את הקסאמים, את ממשלת החמאס…
   
6. רופא צריך לחבר הרבה פעמים בין סימנים מוזרים לישות מחלתית אחת. חטיפה ברגליים מדרום, יחד עם חטיפה בראש מצפון, כאב ראש בצורת קטיושות, וכאבי רגליים כקסאם מתחברים למחלה אחת. חמאס וחיזבאללה פועלים יחד? בעצם מדובר בשני ראשים של אותה מפלצת. המימון מגיע מאותם המקורות – כספי תרומות מהעולם המערבי ומדינות הנפט, הנשק מאיראן, הדרכה הכוונה וגב חזק מסוריה. מסיבה זו אולי בעצם לא מדובר בשתי חזיתות אלא חזית אחת ויחידה. החזית ביננו לבין סוריה ואיראן. ואולי גם בשביל מנהיגי הכנופייה איראן וסוריה אנחנו בעצם האח הקטן שאפשר לקרוע במכות בדרך לבית ספר. האח הגדול שלנו שאליו המכות מכוונות הוא אמריקה.
   
7. מצד עשירי, אין ספק שחייבים לעשות משהו, ואי אפשר לשבת בחיבוק ידיים כשגונבים לנו חיילים, והורגים במילואימניקים, כשאנחנו במלחמה גם כשיש שקט. אם הפצצות מסיביות של תשתיות בלבנון אינן הפיתרון, אז מה כן? חבר טוב שלי מפנטז על חטיפת גומלין נוסח אנטבה בדמשק או בבירות. אולי. מה שברור הוא שלמרות שצריך אולי להגיב כדאי להתמקד בחיזבאללה ימח שמו ולא בכל לבנון.
   
8. אי אפשר לחיות ולגדל ילדים בישראל בלי להיות אופטימיסט על גבול הפסיכוטי.  אם כבר מלחמה וחוטפים קטיושות וזורקים פצצות אז מותר לקוות שכל הדם, ההרס, הרעש והבכי יובילו לשינוי אמיתי שיאפשר התקדמות להסכם. אני מוכרח לדעת שאני מגדל את ילדי לעתיד טוב יותר. מוכרח.
   
9. מחבק את האחים מצפון שיושבים במקלט, חושב גם על השכנים בדמוקרטיה האמיצה מצפון שניערו את סוריה מעליהם רק לפני שנה. כולנו פיונים במשחק לא ברור, תמונה לרגע על מסך טלוויזיה.
   
10. עמי בן בסט כותב על קשר בלתי אמצעי בין הפיונים משני צידי הגבול בעזרת האינטרנט. קשר בין בלוגרים מאפשר שיח עוקף תשקורת ופוליטיקאים. זה ניסוי חשוב במיוחד לאור המשותף הרב כל כך בינינו לבין רוב הלבנונים מצפון.
    
11. חנן כהן כותב מהונגריה על השלט שצריך להחזיק כאן "די להרג אזרחים בפעולות צבאיות", או, "מוות לא מצדיק מוות".
    
12. שוקי גלילי כותב וכרגיל אני מסכים כמעט לכל.
    
13. בעיקר מבולבל.

היום ביקרנו בנווה מדבר. באוטופיה.

מצאתי עוד נקודה קטנה של אור ששומרת על גחלת של אנושות, של חמלה ושירות לחלש, לאחר, בעידן הקשה והאנוכי הזה שלנו.

הגענו למפגש רופאים שמתנדבים במקום אחר בים החול הזנוח – הנגב. בפאתי באר שבע, אחרי מדבר של חול ובתים עצובים ממש ליד אתר דודאים פונים שמאלה ומיד ימינה.

באתר של הכפר כתוב שהאוכלוסייה מונה 110 נפשות, 50 חברים – חוסים, הסובלים ממגבלות פיזיות ונפשיות, שבע משפחות אומנות , וקבוצה של מתנדבים.

מדובר קודם כל בקהילה. שיתופית. כל משפחה – לרוב זוגות נשואים עם ילדים מתגוררת בבית וחולקת אותו עם חלק מהחוסים. עבודתם של ההורים בטיפול בבית, בסיוע לחוסים בכל. בנוסף, מחזיק כל זוג בית מלאכה בו עובדים חלק מן החברים לפי יכולתם. אנשי הצוות עובדים במקום וחברים בקהילה. אין משכורת אלא תקציב לאנשי הצוות – בדומה לקיבוץ שיתופי. הכפר משמש מרכז החיים של אנשי הצוות ולא רק מקום עבודה או מגורים. הם מגדלים בו את ילדיהם, חוגגים חגים ואירועי קהילה ומשמשים מעין משפחה מורחבת. החברים חיים לאורך זמן במקום בשיגרה הרמונית ויצרנית.

הקהילה טובלת בגן מטופח, שמשתתף בתחושה הכללית של ריפוי, בריאות ואהבה.

החוסים עובדים בבתי המלאכה השונים של הכפר ובשטחים החקלאיים.

שטח אדמה קטן מספק תנובה חקלאית מרשימה שמגודלת באופן אורגני. ליד הכרם שטח גדול בו מקמפסטים קומפוסט, מגדלים תירס, דלעת, מטע אבוקדו קטן, זיתים ועוד המון.

מעבר למזון על הצלחת משמשת חלק מהתנובה בבית המלאכה לעיבוד המזון. שם מייצרים ריבות, פירות יבשים, זיתים מוחמצים, שמן זית, תה ועוד.

במכבסה מכבסים את הבגדים, במאפייה מיצרים לחם מחיטה אורגאנית, במפעל הנרות ממיסים שעוות דבורים ליצירות אומנות, כאשר אפילו החברים המוגבלים ביותר משתתפים בטבילת הפתיל וביצירה.

כמעט בכל יום יש פעילות ערב – חוגים, לימוד, ומפגש בבוקר וחיי המקום מכוונים לקצב הרמוני, שמסייע לחברים באיתור השלווה והבריאות שחסרים לחריגים בקהילה הכללית. שלווה והרמוניה שבעצם חסרה גם לרבים שאינם חריגים.

האנשים הללו מראים שאפשר אחרת. אפשר לחיות ביחד בקהילה תומכת שגורמת לפרטים שבה לגדול יותר מאשר יכלו לבדם. אני מרגיש שכולם גדלים. החברים ואנשי הצוות. הילדים של אנשי הצוות. אנחנו – מבקרים לרגע של השראה.

אוטופיה = שום מקום. מדינה, חברה, משטר אידאליים כל כך שלא יכולים להתקיים.

מקומות כמו כפר רפאל משרים סביבם שדה (חשמלי? מגנטי? רעיוני?) של השפעה על העולם מסביב. ביקור קצרצר מספק השראה למאות ואלפי אנשים שאולי יצרו שינוי קטן בחייהם. אי אפשר להגיע לאוטופיה. הדרך ארוכה ומשובשת, והכיוון תמיד נגד הזרם. בכלל, אם נגיע לאוטופיה כבר לא יהיה לאן ללכת, או שהיא כבר לא תהיה אוטופיה.

אי אפשר להגיע לאוטופיה, אבל קהילות כמו כפר רפאל יכולות לשמש מגדלורים בים האפלה מסביב. מגדלורים שיכולים להשפיע. אם לא להגיע לאוטופיה, לפחות להתרחק מההופכית שלה – הדיסטופיה בה כולנו חיים.

נ.ב. למרות שניסיתי לא הצלחתי לשרבב ציניות, ביקורתיות, או ארס. קצת מוזר להוציא רשימה מלאה סופרלטיבים. זה מה יש.

פררר פרררר (טלפון נאנק)

בוקר טוב!! מדברים מהבנק.

בנקאית יקרה, בוקר נהדר!!

אזרח נפלא…

בנקאית מקסימה!!

טלפנתי הבוקר אזרחי החביב כי הבנק מעוניין להעמיד לרשותך.

להעמיד לרשותי?

להעמיד רק בשבילך אשראי ענננננקי!

בנקאית מכובדה, מדוע ולמה נפל הכבוד?

כי נמצאת זכאי אזרח מתקתק, והבנק מעוניין, ואתה פשוט מוכרח.

זכאי? זכיתי? כמו בהגרלה?

כמעט… בהחלטה אמיצה של מחלקת אשראי.

באמת בנקאית חשובה, עד הבוקר לא חשבתי שנחוץ לי כזה אשראי…

אבל עכשיו, כשאת אומרת, באמת לא יזיק אשריונצ'יק שיהיה במחסן. מי יודע מתי נצטרך?

אזרחון מצחיקון,

אנו מעמידים לך אשראי כדי שתוכל לקנות, לבלות עוד, לחגוג, והבנק…

הבנק יממן את החגיגה הפרטית שלך. למה לדאוג?

בנקאית ירום הודה, ממש ממש תודה, באמת חשבתי להרביץ איזו חגיגה.

כמה טוב, אזרחונצ'יק קטנטון, אתה יודע בוודאי, העמדה זה סיפור מסובך, יש טפסים למלא.

יש כספות לרוקן. בקיצור, המון עבודה.

נימצאת חייב לשלם כך וכך, ויותר, תמורת הקצאה מאוד נדיבה.

אבל הוד רוממותה, (אזרח מחווה קידה), לא זוכר אף פעם חגיגה,

את מבינה,

יש עבודה לעבוד, ועמלות לשלם, ומשכנתא להחזיר, וילדים לחנך. 

אני עובד, ומשלם, וזהו. 

ואם מותר, קושיה (בהכנעה), האם אשראי כמו שלי, בטלן, ולא שימושי,

יושב בפינה ודורש תשלום מכיסי?

בדיוק כך אזרחי הטיפשון. זה התשלום לאשראי העצלן. לאשראי שימושי,

הו, משלמים בריבית דריבית פשושי!!

מלכת הבנכול, אני מהרהר, אולי אפשר פשוט לוותר?

אני מודה על הזכייה, ועל הכבוד, אבל מעדיף אם צריך כסף פשוט… לעבוד.

אזרחי המרוד, במקרה כזה תהיה אבוד!!

ומה אם תחפוץ DVD או מקלט פלזמטי?

ואם הפרסומת תקרוץ והגברת תחפוץ?

ואם הכרטיס מגוהץ ורוקד למה לך לפחד?

קיסרית כספומט אני השפל, מבקש את האשראי לחסל…

אחשוב בקניות, אבזבז במודע, לא צריך. לא תודה!!

אזרח מוזר, אני מזועזעת, סביר שלעסת פרה משוגעת…

עם שיפוט מציאות לקוי אצלך, מחלקת אשראי מגרשת אותך.

אל ממלכה בה הצ'קים חוזרים, בה קונים רק כשיש כסף ממש.

אתה מגורש!! אתה מגורש!! אתה מגורש!!

ואל תעיז לגלות, שאפשר גם ככה לחיות, ואם יפגע בסוף השנה מאזן,

נראה אותך חי במדינה בלי חמצן.

קמצן!!!

וסגרה.

היום הסעתי צפונה תושב מכפר בלתי מוכר.

שוחחנו על המרפאה שהוקמצה בצו בית המשפט העליון.

הוא כועס. יש אלף אנשים בכפר והמרפאה פתוחה רק פעמיים בשבוע. למה לא כל יום?

הוא כועס. אין בית מרקחת הרופא סוחב כמות של תרופות נפוצות וזהו. השאר צריכים ליסוע עם המרשם לעיר.

הוא כועס. קופת חולים לא בסדר. המדינה לא בסדר. הוא בטח צודק.

הוא כועס. אין אמבולנס. דיברתי על נהגים מתנדבים.

דיברתי על התארגנות קהילתית. בקיבוצים יש נהג שמוריד מרשמים ומעלה תרופות במרוכז.

בקיבוצים יש המון כסף הוא אמר. הסברתי שגם במרכזי הקליטה ובקיבוצים יש רופא פעמיים או שלוש בשבוע. שהקהילה משלמת לכוח אדם – אחיות שנותנות מענה ראשוני כשאין רופא. שהאמבולנסים בקיבוצים מוחזקים על ידי נהגים שמתנדבים לכך ללא תמורה.

השיחה התקדמה בשני קווים. ניסיתי לדבר על התארגנות משפחתית, ברמת הכפר, בכל רמה אחרת. ברור לי שהעוני המחריד ומציאות היום יום של עולם שלישי לא מאפשרת התארגנות כזו.

מסלו פרסם בשנות החמישים את סולם הצרכים שלו. צרכים פיזיולוגיים (כמו מזון, שינה, בריאות), באים לפני בטיחות, שבאה לפני צרכים בהשתייכות וכך הלאה, אי אפשר לעלות לשלב הבא בלי שהצרכים בשלב הקודם ממומשים. השפיץ של הפירמידה הוא מימוש עצמי. מעשים שהאדם עושה כדי לחוש תחושה שכזו אינם מספקים צרכים פיזיולוגיים, גם לא בטיחות. הם בשפיץ.

מישהו מכיר סולם צרכים קהילתי דומה? ברור לי שכל עוד שהצרכים הפיזיים של מזון, כלכלה בטוחה וסבירה, חשמל, מים וכביש לא ממומשים, אנשי הקהילה לא יכולים לדאוג ביחד לבית ספר. לחינוך בלתי פורמאלי, או, למרפאה. קהילה בה רבים מתנדבים בצורה מרוכזת לרווחת הכלל, או, קהילה שמממנת בצורה מרוכזת עזרה לחבריה צריכה שכל התנאים הבסיסיים של סולם הצרכים האישי והקהילתי יתמלאו. לפני כן לא יהיה ארגון ועבודה משותפת למען מטרות. כל משפחה היא אי בודד, וקשה לדבר על "כפר" כישות או על קהילה.

אני מניח שקהילות כאלו הן גם פחות בריאות ראשית כי הן יכולות לדרוש פחות – הקול שלהן חלש ולא ממוקד. שנית, כי כשהכלל דואג לפרט החלש והחולה כולם מבריאים.

אז חוזרים חזרה לשאלות של הזנחה בסיסית. מנוונת ומכוונת שמונעת כל אפשרות להתקדמות במעלה פירמידת הצרכים (והמעשים) של הקהילה.

מזה שנה אני מעורב בסיוע רפואי לכפר אחר. עולם רביעי בישראל שמתיימרת להיות עולם ראשון. הרבה פעמים כעסנו, לא, נכון יותר לא הבנו את הפסיביות, וחוסר הארגון של האנשים. כאלו שכישוריהם אדירים. אני לא מוכן לקבל שמדובר בתרבות, שהאינדיאנים האלו שלנו אשמים כי זה מובנה בגנים שלהם. אני בטוח שאם נצליח לענות על פירמידת הצרכים האישית והמשפחתית, נראה התארגנות קהילתית עד לשלב ההגשמה הקהילתית.

אז מה עושים? דואגים לצעוק בכל מקום שהצרכים הפיזיולוגיים, הנפשיים, האנושיים לא מקבלים מענה. כל עוד שמתרחשת ההזנחה מדעת הזו לא יהיה פתרון לבעיות שמציגים הבדווים.

כל עוד זה לא יתרחש נמשיך לדבר בקווים מקבילים שלא יפגשו לעולם לם לם.