חנן כהן במטמורפוזה החל לכתוב בלוג לבלוגרים על בלוגים (מישראל לא מבולגריה).

בבלוג אין אפשרות להגיב מתחת לפוסט. זה קצת מפריע לכל מי שרגיל לפורמט הבליגה הרגיל.

חנן אומר בפוסט מהיום שמבנה יוצר פעולה (או, במילים אחרות מבנה הבלוג יוצר את המהות שלו).

המבנה של כותרת שמסכמת את הפוסט, גוף הפוסט, ותגובות למטה יוצר או משנה במידת מה את איך שאנחנו כותבים.

אני מסכים.

אני חושב שבלי תגובות לא הייתי כותב כאן. השיחה הפעילה והאפשרות לתגובות ספונטאניות בשליפה, האפשרות להגיב בצורה שלא מחייבת לקיחת אחריות, לא מחייבת הזדהות ולא מחייבת מחשבה עמוקה לפני כל מילה מאפשרת דיון הרבה יותר פורה. ומעצבן. וחי.

אז הנה, אני מגיב לחנן כאן, אבל מכל זאת מעדיף שהקוראים שלי יגיבו בשיחה כאן למטה.

בנושא הכותרת אני מסכים. לא כל הגיג שתי מילים כמו זה שכאן זקוק לכותרת. זה לתת הרבה יותר מדי כבוד לדברים קנטנים. הצורך בכותרת מונע מלכתוב דברים קטנטנים במרחב הזה הציבורי אישי.

היום דיברתי עם חבר. לפני מספר חודשים  הורדתי על מחשבו תכנת מסרים מידיים, ושיחות קול ווידאו. קצת אחר כך הוא הכיר גברת מארץ אחרת והמתנה שהשארתי במחשב איפשרה להם לבנות מערכת יחסים עוד לפני הנשיקה הראשונה. היום בשדה התעופה בחזרה מארץ אחת ובדרך לארץ אחרת הוא מסר שתכנית המסרים הצליחה להעמיק אהבה מזרע קטן לפרח. אושר גדול. האושר בטלפון הרחוק הצליח להידבק אצלי, ובין סרטן להתקף לב שמחתי. ככה IH שימחה באינסטנט.

עולם חדיש.

האירוע האחרון בו ירה שי דרומי חוואי מהנגב בפורצים במהלך נסיון גנבת עיזים מעורר סערה בדרום.

מחר יפגינו למענו רבים המאמינים שלא ניתן להאשימו בהריגה / רצח.

המוות הנורא והמיותר הזה מאיר בחוזקה שלוש נקודות בחיים שלנו בחבל הארץ המדברי. הנגב שמזמן הוא קולוניה של מדינת ישראל, ובדרכו במהירות להתנתקות ממדינת ישראל.

1. האזרחים, הבדואים תושבי הנגב מופלים, מוזנחים, נעלמים מעין הציבור. בעוני מנוון חיים חצי בעיירות זוועה, והחצי השני על הגבעות ובין הנקיקים בכל רחבי הנגב. אינם מוכרים. אין עבודה, אין תכנית כללית לפתרון, אין סיוע. היום עשיתי ביקור בית בעולם השלישי הזה. אנשים חיים באוהל או בצריף, ישנים על הקרקע ללא חשמל, ללא שירותים בסיסיים. ללא מים. תרנגולת הידסה בחצר ואני בדקתי וידעתי שאפילו את התרופות שארשום לא יהיה מאין לקנות. כי אם יש משהו קונים קמח, ואם יש עוד קצת קונים שמיכה. לא תרופה לסוכרת או ללחץ הדם, לא עזרי ניוד לילד המשותק. כי מדינה שמאפשרת עושר מנוון, מסריח, ומאפשרת עוני, הזנחה, ועולם שלישי נוסח אפריקה לא יכולה לצפות לשקט. התרעלה שמצטברת מבפנים מפעפעת בגנבות, בהשחתה, באלימות. עוני זה לא רק מספרים. עוני זה פשע.  


2. אנו תושבי הדרום חיים הרחק מהממלכה. הרחק מהשלטון, הרחק מחוק וסדר. שנים אנו עומדים בודדים אל מול פשע, אלימות, גניבות, השחתה. סחר בנשים, סחר בסמים, סחר מכל הסוגים מלבד הסוג שמשלם מיסים. פעם אחר פעם אנו עומדים אל מול שוטרים עצובים שלא מנסים אפילו למצוא את הרכב / לאתר את הפרות/ להחזיר את הסוסים. אין סיכוי הם אומרים. תוותרו. בעלי עסקים משלמים פרוטקשן. כשהממלכה חלשה צצים הפשעים המאורגנים ואלו שלא. צצים גם הנחושים להגן על עצמם ועל רכושם. כי באנרכיה כמו באנרכיה. מתחילים להרוג על כבשה, או בגלל פריצה, ומחליקים במדרון התלול והחלקלק להרג מיותר במועדון, או, על הכביש. אנרכיה. יום אחד אירוע קטן יצית תבערה גדולה, ואנרכיה נקודתית תהפוך לאש גדולה. זה קרוב קרוב.


3. האנרכיה שמתירה לכל אדם לשבת היכן שרוצה, לבעול אדמה, לשים גדר להכריז שלי היא. המדינה הזו שמביאה חוואים עם רובה ציד למרחבי הנגב כאילו שחסרים ישובים שמשוועים לאדם. המדינה הזו שעוצמת עין מצידי הכבישים שמתמלאים בבועלי אדמות מכל סוג וזן, מוכרים ובלתי מוכרים, חוקיים ובלתי חוקיים, יהודים ומוסלמים, המדינה שמאפשרת הפרות קטנות של החוק, נעצרת פתאום ועוצרת פתאום. איש אחד. החוואי בהארכת מעצר. הפשע והפרת החוק זוחלים יום יום. בעצם לילה לילה. עוד בית מוקם, עוד חווה דורסת פיסת בראשית. עוד תקן נעלם. ועבודה בורחת. ולנו? מה לנו כאן? כמה אפשר?

אז מחר במדינת החלם יפגינו למען האיש שהרג בהגנה על רכושו. ואני לא יודע מה לחשוב. כי כשראשי המשטרה עונים הלשון רפה שלא ניתן להציב שוטר בכל רפת, כשהמשטרה מזניחה את הסיבה למענה היא קמה, מתן תחושת ביטחון לאזרחים, אנא אנו באים? ומצד שני, רצח בסגנון מערבפרוע, איך אפשר לקבל דבר כזה? ומה אם באמצע שוטטות במדבר אחדור בטעות לשטחו של בועל אדמה? גם בום טראח? ושל מי האדמה הזו בכלל? של מי האוויר מעליה?

כל שאני יודע הוא שהמדינה הזו פחות ופחות שלי.

ישבנו יומיים, חבורה גדולה של רופאים צעירים ולמדנו המון.

המון רפואה. היה מעניין. היה מלמד. היו ארוחות.

חברה אחת, מהגדולות בעולם עזרה במימון. באמת, כמעט מתנת חינם.

ליד המסך עליו הוצגו השקופיות הועמדו שלטים עם התרופות החדישות שמוכרת החברה.

זהו. בלי הרצאה, בלי דחיפת המוצר, רק שלט. עם השם בגדול. כמעט פרסומת סמוייה.

דיברנו על המון מחקרים. תוצאות. הוכחות. ואני חשבתי על מחקר אחד קטן.

מחקר שישווה בין כמות המרשמים של התרופות בשלטים שרשמנו לפני הכנס, והכמות שרשמנו אחרי הכנס.

אחרי יומיים מול שלט. רק שלט.

נוכחות החברות המסחריות כל כך טבעית, כל כך ברורה, שכשאמרתי בסוף שיש לבצע חשיבה על מעורבות מסחרית להבא, קפצו מכל הפינות קולגים וקולגות להגנת החברה (אחת מהחברות המסחריות הגדולות בעולם).

אז נכון, לא היה טעם נוראי לפגם בכל העניין. הכל היה בהתאם לכללים האתיים של קשרים בין רופאים לחברות מסחריות, אבל בכל זאת. אנחנו מתרגלים לקבל מתנות. וזה ברור כל כך, וטבעי כל כך, ועצוב כל כך.

אני מבטיח לחשוב פעמיים וגם פעם שלישית גלידה לפני שארשום כל אחת מהתרופות האלו ששטפו את מוחי בצורה עדינה כל כך במשך יומיים.

חברות התרופות הן מהחברות הגדולות ביותר בעולם. התעשייה נחשבת לאחת מהרווחיות בעולם.

ברשימת 100 החברות הגדולות בארה"ב מככבות ארבע חברות תרופות (פייזר, ג'ונסון & ג'ונסון, אבוט, ומרק). פייזר (מקום 31) גדולה יותר ממיקרוסופט, מפפסי, מסירס…

חברות התרופות משקיעות הון עתק בשיווק. בשנת 2002 למשל המכירות עמדו על 217 מליארד דולר, והוצאות השיווק על 67 מליארד דולר!! שליש מהמכירות מושקע בשיווק, ופחות מחצי מכך (11-14%) מושקע במחקר ופיתוח תרופות חדשות.

אתר no free lunch – (האתר לא עבד נכון לכתיבת שורות אלו) מספר על השיווק ועל חברות התרופות, מנקודת ראות ביקורתית.

מאמר על תעשיית התרופות

אז בפעם הבאה שהפרסומת הזו עם הגברים ששרים במעלית תשודר, כשהרופא מלא בכוונות טובות יחלק חפיסת תרופה מתנה רק כדי להתחיל… או, כשנשמע בטלוויזיה המלצה להתייעץ עם הרופא על בעיה זו או אחרת, נדע – כל שקל שיוצא על הפרסומת הזו משלמים אנחנו בבית המרקחת. כל שקל יוצא מפיתוח של תרופה חדשה.

לבריאות

בלוג נפלא

מרגש, סוחט דמעות, מצחיק עד דמעות.

הרבה יותר מארץ נהדרת.

אמיתי?

נראה שחנן כהן השכן יודע קצת יותר.

בכל מקרה מומלץ לקרוא את שלושת המופלאים (עם סיכום עד כמה שהצלחתי להבין מקריאה של הבלוג)

מלי – חילונית, פעילה בחוג תיאטרון ויוצרת בנשמה שהפעילה את הבלוג כפרוייקט בחוג לתיאטרון.

עדנה – מאמינה, עודת בקופה המהירה, וכותבת נפלא.

מנשה – מנהל המכולת השכונתית שמופעלת על ידי רשת מסתורית, פילוסוף, מתחזק בנוכחי ומזרחי גאה.

כולם יחד כותבים בבלוג מהמכולת שנותן תקווה שהבלוגים יצליחו להיות הקול של כולנו.

באהבה, ושבת שלום.

קצת לפני הבחירות – כתבתי מכתב לראש הממשלה החדש בנושא מערכת הבריאות.

המכתב פורסם עם עריכה בכתב העת חברה – כתב עת סוצאליסטי לענייני חברה, כלכלה, פוליטיקה ותרבות.

אחרי הבחירות – כשהגמלאים קיבלו את משרד הבריאות חשבתי שאין טעם ללדבר בכלל.

כעת מתברר לי שצדקתי. המפלגה האומללה הזו שמיישרת קו עם כל מה שזז לא מקיימת אפילו את המינימום עבור בוחריה.

כאשר 30% ויותר (כמו שכותב אייל גרוס) מההוצאה הלאומית לבריאות יוצאת מהכיס של החולים (והעניים כידוע חולים יותר), וכאשר את בעלי ההון – את המעסיקיפ פוטרים מאחריותם לבריאות עובדיהם, החולה שלי לא יכול לקנות תחבושת, ואמא לא יכולה לקנות אנטיביוטיקה טובה לילד. לפעמים היא תבוא לבקש בראש מושפל אנטיביוטיקה זולה יותר, ולפעמים לא תיתן אנטיביוטיקה.

אייל גרוס – איש משפט כותב כבר זמן כאן בנושאי רפואה ומשפט. הוא מדבר על הזכות לבריאות. אני רוצה לדבר על הזכות לחיות – הזכות הבסיסית ביותר שנעלמת מהשיח של זכויות האדם כי הזכות לחיות עולה כסף. ועשירים צריכים לשלם בעבור זכותם של עניים לחיות. זה לא מעניין. יותר מעניין לדבר על זכות הציבור לדעת, או, על כבוד האדם וחירותו. מי צריך כבוד וחירות כשאי אפשר לחיות? חיים ובריאות הם תנאי מקדים לכל הזכויות האחרות והתפקיד שלנו – של הרופאים ושל אנשי המשפט להילחם על הזכות הזו.

אני מצרף כאן את המכתב כפי שכתבתיו לפני כשנה (עוד קצת למטה). הכל נכון היום – המצב רק החמיר. ויחמיר. ויחמיר. עד שיכנס לאי ספיקה, והמערכת כולה תקרוס.

ראש ממשלה יקר!!

ראשית, כרופא וכמטופל אאחל לך בריאות שלמה. אנחנו זקוקים למנהיג אמיץ בדיוק כמוך שיוכל להניע את גלגלי השינוי אל עבר עתיד טוב יותר. אני מניח שאתה חושב בכובד ראש על הנושאים החברתיים שעל הפרק, הרי דיברת עליהם כל כך הרבה לפני הבחירות.

ברשימה זו אביע את (עניות) דעתי. אפרט את האתגרים הקשים ביותר שניצבים לפניך בתחום שירותי הבריאות, אלו שדורשים תיקון מיידי.

מספר קווים מנחים :

1. מדינת ישראל הגדירה את שירותי הבריאות כזכות בסיסית של כל תושב במדינה. יש לנו חוק נפלא עם כוונות נהדרות שהולך ונשחק בעשור האחרון לעיתים בצורה מכוונת, פעמים אחרות בלי משים.


2. המדינה היא בעלת הבית של שירותי הבריאות מאז חוק ביטוח בריאות ממלכתי, דרך מוסדות שמתוקצבים על ידיה. קופות החולים ובתי החולים. האחריות לתיקונם של שירותי הבריאות בידך. קופות החולים, הרופאים, המטופלים ובתי החולים יכולים לשמש שותפים לשינוי, אבל רק אתה יכול להניע אותו.  


3. מערכת הבריאות של ישראל בבסיסה היא מערכת טובה, מתפקדת, ויעילה במונחים בינלאומיים. לכן, בניגוד למצב במערכות אחרות, עבודתך כאן יחסית קלה. עצירת תהליכים שיובילו לקריסה עתידית, ותיקון עוולות שנוצרו במהלך אחד עשר השנים מאז הועברו שירותי הבריאות לאחריותה של המדינה.

רשימת בעיות לטיפול מידי ופתרונות אפשריים:

• מימון שירותי הבריאות – בעת שנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי תוכנן המימון להגיע משלושה מקורות. האזרחים ישלמו מס בריאות שינוקה בכל חודש ממשכורתם, המעסיקים ישלמו מס מקביל, ואת השליש הנוסף תשלם המדינה. כדי להקל על המעסיקים הוחלט לא לחייבם לשלם את חלקם, והמדינה אמורה למלא את חלקם זה. כיום, המצב שונה. מס הבריאות והמדינה מממנים כשני שליש מעלות שירותי הבריאות. שליש נוסף, ואחוז זה הולך וגדל עם השנים ממומן ישירות מכיסם של החולים באמצעות תשלומים שונים. השתתפות עצמית, תשלום על בדיקות – טופס 17, תשלום על תרופות או טכנולוגיות שאינן בסל וכדומה. מצב זה אינו יכול להימשך. החולים שנמצאים בשלב פגיע ביותר בחייהם הם אלו שמשלמים את השליש החסר.  החולים הם בעיקר הקשישים, הילדים הצעירים, יש יותר תחלואה בקרב עניים.




• פתרונות – מצב אבסורדי זה צריך קודם לעצור, ואז לשנות לחלוטין. מימון ישירות מכיס החולה צריך להיות סמלי ולשמש רק למניעת ניצול של המערכת. יש צורך בהפיכת מס הבריאות ממס יחסי למס פרוגרסיבי, יש למחוק את תקרת המס, לא ייתכן שאדם שמרוויח מאה אלף שקלים בחודש ישלם כמו זה שמרוויח עשרים אלף.


• יש להעלות את המס באופן כללי על ידי מס מעסיקים נמוך, סביב אחוז אחד מהשכר. מקורות אלה ישמשו למימון עלויות שמשולמות מהכיס כיום. מס זה גם יגדיר את אחריותו של מעסיק על בריאות עובדיו.


• תשלום בעבור תרופות צריך להיות סמלי. לא ייתכן שתרופות שנמצאות בסל הבריאות יעלו עשרות ואפילו מאות שקלים לטיפול חדשי. תשלום זה מונע טיפול טוב ומלא, והוא יקר למדינה בטווח הארוך. כולנו נשלם בריבית מחר על החיסכון של היום.


• תשלומים ישירות מהחולה צריכים גם הם להיות פרוגרסיביים, לבעלי הכנסה נמוכה צריכה להיות תקרת השתתפות עצמית חודשית מקסימאלית. בעלי הכנסה גבוהה ישלמו יותר.


• חוסר שוויון בחלוקת השירותים. בערים הגדולות, במרכז הארץ יש יותר רופאים, יותר בתי חולים, יותר שירותים. רופאים ובתי החולים בפריפריה נאנקים תחת העומס. בדרום מספר מיטות האשפוז לגודל אוכלוסייה הוא הנמוך ביותר, לעומת איזור פתח תקווה בו היחס הוא הנמוך ביותר. האוכלוסייה הערבית מקבלת פחות מזו היהודית והעניים מקבלים פחות מהשירותים מאשר העשירים. הצורך בתשלום מתוך הכיס שתואר קודם, חוסם גם הוא את הגישה לשירותי בריאות לעניים.




• יש להיכנס למהלך מיידי של תקנון ברמה הלאומית. תקנון זה יקבע את כמות השירותים לאוכלוסייה. כמה מכשירי MRI לכל מליון אנשים? כמה מחלקות ניתוחי לב? כמה מרכזי השתלה? כמה מיטות אשפוז בכל איזור? מהלך זה יגדיר את כללי המשחק וההשקעות בשירותי הבריאות לעשור הקרוב כדי להביא לשוויון בין מרכז לפריפריה. מהלך זה גם יחסוך הקמה של מחלקות ויחידות ללא צורך אמיתי.


• חוק ביטוח בריאות ממלכתי מגדיר כי שירותי בריאות צריכים להינתן ברמה סבירה ובמרחק סביר. מהלך התקנון שתואר קודם יגדיר גם באופן ברור מה נקרא סביר. האם נסיעה ממצפה רמון לבאר שבע לצורך ביצוע צילום חזה זה סביר? אם זה לא סביר מי משלם את הוצאות הנסיעה? ואת יום העבודה?


• סל השירותים תקוע. הסל שנקבע באמצע שנות התשעים היה מצוין. רוב הטכנולוגיות המתקדמות דאז נכללו בתוכו, ושירותי הבריאות שקיבלו האזרחים היו מהמתקדמים שישנם. בשנים מאז הרבה טכנולוגיות מלהיבות ותרופות יעילות הומצאו ונכנסו לשימוש סדיר, אך, סל השירותים לא התקדם בקצב הרצוי. עובדה זו מאלצת רופאים וחולים לחיות עם פתרונות שאינם אופטימאליים, או, להציע בכל יום יותר ויותר פתרונות שאינם ממומנים על ידי המדינה. יש לזכור שחוק זכויות החולה מחייב את הרופאים להציע כל טיפול למטופל בלי קשר למחירו. על רקע זה הופיעו מגוון ביטוחי בריאות פרטיים שמוצעים על ידי חברות מסחריות עם כוונת רווח. ביטוחים אלה כמובן משמשים את העשירים.




• יש להגדיל את סל השירותים ומיידית כדי לשמור על מערכת הבריאות הציבורית שתהפוך לא רלוונטית ולמערכת לעניים בלבד בלי קידום הסל.


• מעבר להגדלה ראשונית יש לקבוע בחוק את הגידול השנתי לסל הבריאות, גידול זה ימנע את המשחק השנתי סביב קביעת התקציב. אין שום מקום להתערבות שנתית גסה כל כך של אנשי האוצר בבריאות.


• מקורות למימון תוארו למעלה. ישראל היום נמצאת בקצה התחתון של מדינות המערב מבחינת ההשקעה הלאומית לבריאות. אנו משקיעים כ 8.5% מהתוצר על בריאות. הוצאה זו כוללת בתוכה את התקציב שמתקבל מהאוצר, וגם את התשלומים הישירים מהחולים. ראשית, וכפי שנאמר יש להגביר את ההוצאה התקציבית על חשבון ההוצאה התשלומים הישירים. שנית, יש לשקול העלאה מכוונת של ההוצאה הלאומית ל 9% תוך הקפדה על השימוש בתקציב נוסף זה. תקציב זה צריך לשמש בעיקר לסגירת פערים ולרפואה מונעת.


• דגש על רפואה טיפולית ולא על רפואה מונעת. מערכת הבריאות בנויה כדי לספק שירות לאדם החולה. היום, אנו יודעים לעשות המון בתחום המניעה, אבל, העומס של רפואת החולים אדיר. מערכת טיפת החלב – מעקב ההיריון וטיפול מונע כולל חיסונים בילדים, היא דוגמא לרפואה מונעת נהדרת. המספרים הנמוכים של תמותת תינוקות, תמותת אמהות סביב הלידה, ואחוזי המחוסנים הגבוהים בישראל מעידים על יעילותה של מערכת זו שעומדת בפני סכנת סגירה כמעט מדי תקציב.




• אסור לסגור את טיפות החלב. יש להשתמש במערכת זו גם לצורך רפואה מונעת של מבוגרים וקשישים. אין סיבה שאחוז המחוסנים בקרב הקשישים יהיה נמוך כאשר יש מערכת שלמה שממוקמת בכל שכונה שיודעת לעבוד בצורה טובה כל כך.


• קופות החולים יקבלו תקציבים "צבועים" לצורך רפואה מונעת וכך יחויבו להשקיע בתחום זה..


• טיפול בתחומים האחרים – חברות שוויוניות יותר ומקוטבות פחות הן חברות בריאות יותר. חינוך תורם לעיתים לבריאותם של אנשים יותר מאשר טיפולים סופר מורכבים ויקרים. תזונה טובה מאפשרת בריאות טובה. סביבה בריאה שומרת על בריאות החיים בתוכה. יש בנו את הכוח לשפר את כל התחומים האלו.

אדוני, המון בעיות נוספות ישנן, אלו נראות כחשובות ביותר לטיפול בתחילת הקדנציה. אנשים בריאים יותר עובדים יותר, מייצרים יותר, וקונים יותר. הבריאות שלנו היא השמן בגלגלי הצמיחה הקדושה לכל כלכלן שוקחופשי באשר הוא.

סוער בחוץ. סוף סוף אולי יהיה כאן יום שני של גשם השנה.

השפעת משתוללת, גם אבעבועות רוח. גם שלשול סתם, ושיגלה, ועוד נזלת מעצבנת.

נראה שכולם חולים. יש ימים שמרגישים ככה.

ימים חולים.

מקצוע מוזר. עכשיו אני מלמד סטודנטים בשנה ראשונה את חווית המטופל המאושפז.

מנסה להרביץ בהם קצת חוויה אנושית לפני שהרפואה מקלקלת, לפני שמתחילים לראות את החולה כמחלה, דרך האיבר בגוף, דרך הליקוי. לנסות לדבר, להבין מאין בא? לאן הולך? איך קטיעת החיים בבית החולים מרגישה לו? איך למשפחה? מנסה שיתחברו קצת, שיראו בזקנה במסדרון קצת גם את סבתא שלהם.

עשינו ניסוי. ביקשתי היום שישאלו את המטופלים כמה זמן לא חיבקו אותם. כמה זמן לא חוו מגע אנושי אוהב ורך.

נראה אם יהיה להם האומץ. אני כבר שאלתי. הרבה פעמים. התשובות מדהימות. לנו, כאנשים צעירים, כהורים, יש חיבוקים ונישוקים, ואהבה גופנית וקרבה כל היום. ולגברת בת שמונים? אלמנה מזה עשרים שנה? ולשכן שלה לבניין?

מנסה שיראו את הבדידות העצומה מסביב, ואיך אנחנו, ברי המזל שמצליחים להיכנס לרגע ולגעת במקומות הכי עמוקים בחייו של אדם חייבים, מוכרחים, לנצל את הנגיעות החטופות האלו לליטוף של אהבה, גם אם לא פיזית. חיוך, קרבה, הקשבה.

במקביל, סטודנטים בשנה השישית מלווים אותי יום יום במשך שישה שבועות. קשה לתאר במילים את השינוי שעובר על אדם צעיר מהשנה הראשונה לשישית. את הציניות, את החיברות לעולם הרפואי המנוכר, את הדחייה הבסיסית מכל מה שלא מסתדר בדיוק בפרדיגמה. מה לעשות אני אומר. לעצמי בעיקר. גם להם. רוב החולים לא קראו את הספר. הם לא מתאמים לתבנית מהפרק בעמוד אלף מאה ועשרים. הם אחרים. אנשים. עם משפחה, עם בנים שדואגים, עם נכדים שמתגעגעים לסבא. עם סיבה לכאב שלא עוזב. לפעמים הכאב הוא החבר הכי טוב שלהם. הוא מזיז הרים, מצליח להניע את הילדים לעזור, מצליח להביא אנשים לבקר ואפילו מצליח להביא קצת חמלה לחיים בודדים. איך אפשר להיפטר מכאב חבר כזה בעזרת מורפיום? אולי נקשיב קצת?

חבר טוב, ומורה טוב אמר לי השבוע שאני צריך להקשיב לכאב. לנסות להבין מה המסר שלו. מה הוא אומר שהמטופל לא יכול. ניסיתי. שמעתי רק צעקות. צלצולים. קולות מוזרים.

אני מנסה להראות להם שכרופאים צריך לעבוד ברמה התאית, ברמת האיבר, המערכת החולה, אבל גם ברמת האדם השלם, המשפחה, הקהילה ובמיוחד ברמה הפוליטית. רופא של אמת צריך לעבוד בכל הרמות.

מחר תגיע המדריכה שלי לשבת במרפאה ולדבר. לביקורת.

המקצוע המוזר הזה, בו אתה תמיד תלמיד ומורה, ושולייה, ואפס מאופס, ובעל כוח אדיר.

לילות בלי שינה – אולי טעיתי? אולי העלתי מינון מהר מדי? אולי? המקצוע הזה בולע, גורס, אוכל, טורף, הורג.

אנשים חיים יותר היום. צוברים בעיות. ומחלות. ותרופות על תרופות בשכבות. כמו תל. עוד שכבה ועוד אחת. ואז, פתאום נוגעים בפינה אחת בשכבה תחתונה, וכל התל קורס פנימה. כמו חור שחור. בובה על חוט. ועוד לילות ללא שינה, וייסורים.

פיל בחנות חרסינה. רופא עם פנקס מרשמים. מקצוע מוזר.

אין. אין רופא. אין.

אם לילד יש חום, או, האבא הוזה, אין מי שיתן. שיתקן.

בישוב הזה המרוחק, על 5000 תושביו, ועוד רבים נוודים שסביבו, אין מי שיבוא.

עולים על הרכב, יורדים שעה ועוד מחצית עד למטה, לבאר שבע.

משלמים 220 ש"ח אגרת מיון, ומקבלים אקמול.

ולסבתא, זו עם האין גלגלים? אמבולנס מיבב עם אור מלבב, במזומן, באשראי או בצ'ק.

ישראל משופעת רופאים. למשופעים במצפה אין אחד לרפואה.

וסל הבריאות, וחוק הביטוח, והכנסת על כל מאה ועשרים נבחריה שותקים.

כולם לא הגדירו. לא חייבו. אף אחד לא חייב במרפא ומזור בפסגה הרחוקה.

היום, כשעזרתי לסגור את דלת המרפאה, ונתתי גז לצפון, הדרך מלאה ערפילים והכל היה כמו חלום.

מה, יכול להיות דבר שכזה? ואולי זו סתם אגדה?

פאטה מורגנה בהפוכה?

כי במצפה הלילה אם דאוגה, יושבת ליד מיטת ילדתה, לבדה.

וסבא עצוב מחכה בכאבו עד אור יום כי אין רופא. אין.

מתגבשת קבוצת רופאים ורופאות, חלוצים, חלוצות, להציע לילה אחד של שלווה לחולים עצובים.

אנא, אם רופאים אתם, ומוכנים אתם, הגיבו.

תודה. 

היום ברדיו זימרו הכתבים שמדברים מגרונם של דוברים ויחצנים על מעשיו הדגולים של השר פרס. השר לפיתוח הנגב והגליל.
הם שרו הלל על תכנית חדשה ומדהימה, (שבטוח בטוח בטוח תתקיים הפעם מבטיחים ממש, בחיינו… נו, נשבעלך באמאשלי, מה אתם לא מאמינים?), שתחשף ממש ממש בקרוב. התכנית לפני שתתפרסם, ותפרנס עוד איזה דף פנימי וכמה אייטמים ברדיו תוצג – לא להאמין לרמת הציניות, בישיבת ממשלה מיוחדת שתתקיים אם ירצה השם במדרשת שדה בוקר, ממש לפני חגיגות האזכרה וקרנבל הנגב ביום פטירתו של דוד בן גוריון. בקרוב. הבורקס יוגש על הקבר. ארבע מאות מליון שקל שלמים הם ישקיעו בנגב. ואוו…
הרימו לי להנחתה.

הרסו לי את הרשימה.

ממש רעים. לא יכולתם לחכות קצת?
ממש אתמול כתבתי רשימה קצרה ויבבנית להפליא בנושא. הפעם כתבתי לכביש 40 – מגזין מדהים שמבוסס במצפה רמון, יוצא באיכות מפליאה ובקביעות מדהימה כבר מספר שנים, וסוקר את הנעשה על הכביש המוביל לשומדבר.
בכל מקרה – הרשימה כאן מצורפת למטה, אפילו שפרס הרס לי את כל הפואנטה, או, אולי העבירו לו את הרשימה בביפר?
בעצם… אם לא הייתי כותב אותה ביום שישי לא הייתי מאמין שברוב חוצפתה הלילה באופן מפתיע פרצה לה הפסקת אש פלסטינית חד צדדית, ואני כל כך בניתי על הקסאמים לחזק את הטיעונים שלי, ככה יפה? לא יכולתם לחכות קצת?
בקיצור, הרשימה שנחרבה לה יחדיו מכל הכיוונים כאן לפניכם. אני חושב שכלום לא באמת השתנה, מלבד עוד נפיחה מצד הממשלה – זו שאצלנו וזו שאצלם, ומה שהיה הוא שיהיה, וגם אם תמשיכו לנסות להרוס לי, אתם תראו – בנגב יהיה רע, רע לתפארת – לפחות כדי שיהיה על מה לבכות.
הורסי רשימות שכמותכם!!!

גם השנה אין סיוע מיוחד לנגב. למרות שהובטח. למרות שקיוותי, לא ממש האמנתי, בכל מקרה התאכזבתי.
חיים בקולונית הנגב. קולוניה פנימית. המעצמה – ממשלת ישראל שולטת על הנגב, נהנית ממשאביו – קרקע רחבה – אסם תבואה. אקזוטיקה למסעות ספארי בג'יפים של האזרחים סוג א' מהמרכז. מחצבים נחפרים ומועברים אל המרכז, אל המעצמה. חול, חרסית, שיש, פוספאטים ומה לא. רק נפט עוד לא מצאו כאן. משאיות נודדות אל הצפון העשיר עם מחצבינו, משאיות אחרות חוזרות עם הזבל שלהם. זבל מכל הסוגים. ירוק וחום ונוזלי ומוצק, וטוקסי, כן, טוקסי לרמת חובב. כל זבל והנגב שלו. גם תעשיה מפוארת יש בנגב. מפעלים כימיים, מפעלים מזהמים וכורים נשלחים אל ארץ לא נודעת. אל הנגב. אפילו מועצה תעשייתית שלמה יש אצלנו. אבל בני האדם? מה איתם?
דו"ח הצדק הסביבתי משנת 2006 מדבר על שיעורי תמותה גבוהים יותר בנגב, על עוני מנוון, על תחלואה שמושפעת מהסביבה, מהעוני. בנגב תושבים רבים שחיים בכפרים דלים במציאות של עולם שלישי. ללא חשמל, ללא מים, ללא שירותים של המעצמה. קולוניה כבר אמרנו? כמו הודו לאנגליה, כמו אלג'יר לצרפת. כך הנגב לישראל. השלטון המרכזי מאפשר בנגב מה שלא יכול היה לאפשר בשום מקום אחר במרכז. השלטון מעלים עין מעוני, מחולי, מפערים.
ישובים מופגזים בטילים בנגב. כבר שנים. האוכלוסייה אמיצה. עמידה. נושאת בעול בשקט. אבל המעצמה? מהמעצמה שומעים שלא ניתן להפסיק את ירי הרקטות, ושאין תקציב למיגון. אין. פשוט אין. אז תפסיקו לבכות ותפסיקו להתבכיין. ברור שהפגזות דומות במרכז, בליבה של המעצמה היו זוכות לטיפול מיידי. פתאום ניתן היה להפסיק את ירי הרקטות. ראינו רק לאחרונה ירי כזה לצפון שפסק. זה אפשרי בהסכם או במלחמה. אפשרי. לא בנגב. המעצמה משלימה עם טפטוף מתמיד של דם תושבי הקולוניה, כי הם בעצם רק ילידים, היא אפילו לא מוכנה לשלם בתקציבים וכסף.
חוק הנגב – שאמור היה להביא מתיישבים מהמעצמה אל הקולוניה בוטל. הסיוע לנגב בוטל. בתל אביב כבר היו יוצאים לרחובות. אצלנו צוברים את הכעס. בשקט.
ועוד לא התחלתי אפילו לדבר על הביטחון האישי, על הגנבות, הפרוטקשן, הסמים, הברחת הנשים והנשק. חוסכים, אין תקנים, אין מה לפנות לשוטרים, לכוחות המעצמה. אנחנו כנראה צריכים לדאוג לעצמנו. עם חברות אבטחה, או, אולי מיליציות מקומיות?
ויש עוד הרבה – נוכחות הצבא, שטחי אימונים, סגירת הכבישים, גבולות פרוצים. המון. הכל כסף. כסף שהולך למקומות אחרים במקום לכאן. כי כאן אפשר לחסוך.
והסוף? הסוף יהיה רע. כמו כל קולוניה סופה של המעצמה לאבדנו. עם מרד, או פשוט נסיגה שקטה, מדינת ישראל תאבד את הנגב. בעצם אולי היא כבר איבדה.
 

לעצור את חוק ההסדרים

לפני כך וכך זמן קצר שיתפתי קצת כאן באתר על הלימוד שלי את תקציב המדינה לשנת 2007 + חוק ההסדרים.

למדתי מהו החוק הזה, סיפרתי על רמת הזעזוע מהקטסטרופה, וניסיתי לחשוף את ביבי ממשיך לעשות פיפי על כולנו דרך פקידי האוצר. כן, אלו, הפקידים, השליטים האמיתיים באוצרוקרטיה שלנו.

הפוסט נשלח במייל לשלי יחמוביץ' ולאפרים סנה (רופא ושר הבריאות לשעבר, וסגן שר לשעתיד) ופורסם במסגרת אתר עבודה שחורה. שני חברי הכנסת (באמצעות עוזרים פרלמנטריים) ענו. עכשיו רק נשאר לראות מה יעשו אחרי המילים. תגובתו של אפרים סנה, תגובתה של שלי יחימוביץ'

החברים יואב (משה) ריבק ויאיר (עמנואל) טרצ'יצקי אנשי תשקורת ביום ומהפכני אמת בלילה מנהלים כבר זמן בלוג סוציאל דמוקראטי משובח בשם לחץ חברתי.

הם החליטו לאמר די. כמוני הם נברו בחוק, למדו על משמעויותיו, הריצו גוגלים עד דלא ידע ויצאו עם פרוייקט – לבטל את חוק ההסדרים עכשיו!!

מורן ברק עיצב להם את הלוגו הנהדר – ויאללה בלאגן.

הם מחפשים נברנים שיפרקו את החוק לגורמים, שיעלו פוסטים ומכתבים ויחשפו את הרשעות ומעשה הנבלה הזה. הם מחפשים גם אנשים שיציגו את הצד האנושי של חוק ההסדרים המרושע.

אני מוסיף חיפוש נואש אחר עורכי דין ממולחים ובעלי לב כדי לקרוע את החוק בבג"ץ. ידוע לי שכבר הוגשו בגצים בעבר נגד החוק. מישהו יודע למה הם נפלו? האם ניתן לעשות משהו במישור המשפטי?

אנחנו בעבודה שחורה נמשיך להפציץ את תיבות האימיילים של חברי הכנסת בבקשות לבטל את הדבר הזה. בעצם כל מה שצריך הוא לזרז הצעות חוק ברוח זו שכבר נמצאות בתנור.

אופיר פינס

גיבור היום שהעיז ובעצם פתח את הקמפיין שלו להשתלטות על מפלגת העבודה. פתאום כולם מהללים את המשיח החדש. לפני שמתלהבים רק תזכורת : לפני שבועיים. שוקי גלילי השכן מסתובב במסדרונות המפלגה בזמן ישיבת הסיעה. גם כן בילוי לערב. הוא משוחח עם אופיר פז ומציע לו אג'נדה סוציאל דמוקראטית. תגובתו של של אופיר פז "מה זה סוציאל דמוקראטיה?". אז לפני שנתלהב, כדאי לזכור את האופיר שהוסיף ואמר "תגיד לי… סוציאל דמוקראטיה זה לא מין כזאת סיסמה?". אין עליו. אין.

מחפשים את מיכל

מיכל המיסתורית – מטקבקת כאן כבר זמן מה. הצעתי לה לנסות ולכתוב ממש ולא רק בטיקבוק. בעבודה שחורה איתגרו אותי לסייע לה לפרסם רשימה בפרוייקט. אין אימייל לתגובות שלה, אין אתר מצורף. אנא ילדים, עזרו לאסי למצוא את מיכל. אנא מיכל, כתבי לי – למעלה, ישר אל המייל. תודה.

בחצר הבית עבר הערב קיפוד. טופף לאיטו בשביל המוביל, ועמד, מכרסם בשתיקה.

חייכתי. קיפוד קטן וחביב. קיפוד ממותג. שמוליקיפוד. ישראלי מביט בקיפוד ומיד קופץ לו השמוליק.

החבר לרגע של גדי שזולל תותים. תותים? לילד חולה? ומדבר? וקיפודים האם הם בכלל חייבים במצוות ביקור חולים? ואולי בכלל גדי פשוט הזה מחום? המון מסתורין בספר קטן.

רק אני והקיפוד שלי

מותג חזק. משרדי הפרסום של שנות האלפיים יכולים רק לחלום על מיתוג כה מוצלח למוצר אפרורי כמו קיפוד.

השמוליק והאגדה.

בשנת 1955 נכתב. מותג של 50 שנה!! 

שם הסופר – כוש. ובעצם, כוש הוא שם צללים כפול ומכופל. הספר נכתב במשותף על ידי כרמי טשרני (ט.כרמי – הוא שם העט הראשי), ושושנה הימן. כוש. חיבור שמות ראשון. חיבור השמות השני בספר (לפי מסורת חכמי ריץ' ראץ') אם נחבר שמוליק וקיפוד נקבל – שמוליקיפוד. וכך, הספרון ההזוי,  מיתג את הקיפוד כחיה חביבה בשני שלבים. שלב א' פועל על פעוטות. בו מוחותינו פריכים וצעירים, המותג תופס חזק. שלב ב' לקיבוע – שלב ההורות. מקריאים ומקריאים עד שהמסר נקלט. קיפוד זה טוב. קיפוד זה שמוליק. קיפוד אוכל תותים לתיאבון.

נחש לעומת זאת, זה רע. רע מאוד.

עטיפת הספר

המשך התעלומה (כי בכל מותג טוב צריך להיות גם מסתורין). מיהו גדי האגדי? ובכן, אייל מגד בספרו האוטוביוגרפי ארץ אישה מספר גם על ילדותו. הוריו, זוג ספרותי אידה צורית ואהרון מגד ניסו להשאירו לבדו כשיצאו אל בתי הקפה הספרותיים בתל אביב העתיקה והמפחידה. אייל הצעיר היה אז מרים מהומה ובכי היסטרי והשכנים נאלצו לרדת בפיג'מות מלמעלה לנחמו. ההורים אז סיפרו בתוכחה על גדי הגיבור בנם של כרמי ושוש, (זוג ספרותי 2), שלא פחד לעולם להישאר לבדו (ראו מסגרת). אייל מגד נשוי לצרויה שלו (זוג ספרותי 3). אם כן, גדי הוא לא סתם ילד. הוא ילד גיבור.

ט. כרמי נולד בארצות הברית בשנת 1925, התחיל מסלול ישראלי טיפוסי בשנת 1947, וסיים בלחימה במלחמת השחרור. באזרחות כתב שירים, תרגם שיקספירים, ערך ספרים ועיתונים. במיוחד שירים. שירים למבוגרים.

אמת בפרסום?

הקיפוד הוא בעל חיים מסדרת אוכלי החרקים. מעניין. חשבתי שקיפודים אוכלים תותים…

הקיפוד פעיל בלילה. מוזר. חשבתי שקיפודים מבקרים ילדים חולים ביום…

הקיפוד זולל חרקים, תולעים, לטאות ואפילו נחשים. כשהקיפודים אוכלים חרקים ארסיים הם קורעים בפיהם את החלקים שאינם ארסיים ואוכלים לתאבון. טרף גדול מטולטל בתוך הפה עד למותו. טלטולים כאן זה חוקי. טרף קטן נבלע בשלמותו.

הקיפוד חי לבדו. מזדווג בסטוץ זריז, מתלבש ובורח. הנקבה בהריון כחודש וחצי ואז מגדלת את גוריה בחד הוריות. גורים חולים היא אוכלת (מה עם ילדים חולים מה?).

קיפוד המדבר – הגדול מבין קיפודי ארצישראל צועד עד 15 ק"מ בלילה כדי לאכול.

מה שמותג טוב יכול להסתיר…

אבל המותג המסתורי ממשיך עד ימינו במתקפת שיווק אגרסיבי

מותג ויראלי – עוד פרסומות לקיפוד בספרות הילדים

עטיפת ורד הקיפודה

מיתוג לבנות – שלומית דותן פרסמה את ספר הילדים הנפלא ורד הקיפודה. הקיפודה הקטנה והחמודה מוזמנת למסיבת אביב ורוצה להתקשט כמו החבר'ה. אך אבוי!!

"היא ניסתה להתלבש לאט
ובעדינות
ומדדה כמעט
את כל החנות,
אבל למרות שעשתה הרבה מאמצים
כל הבגדים נתקעו לה בקוצים!"

אל דאגה חבריה. ורד מוצאת פיתרון יצירתי שמשלב קוליות ומראה מהמם… מיטב אופנת האביב של היער. ברבי של הקיפודים.

אנדה עמיר פינקרפלד בשירה הקיפוד עם פזמון אלמותי –

"רצה פעם הקיפוד
עם מישהו לרקוד,
אך לא מצא לו כל חבר,
כולם אמרו: הנך דוקר

מה לעשות מה לעשות
הקיפוד רוצה לרקוד
מה לעשות מה לעשות הוא רוצה לרקוד"

כאן המותג מעורר אמפתיה ורחמים. מותג חכם…

אני פותח מבצע למיתוג חיות אחרות. אנא חברים עזרו ברעיונות.

(מיהושוע ועקרב נולד…) יהושועקרב

(מנחשון ונחש נוצר…) נחשונחש

והטוב מכולם בינתיים בהשראת גיבור הספר שמוליקיפוד

(מגד ודג המותג…) גדג

לילה אור

אני מבטיח לעצמי שזו הפעם האחרונה בזמן הקרוב כי יש המון דברים אחרים לכתוב.
ומעט זמן לעשות את זה.
עבודה שחורה למי שלא מכיר הוא בלוג שיתופי שיזמו איתי אשר  ויוחאי עילם שני תומכי עבודה (עוד לא לשעבר), בלוגרים שתמכו באופן פעיל במפלגה לפני הבחירות.
הם הזמינו בלוגרים נוספים – והיו רבים כאלו (לדוגמא סיכום חלקי בפרוייקט של אפלטון) לכתוב בבלוג השיתופי ובאופן פעיל לדרוש מהנבחרים לבצע את שהבטיחו.
למרות שהיום נראה שכלום לא יעזור – הם עושים מה שבא להם ולא ממש מעניין אותם מה אמרו לפני, הצלחנו יחד להגיע לרוב חברי הכנסת, ולנהל רב שיח אינטיליגנטי (לא להאמין) עם חלק מחברי הכנסת. לאחר מספר חודשי פעילות – כמות הרשימות מסחררת ועצם הפעילות המשותפת ברשת גורמת לרבים מאיתנו שצועקים בבלוג והולכים למיטה אחר כך, לחשוב על פעילות קצת יותר מחייבת. חלק מהבלוגרים הצטרפו להפגנה בזמן ישיבת סיעה, ויש דיבורים במיילים על התפקדות קבוצתית ו"השחלת" חברי מרכז – לעשות פייגלין לעבודה אבל להפך.
אישית עוד לא החלטתי אם יש טעם להשקיע עוד זמן בכמה מכות חשמליות ואדרנלין, או, שמעשה כזה כבר יהיה בגדר התעללות בגופה של מפלגה וכדאי יהיה להכריז את שעת המוות ביום ראשון הקרוב. אחרי הלוויה אפשר יהיה לחזור איש איש לפרנסתו, לבועתו, לסידור הדרכון הזר.

המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה מבקשת מכל מי שיכול לשבת קצת על הטלפון ולחייג לאנשי מרכז (הם מבקשים לדבר עם עשרים אבל גם פחות זה יותר טוב מכלום), ולהסביר להם בצורה ברורה שהם חותמים על גזר דין מוות בהצבעה שלהם ביום ראשון.
דיברתי עם שלושה חברי מרכז שהם גם מטופלים שלי. הבטחתי להם בדיקה רקטאלית מיוחדת אם אם לא יצביעו כמו שצריך. הם אמרו שמחוז הקיבוצים במפלגה הורה להם להצביע בעד הישארות בממשלה והחוקן שהם יכולים לעשות להם יותר מפחיד משלי. חטפתי קריזה. בכל זאת נאמתי. אולי הצלחתי לשכנע אותם. הדפסתי כמה רשימות מהאינטרנט והעברתי להם.
אני מבקש מכל מי שאכפת לו, מכל מי שמעצבן אותו הרעיון של ממשלה נציונאל סוציאליסטית בישראל, כל מי שרועד מהכנסת הפשיסטים לשלטון לצלצל למורן אמודאי (אפילו השם מהקומנדו), מהמשמרת הצעירה

 054-4229388
לקבל מספרי טלפון של חברי מרכז ולדבר. לנסות לשכנע.

דוד מרחב – שכן ברשימות ראיין את פרופסור דני גוטווין שמתנגד לבריחה של סוציאל דמוקראטים מהעבודה. הוא קורא לנו להמשיך ולהאבק מבפנים. הטיעונים שלו די משכנעים, אבל, אני מאוד מ א ו ד מיואש.

* תיקון שוקי גלילי – עמוד תווך ברשימות, אושית טחינה, מלך החצילים וקיסר החומוס (ראה בלוגו החדש) לא ניסח קריאה לפעולה עבור עבודה שחורה (כך חשבתי בעת כתיבת השורות הללו). למרות זאת כל שאר המשפט נכון. שוקי תיקן אותי והצביע על הכותב האמיתי – איתי אשר מייסד עבודה שחורה. למרות הפקפוק שהסברתי קודם בתועלת של המשך הפעילות אני מצרף למטה את הקריאה בנוסח המלא שלה.

* תודה למעוז דגני מצוות העריכה של כביש 40 המגזין הרשמי והמדהים של מצפה רמון על סיוע בתיקון לינקים שבורים.

שבתשלום

יש ימים בהם רוצים לעצום בחזרה את העיניים.
לא לקום. לא לישון. פשוט לא להיות.
יש ימים בהם אני מקלל.
את הורי הורי שבחרו בשבילי את הפינה העצובה הזו.
יש ימים בהם אני בוכה. בוכה משברו של חלום ישראלי.
חלום על מקום טוב יותר, חברה נכונה יותר.
יש לילות בהם בחדרים גדולים יושבים אנשים קטנים. נבחרים.
יושבים ומתכססים.
איך לשלב את הנציונאל עם הסוציאליסטים בארץ הקרועה הזו.
איך להתחיל ולהביא את הפשיסטים לאדמה הצרובה שלי. שלי!!!
נבחרים חולמים ועסוקים בהצלת צוואר פוליטי ומוכנים לכל בגידה ושקר באלו שנתנו את קולם.
באלו שנתנו את זמנם, את חייהם ואת חיי משפחתם לחלום הישראלי. לחלום. עבורם.
בוגדים!!
יש ימים בהם השחיתות, האונס, הגנבה והגזלה מציצים מכל חור ומאיימים לבלוע.
את כל מה שישר וטוב ואוהב כאן. יש ימים.
שכל מפגש עם כותרת או ידיעה מביא לכאב, לעצב לייאוש.
יש בקרים בהם פשוט צריך לעצום עיניים, לסתום את האף ולהמשיך לשחות בביוב.
ויש ימים בהם פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא כבר לא בעם ומתחיל ללכת. מהר.
אל עבר מקום אחר.
 
עמיר פרץ – אתה, שמפר את האמון שנתתי תשלם בראשך הפוליטי.
מפלגת העבודה – את, הפכת לזונה מגוחכת בקרן רחוב, שכל ראש ממשלה מזדמן בועל אפילו בלי לשלם.
חברי מרכז מפלגת העבודה – אתם, שעומדים לחתום על גזר דין מוות למפלגה בהצבעה עגומה.
אני – שהייתי טיפש להאמין שוב, לחשוב שיש תקווה למשפחתי ולי במקום הארור הזה.
אין לי מה לחפש כאן יותר.
 
התחלתי לכתוב את הפוסט אתמול. כשקמתי, בבוקר. בעצב. אז, יצאתי החוצה לבוקר מדברי שטוף שמש. אחרי לילה של גשם ראשון, עם האדמה הצמאה רטובה ושמחה, התמלאתי בתקווה. הרגשתי שהאדמה והגשם מוחקים את העצב. שהקשר שלי למקום הזה קיים וחזק. הרתחתי מים. יצאתי לדשא יחף. אהבתי. החלטתי לסיים את הפוסט הזה בנחמה. זו שנתן לי המדבר.
היום אני עצוב. מרוסק. גם המדבר כבר לא עוזר. הצבעתי בשבילם. אני מטומטם.
 
 
 
 
 

נדב פרץ – חבר יקר השיק בלוג לאחרונה.

הרבה הגיגים על אבהות וגם קצת פוליטיקה, מחשבה סוציאליסטית, פילוסופיה ושאר ירקות מעניינים.

בפוסט הזה הוא מספר על טלפון מהגן להורים. למי מתקשרים קודם? תמיד לאמא. תמיד. לא משנה מי מההורים זמין יותר, מעורב יותר, מבין יותר בשאלה הספציפית. גם הרופא הוא טוען מדבר יותר אל אמא (אני מודה, לעיתים כשילד מגיע עם אבא ואני מכיר את האם כשרת הבריאות של הבית אני שם את האמא ברמקול כדי לסגור עניינים עם מי שבאמת חשוב).

האמת? נדב פשוט הרים לי להנחתה.

סיפור שקרה באמת – השמות שמורים במטריקס.

בשבוע שעבר מצלצל הטלפון בבית.
המטפלת – "איפה ע (האמא)?"
אנוכי – "יצאה. תחזור עוד שעה, מה קורה?"
המטפלת – "טוב, הקטנה בוכה מאוד כבר חצי שעה ורציתי לשאול אותה אם לתת אקמול או משהו".
אנוכי – "טוב, תני נר אקמול – עם סירופ היא עושה קצת בעיות".
המטפלת – "טוב שלום".
רק תזכורת – אני הרופא של כל הילדים בבית הילדים, של המטפלת שדיברה איתי, של הילדים שלה, ובכל זאת שואלים את אמא שהיא ד"ר למשהו אחר לגמרי.
מעשה שטן הוא שבסוף קיבלתי נזיפה משמעתית מהאמא על שהסכמתי לאקמול ולא רצתי לקחת את הקטנה מהגן כמו שמצופה מההורה הסביר.
מסתבר שגם ברפואה אני לא מבין כלום.

לנדב ברכות, הרמת כוסית וירטואלית ולחיי הפוסטים שבדרך.

כתובת הבלוג המלא

עיר יפה סיאטל. מנומנמת על חוף האוקיינוס השקט. מלאה במים. רצועות קרקע מלאות בטון ואספלט וביניהן אגמים רחבים. מים מלוחים מתערבבים במתוקים, יערות גשם נושקים לים. מרכז גורד שחקים לא גדול יושב מעל נמל ענק. שער הכניסה לאמריקה, שער היציאה למזרח. למרות העיר הגדולה, יש עדיין תחושה של קירבה אינטימית לטבע פראי.

אחת לשלוש שנים נפגשים רופאים כפריים מסביב לגלובוס לכינוס. בשונה מכנסים רפואיים רגילים הרבה מהמשתתפים הם "טיפוסים" צבעוניים. רופאים מעופפים מאוסטרליה, רופא באיים האבודים בפסיפיק. מצפון סקוטלנד ומאלסקה, מהמדבר האוסטראלי, מאסדות הנפט בים הצפוני. רופאים מהודו ועד כוש. המון. רופאים מרתקים כאלו שמגדלים סוסים, או, עושים ביקורי בית עם סירה, שמרגישים כמוני קצת נבוכים ואבודים בעיר כל כך גדולה. הרופאים הללו מרוממים את נפשי, מספקים השראה, מספרים שעדיין יש רפואה אמיתית, עדיין יש מקומות בהם הרופא נמצא מבחירה ומשרת אנשים קשים במקומות בודדים. חלק מהרופאים הללו מבצעים ניתוחים קיסריים, כריתות תוספתן, מקבעים שברים, ומטפלים בנזלת. הכל. כוללני. "הוליסטי". נסעתי לחפש גיבורים. למסע אחרי הרומנטיקה שעוד נשארה במקצוע שהתמחה עד מוות והתרחק מהאנשים. שהתאים עצמו לחברה מנוכרת עד זרא.

ארגנתי מעונות באוניברסיטה של וושינגטון, וכך תיירתי לי לזמן קצר גם בחיי סטודנט באוניברסיטה גדולה, בעיר ענקית. היה מעניין.

מעט לפני הנסיעה התכתבתי עם כמה קהילות שיתופיות באיזור סיאטל. מחפש עוד השראה, פתרונות אחרים לחיים משותפים מלבד אלו שכאן – קיבוץ ומושב. בתגובות הזכירו כולם כנס שהתקיים במקביל לכינוס רופאי הכפר. כנס קהילות שיתופיות בצפון מערב ארצות הברית – The art of Community Northwest. יקום מקביל. בניגוד לכנס שלי שהתקיים במרכז הרפואי האוניברסיטאי הענק במרכז העיר, הכנס המקביל התקיים בקמפוס של אוניברסיטה קטנה מחוץ לעיר ובתוך יער פראי. במקום ללמד שם רפואה מלמדים באוניברסיטה הזו נטורופטיה.

יקום מקביל. במקום לדבר על "עידוד אנשי רפואה לעבודה במחוזות כפריים", דיברו שם על "מנדלה לקהילה". במקום ארוחת בוקר קונטיננטאלית – יוגה ותנועה לפתיחת היום. בנוסף, הרצתה שם אחת מגיבורות התרבות שלי Vicki Robin  הסופרת של ספר הפשטות האולטימאטיבי Your Money or Your Life – הכסף או החיים שלך. ספר  משנה חיים שעוד יזכה לפוסט משלו.

שבת בבוקר. כנס הרופאים מתעורר ליום מנומנם של חליפות, מצגות של רבע שעה באולמות חצי ריקים, מחיאות כפיים מנומסות ולחיצות ידיים. ברחתי. טייס החללית ליקום המקביל – מהגר מאתיופיה על מונית צהובה. ניצלתי את האמהרית הרפואית שלמדתי בדם יזע ושאגות צחוק כדי להתמקח על הנחה. בכניסה לכנס מגרש חניה.

רק מהמכוניות אפשר להתחיל להרגיש טוב. רכבי היפים קלאסיים ומודרניים. גם פוסט מודרניסטים.

היפית קלאסית

שולחן הקבלה לכנס – העלות שישים דולר אבל הוא מוכן למשא ומתן. אני משלם חצי. כמה שילמו באמת מחיר מלא? קבוצה מוזרה של חברי קהילות דתיים שחיים כאמישים מודרנים, מתערבבת בקהל היפי של קומונות פסיכודליות וסקסיות. בורגנים של שכונות מגודרות צוחקים עם מהפכנים אקולוגיים שבונים מבוץ ומקמפסטים בצואה. נקלעתי לסדנה על תקשורת לא אלימה. עוד אחת על יצירת קונצנזוס. שוחחתי על בחירת הכפר האקולוגי המתאים לי, וקניתי ספר על פשטות קיצונית.

בדרך הוזמנתי למסיבה לילית בקומונה במרכז העיר, ופגשתי את ויקי האגדית.

המון פתרונות לחיים משותפים נכנסים להגדרה של קהילות בכוונה – Intentional Communities.

מסתבר שגם בחברה מנוכרת כם אינדיבידואליזם קיצוני כמו בארצות הברית, הרבה אנשים מחפשים קרבה. קבוצת יחס. שבט. חיים משותפים ובעלי משמעות עם אנשים אחרים. מעורבות הדדית. תמיכה.

ההגדרה רחבה – כל קבוצה של אנשים שמתגבשת לכדי חיים משותפים מתוך כוונה לחיות יחד (בניין משותף עם שכנים מקריים לא יכול להחשב לכזה), עם חזון משותף ועם חיי קהילה.

מודלים אפשריים

1. קו-אופ – קבוצת אנשים שרוכשים קרקע ובונים יחד את בתיהם. הבעלות על הבתים נפרדת אבל, לרוב בונים בית קהילה משותף במרכז בו נפגשים ומבלים יחד לארוחות משותפות, לחגים, לאסיפות. רמת השיתוף והמעורבות ההדדית משתנה. לעיתים יש רכישה משותפת של מוצרי יסוד, חשמל, מים, וכדומה. תעשיות משותפות כגון ייצור ערסלים או צימרים משותפים.

2. קומונות – קבוצות קטנות שחולקות הכל בצורה מסודרת או פרועה לחלוטין. יש קומונות כפריות, וקומונות עירוניות. בכולן מדובר על שיתוף קיצוני ברכוש, בכסף, בחיים.

3. קבוצות דתיות – אנשים שבחרו בחיים משותפים על רקע אמונה דתית שמעודדת חיי קהילה, שיתוף ורוחניות. ממנזרים בודהיסטים, דרך קהילות האמישים וכל מה שבאמצע.

4. קהילות טיפוליות / חינוכיות קבוצת אנשים שמטפלת בחוסים, בילדים זנוחים, שמחנכת במשותף בשכונת עוני, או, משפצת מבנים קהילתיים. כפר רפאל עליו כתבתי פעם הוא דוגמא טובה לקהילה כזו.

5. כפרים אקולוגיים – אנישם שמנסים לחיות בדרך שלא פוגעת בטבע. בתים טבעיים, מחזור, קימפוסט, גננות אורגאנית, וקירבה לטבע.

6. עוד אפשרויות…

במציאות האמריקנית המעשה השיתופי של חברי הקבוצות הוא גבורה אמיתית. קבוצות רבות עוברות שלב של חשד סביבתי. דיבורים על כת. ציד מכשפות. תלונות במשטרה על אורגיות, סמים, ורצח. קבוצות אחרות מסתירות את קיומן. מתחבאות בבועה. במקומות מסויימים ערך הקבוצה מתגלה כאשר הקבוצות תורמות לקהילה סביב. פוליטיקאים של שיקום שכונות מתחננים בפני קבוצות דינאמיות לעבור לבניין בסלאמס כדי לעודד שיקום. ערכי הנדל"ן סביב לקהילות כאלו עולים במהירות.

כנס יחיד ומיוחד

ובכל זאת זה קשה. שוחחתי עם עובד במיקרוסופט. משכורת עתק שמחולקת עם האומנים בקבוצה שמרוויחים כלום וחצי. בכל זאת יש לו את האופציות הוא צוחק. ההורים לא מבינים, המשפחה כמעט מנדה. כשגילו בעבודה כמעט ופוטר.

מוזר כל כך שחיים בשיתוף, בערבות, בקהילה הפכו בחברה שלנו ושלהם לחריג.

בדידות קיצונית, אנוכיות, ריצה אחרי הכסף, שמונים שעות עבודה שבועיות, הפכו לרצוי. לנורמאל.

חזרתי לעיר מהורהר. בטרמפ. המסיעים הזמינו אותי לארוחת ערב בבניין שלהם במרכז העיר. השמש שקעה בצד ההפוך. בהרים במקום בים. באמת מקום מוזר.

התכוונתי לכתוב השבוע עוד על התיירות הרפואית שעשיתי לאחרונה, אולי עוד אגיע בפוסטים הבאים לסיאטל עם אוניברסיטה נפלאה, כנס משמים והפתעה נעימה במפגש לא מתוכנן של קהילות שיתופיות אמריקאיות.  ביקור בשתי קומונות בסיאטל ואז אלסקה. מערכת הבריאות הילידית באלסקה, והטיול להר הגבוה ביותר. חשיפה לצפון בדמותן של רופאת משפחה ורופאת שיניים מהפכניות, קומונה מקסימה באלאסקה, ולקינוח תכנון שירותי בריאות בחוף המזרחי עם פאטצ' אדאמס וחברים וסיור בקומונה הרפואית המפורסמת שלו – מכון גזונטהייט!.
אבל יש דברים יותר חשובים.
קיבלתי במייל בקשה לקרוא ולהביע דעה בנוגע לחלקים הקשורים לבריאות בהצעת התקציב וחוק ההסדרים החדש.
שמעתי כבר על חוק ההסדרים פה ושם, אבל בטח חשבתי בדיוק על משהו אחר.
אז לבורים שכמותי, (ולא, אינני דג), אפרט קודם מהו החוק – ואם אני טועה אשמח לתיקון כדי להבין טוב יותר.
החוק הזה הוא בעצם רשימת חוקים ענקית שמשפיעה על חיי כולנו. חוק שמחוקקים כמעט בגנבה, בשעת לילה מאוחרת, בלי ממש לספר לחבר'ה. במשרד האוצר עמלים מוחות קודחים במשך חודשים רבים על השינויים בחוק ועל החוקים החדשים הדרושים כדי לאפשר את הקיצוצים והגזרות המנוגדים לרוח החוק שהיה עד אתמול.
סיפור שהיה כך היה – בשנת 1985 היה משבר כלכלי. שעת חירום ושעת רצון נדירה. הממשלה, המעסיקים, והעובדים הבינו שצריך לעשות דברים גדולים כדי לשבור את האינפלציה המשתוללת, וכדי להציל את כלכלת ישראל שהתדרדרה אז לתהום. כדי להאיץ את התכנית הכלכלית נאלצה הממשלה לחוקק ולשנות במהירות חוקים בנושאי כלכלה, מיסוי, עבודה ושאר ירקות. אורך החוק – 15 עמודים והוא הוצמד להצעת התקציב. כדי להאיץ את החקיקה הצביעו על החוק יחד עם ההצבעה על התקציב בלי הסתייגויות. אפשר רק להצביע בעד או נגד בכנסת. בצוק העיתים, בשעת משבר צריך לפעמים לנקוט בצעדים כאלו – שאינם ממש דמוקראטיים… אבל, המדרון חלקלק, והחוק נשאר גם אחרי המשבר הכלכלי.
היום, המסמך בעדו הצביעה ממשלת ישראל מכיל 150!!! עמודים טבין ותקילין. עשרות סעיפים שנוגעים לכל תחומי החיים. מחינוך, רשויות מקומיות, קליטת עלייה, בריאות כמובן והכל. פשוט הכל. החוק הזה מתקבל בהליך בזק כתנאי להעברת התקציב, ובלחץ התקציב נשברים חברי הכנסת. איזה אדם שפוי יכול גם לקרוא 153 עמודים של שבבי חוקים אקלקטיים ולהבין משהו? הסתייגויות אפשר להעלות רק בוועדת הכנסת אבל, בקריאה ראשונה ובקריאה שלישית אי אפשר להסתייג. מי צריך חברי כנסת מחוקקים כשיש נערי אוצר שיכולים לחוקק במחי יד את חיינו למוות?
התדהמה בגילוי המעמד השליט האמיתי בישראל – פקידי האוצר ,המחוקקים הפעילים ביותר בכנסת, שלא אני ולא אתם בחרנו בהם, והם לא יזוזו ממקומם גם אם תיפול הממשלה מכיסאה, התחלפה במהירות בכעס. בחלומי אני חי בדמוקרטיה והינה – אוצרוקרטיה. שיטת שלטון חדשה שאין בשום ספר אזרחות.
התחלתי לקרוא. היה משעמם. העיניים נעצמו. השפה יבשה, והמוח צרב.
יש בחוק "עידוד התחרות" בתרגום לעברית מדובר בהרבה חוקים שמפריטים את הנכסים שלנו בשקט בשקט. המשך הפרטת שירות הדואר, צוות לשינוי מבנה רשות שדות התעופה (הפרטה?), השלמת הפרטת בתי הזיקוק (שלנו), המשך הפרטת התעשייה הבטחונית (שלנו), ולמי שצמא – תיאגוד משק המים (כהכנה להפרטה!). לא נורא. הילדים שלנו יהיו הרבה יותר צמאים מאיתנו.
יש בחוק עוד המון דברים מעניינים אבל רופא אני, ונושא שירותי הבריאות קרוב לליבי, ולכן חיפשתי בין המילים את הפסקאות העוסקול בבריאות.
עמוד 56 – הגברת בקרה על תאגידי הבריאות – דיווח שוטף לחשבים על השכר, על העובדים וכדומה. נראה נחמד. מגביר שקיפות. הטוויסט לפי הבנתי הוא שעובדים רבים בבתי חולים אינם עובדי מדינה, מועסקים דרך קרנות מחקר ותקציבים אחרים. בדרך זו המדינה שמה את ידיה גם על התקציבים הללו ועל העובדים הללו. מגביר את הכוח והפיקוח. אולי גם ישפר את תנאי ההעסקה של המועסקים על ידי המוסדות בלי תנאים סוציאליים?
עמוד 75 – ביטול החוק להקמת בית חולים באשדוד. היה חוק ואיננו. פוףףףף. העיר החמישית בגודלה בישראל תישאר בלי בית חולים. יותר מ 200000 איש צריכים לסמוך על אמבולנסים שנוסעים 25-30 קילומטר עד לבית החולים הקרוב. כמה זמן זה לוקח בשעות הפקקים? כמה אנשים מתים בדרך? זהו. חוק מבוטל. לא צריך. עוד בית חולים יוצר יותר ביקוש לשירותי בריאות, ומעלה את התקציב. ברור. אולי נסגור עוד איזה בית חולים או שניים? זה יקטין את הביקוש דרמאטית. ובתי הקברות? יגדלו? ומי יתקצב אותם?
עמוד 75 – תיקון החוק לפיצוי נפגעי הגזזת – ממממ… בואו נראה. לקבוע כי ניתן יהיה להגיש תביעות חדשות עד ארבע שנים מיום קרות האירוע המזכה בפיצוי. מדובר באירועים שהתרחשו בשנות החמישים. "תיקון" החוק בעצם מונע מאנשים נוספים שנפגעו מטיפולי הקרינה לקבל פיצוי. כי זה יקר מדי (850 מליון שקלים במקום 100 בתכנון). אין יותר. בעצם לא מדובר בפגיעה קשה. הנפגעים גם ככה נפטרים מהר מסרטן.
עמוד 76 – הסדרת המבנה התאגידי של קופות החולים. כאן נרדמתי באמצע. לא מבין. דירקטוריון, מועצה, מי ממנה, מי מחלק תפקידים, לא מבין. מה שברור הוא שכאן צריך שינוי של חוק ביטוח בריאות ממלכתי. רחמים…
עמוד 79 – יחידות מקצועיות. בשנת 2003 הוחלט שעד סוף 2006 לא יוקמו יחידות חדשות בבתי החולים. כאן מציעים להאריך את התקנה עד 2008. צריך להבין שמנהל יחידה הוא מינוי שמאפשר למנהל בית החולים לקדם מומחה למנהל יחידה, (למשל מנהל היחידה למחלות זיהומיות), עם תוספת שכר. הצורך בקידום כזה נובע מהמבנה של המערכת בו רופא אחרי סיום התמחות הופך לרופא בכיר וסביב גיל 40, אין ממש התקדמות. גם לא בשכר. מנהל מחלקה זה תפקיד נדיר ומינוי עד הפנסיה לכן תקרת הזכוכית הזו לא מאפשרת לקדם רופאים טובים או לפתותם להישאר כמומחים במסגרת הציבורית, ובעצם דוחפת את טובי המומחים לסקטור הפרטי. אני חושב שיש הגיון בפיקוח על מינוי מנהלי יחידות אבל, במקביל צריך לסדר מסלולי קידום ועלייה סבירה בשכר למומחים השונים. הצעה נהדרת בעיני היא להגביל את מספר המחלקות לכירורגית לב חזה ואת היחידות להפריה חוץ גופית, אין צורך במחלקות כאלו בכל בית חולים וצריך לרכז אותן במרכזים הגדולים שינתחו הרבה, יהיו עתירי נסיון ותקציב, והמשאבים שייחסכו יופנו למקומות בהם חסרים שירותים. למחלקות הפנימיות עם הזקנה במסדרון.
באותו סעיף מתחבאים בפינה עוד חוקים. בהינף יד מחוקקים אישור לאחיות לרשום מרשמים (בשנה שעברה חוקקו אישור דומה לרוקחים לרשום מרשמים). מה הקשר לתקציב? מה הקשר לכותרת הסעיף? מי אחראי לפשלות שאולי יהיו מהחוק? פקידי האוצר?
עוד באותו סעיף שינוי הכללים שקשורים למרפאות בישובים קטנים. לפי החוק עד היום בישוב קטן מתקיים מכרז בין קופות החולים והקופה שזוכה במכרז משרתת את כל תושבי הישוב גם אלו שאינם חברים בה. עד כמה שאני מבין התיקון לחוק מבטל את המכרזים האלו. לא מבין למה. לא מבין את הקשר לסעיף. לא מבין כלום. בלבלה.
בעמוד 83 – ניהול בתי החולים בידי חברות מנהלות. היום מנוהלים בתי החולים הממשלתיים ישירות על ידי הממשלה. ההצעה מדברת על העברת בתי החולים תל השומר, רמב"ם, הילל יפה וולפסון לידי חברות מנהלות. המשמעות – הסרת 7800 עובדי בתי החולים ממצבת כוח האדם הציבורית. להפיכת בתי חולים לתאגידים הפרדים המון היבטים. אישית, אני בעד. הסיבות מורכבות. מדאיג מאוד בעיני שלא כתוב באופן ברור שהתאגידים הללו יהיו ללא כוונת רווח, לא מסחריים, ולתועלת הציבור. עוד הפרטה בשקט.
בעמוד 85 – עלות סל שירותי השיקום לנכי נפש בקהילה. בשנים האחרונות צומצמו בתי החולים הפסיכיאטריים באופן דרמאטי. נכי נפש רבים הועברו החוצה אל הקהילה. סל השיקום אמור לתת פיתרון שמסייע לנכי הנפש – מדובר בעיקר בסכיזופרנים למצוא את מקומם בעבודה – שיקומית או רגילה, בסיוע בחונכות ועוד. הבעיה? זה עסק יקר. יותר גרוע – אי אפשר לתכנן בדיוק כמה נכים יהיו והמספר הולך וגדל כי כל הזמן נוספים חולים חדשים למצבת. ההצעה בעצם מנסה לקבוע מסגרת תקציבית לסל השיקום. המשמעות בעיני היא מניעה של שיקום מזכאים אם נגמר התקציב ותלות נוספת באוצר לאישור הגדלת תקציב לשנים הבאות. אז איפה יהיו נכי הנפש הללו? ברחוב? הרי מיטות אשפוז בשבילם אין. סעיף נוסף בהחלטה הוא שגביית תשלום עבור שיקום וקביעת היקף השיקום יהיו תלויים בהסכמת שר האוצר. איזה יופי. שר אוצר מומחה לשיקום נפש. עוד תלות מסוכנת של שירות חברתי בפקידי האוצר. הסעיף הזה הוא אולי הנורא מכל. הוא פוגע בחלשיפ ובפגיעים ביותר בחברה שלנו. הוא מותיר אותם לרחמיהם של אנשי האוצר. אסור להסכים לו. פשוט אסור לתת להם לשנות את החוק הזה.
בעמוד 86 – כאן מעלים את התגמול שמקבלים בתי החולים עבור לידות ועבור טיפול בפגים בעקבות גידול עלות. לידות הן עסק מצויין בבתי חולים. העסק הולך להיות טוב יותר. הסיבה המפורטת היא עלייה בעלות בגין רשלנות רפואית.
בעמוד 87 – משהו על תביעות שיבוב? לא יודע מה זה אבל מהמלל נראה שמדובר בתביעה של קופה אחת על העלות של השירותים שנתנה למבוטח שלה שנפגע על ידי רשלנות של הקופה האחרת או משהו כזה. עוד סעיף שאני לא מבין. בעצם מה גרם לי לחשוב שלימודי רפואה ותואר שני בניהול מערכות בריאות יכולים להכשיר אותי להבין כתבי קודש כמו הצעות תקציב?
בעמוד 97 – מיקוד גמלאות סיעוד לקשישים. נראה שכאן יש עבודה טובה. לעומת המצב היום, בעתיד קשישים סיעודיים שנשארים בבית ולא עוברים למוסד יקבלו יותר אם הם מוגבלים יותר. נשמע טוב. יש קץ'?
בעמוד 106 – רפורמה בשרותי הבריאות בצה"ל. כאן אין עוד שינוי. יש הקמת ועדה שתמליץ על העברת הטיפול בחיילים אל קופות החולים, כלומר, חיילים יהיו חברי קופת חולים ויטופלו כמו כל אדם אחר. מרתק. נשמע כעוד שינוי שיכול להיות טוב, לשפר את תנאי החיילים ואת רמת הרפואה שלהם. הם אולי יוכלו לבחור קופת חולים ורופא. גימלים בקופת חולים. הרושם שלי הוא שאכן שירותי הבריאות אינם יעילים לגמרי בצבא ואולי השינוי יהיה לטובה אינשאללה.
לסיכום – אלו הסעיפים שמצאתי בהחלטת הממשלה על התקציב שאמורים להחקק בחוק ההסדרים. רוב החוקים הבסיסיים הקשורים לבריאות בישראל ישונו ויתוקנו. מפקודת בריאות העם (חוק מנדטורי), דרך פקודת הרוקחים, חוק ביטוח בריאות ממלכתי ועוד. חשוב להזכיר שוב. את השינויים האלו לא יוזמים חברי כנסת. אלו שבחרנו כדי לחוקק חוקים, ומקבלים משכורת בעבור זה. את השינויים הללו יחוקקו פקידים.
אני רואה בכך עיוות. הרס שיטתי של השיטה הדמוקראטית. אנחנו מוכרחים להילחם נגד האוצרוקרטיה לא כי השינויים המוצעים רעים. בגלל שאסור שפקידים יהיו בעלי הבית במדינה דמוקראטית. אנחנו אמורים להיות הבעלים.
הערה – אינני מומחה במשפט או בכלכלה ולכן יש וודאי טעויות בהבנה. המסמך עצמו קשה מאוד להבנה וניסיתי להבינו כמיטב יכולתי. אם טעיתי – אני מתנצל מראש, מדובר בדעה אישית ופרטית.

איזה כיף…

אף כשר

אחרי התנסויות ליצניות עם פאטצ' אדאמס וחבורתו בניכר, ושנה של גישושי ליצנות במרפאה וגם קצת בחוץ החלטתי לצאת מהארון בקטן.

צוות המרפאה הוזמן להתאשפז (כאושפיזין) בסוכה של מועדון הילדים.

לקחתי אף אדום. לקחתי בובה.

בהתחלה קצת התביישתי. חיפשתי תירוץ, נוח עם הילדים. בכל מקרה אני לא רציני כשהם אצלי במרפאה אז זה בעצם רק צעד קטן קדימה.

בעזרת שני אמצעים פשוטים נוצר קשר וצחוק וקירבה.

חלק מהילדים שצורחים במשרד צחקו והתקרבו וליטפו את סבא דוד הבוב החבוב.

ניסו לחבוש את האף האדום. ביקשו עוד.

ביקשו שאביא את סבא דוד הבוב החבוב לבדיקת הדם הבאה. שווה נסיון…

האחיות (הרחמניות אם כי קשוחות) צחקו ופרגנו. 

איזה כיף היה לצעוד את הצעד הראשון.

אף למהדרין

בטיסה מעל קנדה ראיתי שוב שיש עולם אחר. כמעט ריק מאדם ורחב רחב. השמש ניסתה לשקוע במערב במשך שעות ואנחנו במטוס רדפנו אחריה מערבה במשך שעות ולא נתנו לה. אדמה פראית, מחורצת נהרות וירוקת עד. אזורים שלמים בלי כביש בלי זכר להומו סאפיינס – האדם החושב, הכובש, המשמיד.
ברחתי קצת מהמקום הצפוף הזה שלנו, הדחוק באנשים, שהורגים זה בזה בשביל פיסת קרקע. שחולמים על כלא תת עירוני שיושב על חצי דונם מוקף בגדר. ברחתי אל המרחבים העצומים. יש עולם חדש. והוא פראי וגדול. ברחתי כדי שאוכל לחזור.
הטיסה הייתה גם המקטע הראשון של תענית שתיקה. לבד. בשקט. כמה שפחות תקשורת. מהנהן לדיילת, מחייך. המילים היחידות היו – עוף, סודה, קפה, כן, עוד סוכר. עונג צרוף. כמה שיותר במחשבות. בפנים.

מתקרבים לאנשים

המטוס מתקרב לאזור אנושי. חוות. כפרים. עיירות. פרברים. כבישים מהירים. עיר ענקית לחוף אגם. ברוכים הבאים לטורונטו. הגירה, מכס, מלון. ליל מנוחה.
לטורונטו הגעתי להציץ במודל רפואה אחר. שלם. ד"ר אסתר קוניגסברג עבדה כרופאת משפחה הרבה שנים. כמו רבים אחרים היא הרגישה שיש משהו חסר ברפואה שהיא מציעה למטופליה. שבע וחצי דקות בממוצע למטופל לא נראה לה מספיק, וחוסר היכולת שלה באמת לעזור גרם לצאת לחיפושים. די מהר היא גילתה את המדיטציה, את הדמיון המודרך וההיפנוזה. אחרי עוד חיפושים היא מצאה תכנית הכשרה רצינית ברפואה אינטגרטיבית. ענף חדש ברפואה שמנסה להשתלב עם אומנויות ריפוי אחרות. מדובר בעסק רציני. מדעי ומחקרי מחד וקליני וטיפולי מצידו השני. במשך שנתיים היא למדה הרבה על תזונה, אומנות הריפוי, פילוסופיות זרות, רפואת צמחים, רפואת מגע, רפואה סינית, רפואת אנרגיה, מדיטציה והיפנוזה. ועוד המון. הרעיון אינו להפוך למטפל בכל התחומים הללו אלא לדעת קצת על הפילוסופיה, על המהות, על היכולות של כל אפשרות. כמו שאני כרופא משפחה יודע קצת על רפואת עיניים, קצת באף אוזן וגרון, קצת ברפואת נשים, ויכול לתקשר עם כל המומחים הללו, היא למדה את השפה שתאפשר תקשורת עם מטפלים אחרים. היא למדה גם מה הצליחו להוכיח שעובד, מה ברור שלא, ואת הים הגדול שעוד לא בדקו אבל אולי.
המהפך האמיתי הוא באימוץ או למידה מחדש של הגישה ההוליסטית שרואה את האדם כיצור מורכב רב מימדי שמורכב ממולקולות ותאים, איברים ומערכות, אבל גם מנפש וגוף שלמים שאי אפשר להפרידן. היא למדה גם צניעות. כמו שאני יודע שיש דברים בכירורגיה שלא אצליח לדעת, ויש הרבה שאני צריך לשאול וללמוד מאחרים, הרפואה האינטגרטיבית מוכנה ללמוד מכל דבר שיכול לשפר את בריאותם של בני אנוש. הרבה רפואה מונעת, שמירה על בריאות וחיוניות.
בזמן תכנון הביקור חשבתי שאולי זה קצת יותר מדי ניו אייג' בשבילי. ומצד שני אולי זה כיוון האבולוציה של הרפואה העתידית? לא ידעתי.
נסעתי במונית אל המרפאה. הגעתי מוקדם וצעדתי על טיילת לחופו של אגם צלול וקריר. ענק. לא רואים את הצד השני. טיפסתי במעלה גבעה בכביש הראשי של העיירה שמוביל אל המרפאה. הכל נקי, ורחב אבל גם סטרילי. אולי סטרילי מדי.
בכניסה למרפאה מפל פנג שווי צפוי. הסידור כמו בבית. חדר ההמתנה הסלון, והחדרים האחרים נראים כמו חדרי מגורים.

חדר ההמתנה

נעים להגיע למרפאה כזו, פינת משחק לילדים, ספרייה עם חומר קריאה אמיתי – ספרים, אין טלוויזיה. אסתר מצאה רופא משפחה נוסף שהסכים לקפוץ להרפתקה. הוא ליצן רפואי ומהפנט ומה לא. יחד הצטרפו מדקרת, רופא סיני, מעסה, דיאטנית, עובדת סוציאלית – מטפלת משפחתית. כל מטופל משלם סכום שנתי כמינוי למרפאה, ויחד עם המימון הרגיל מהממשלה כולם מתפרנסים יחד. יש לימוד משותף וישיבות צוות. נראה שבמקום כזה אפשר להבריא.

חדר הרופא

אני יורה שאלות. מה אם מישהו עני ולא יכול לשלם? שליש מהחולים פטורים מהתשלום לפי קריטריונים. איך נראה מפגש שלך? חצי שעה לפחות. מפגש ראשוני שעה. יש לי חולה עם כאבים בכפות הרגליים בזמן הליכה ואני לא מצליח לעזור לה מה לעשות? אלף שאלות. היא עונה בסבלנות. הרבה סטודנטים מגיעים ללמוד במרפאה, להתבשם מהמקצוע כמו שהוא יכול להיות.
אנחנו נוסעים לאכול צהריים. מדברים על התסכול והתקווה. על המקצוע. על חיים שלמים בשירותם של אנשים. על התחושה שלי שרפואה אינטגרטיבית נוגעת רק ברמה של החולה הבודד, ואני רוצה לטפל ברמת הקהילה, בקבוצות של אנשים שתומכות בבריאות של הפרטים בפנים. המוקד בפרט נראה לי מאוד אמריקאי פרוטסטנטי וקפיטליסטי.
איך אני יכול לשלב אלמנטים מהמהפכה הזו לעבודת היומיום אצלי? להרחיב את נקודת המבט?
היא מספרת שהיא רושמת הרבה פחות תרופות מבעבר. אני מבטיח להשתדל. לעבוד על הרפלקס האקטיבי הזה שמכריח אותי להוציא כל אחד מהחדר עם מרשם.
למרות הכל היא עובדת בעיקר כרופאה מערבית – משלבת צמחי מרפא בפרקטיקה אבל מטפלת כמוני ביתר לחץ דם בהיפרכולסטרולמיה בילדים עם דלקת אוזן. הרפואה בסך הכל דומה, הדגשים שונים. בדרך החוצה מחייך אלי בית הלוויות השכן – מעל דירת הקברן ומשפחתו. עמוק באדמה זה כאן.

עמוק באדמה

היא מסיעה אותי בחזרה לשדה התעופה. בדרך לעוד תענית שתיקה במטוס שהולך מערבה. רחוק.
להמשך המסע הרפואי שלי.

כבר שנתיים וחצי שאני מטפל בעולים חדשים דנדשים משדה התעופה. הם באים מאתיופיה שנים אחרי שעזבו את הכפר, אחרי שנים של חיים בערים הגדולות של אתיופיה. שנים שמרסקות משפחות, שמתחילות בתהליך השבירה של קודים עתיקים. הם נוחתים קצת מבולבלים אחרי הטיסה הראשונה בחיים. בני כל הגילאים ובעלי כל החוליים שאקלים טרופי ויבשת אפריקה יכולים להעניק לאדם. הם עומדים מול פקיד. אני בטוח שהפקידים עובדים באהבה. מתוך רצון לשרת את העולים. המדינה מספקת מעטפת וסיוע רב לעולים. אבל, כמו כולנו הפקיד הבודד לפעמים עייף, או, אולי רוגז, או, פזור דעת סתם. לפעמים קצת קשה להבדיל ולראות את האדם בבליל האנשים עם הלבוש האחר. ביחוד אם הוא ילד קטן. או תינוק.

ואז מתחיל הצחוק. הם מגיעים אלי להכרות. אנחנו משוחחים, אני מתשאל היסטוריה רפואית. בודק. צוחק עם הילדים. מזמין בדיקות דם כדת וכדין, ומתבלבל.

תינוק קט במנשא גב. עם בכי הוא מועבר למצב יניקה. העיין מעריכה שמונה חודשים. האם מספרת שתשעה. בתעודת הזהות כתוב שלוש שנים.

ילדון אחר אני בודק ומציין בתיק הרפואי כנהוג – אשכים בשק תקינים בגדלם. וראה זה פלא – מין המטופל בתיק הרפואי, בתעודת הזהות, ברשומות – נקבה.

ביום אחר מופיע לפני פעוט חביב ומצחיק שאינו עונה לשם ויטלי (שכתוב בתעודת העולה). ויטלי? אני מתחיל לצחוק… כנראה פקיד עם חוש הומור ייחודי. וחשוב לציין שממש כמו אצלנו לכל שם יש משמעות, והשמות יפים הם, נפלאים וערבים לאוזן (אחרי שנת הסתגלות לפחות).

לרוב מדובר בטעות משעשעת, אבל מה במקרה של קשיש בן 70 שהגריל גיל 60? אין קצבת זקנה, אין זכאות להנחות והטבות, פשוט אין. תפסיק לבכות ותפסיק להתבכיין. אין.

חלק מהנישומים מקבלים את שמם החדש והמוזר, את גילם השונה, אבל מין? מין? זה כבר יותר מדי לבלוע.

ואז מגיע תורי. בחיוך בוטח אני לובש את בגדי המנתחים מניף את הסקלפל ובעשר דקות מבצע ניתוח זריז לשינוי מין. טוב, המציאות קצת פחות הירואית. אני מניף את העכבר ומקליד מכתב על מקלדת ומסך.

אל : משרד הפנים

מאת : ד"ר אני

הנדון : נדון

למיטב ידיעתי, ועל סמך הערכתי האנטומית מדובר בזכר / נקבה (אפשר לסמן בעיגול), ולא כפי שמצויין ברשומות ירום הודן. אשמח לתיקון המעוות (ברישום, לא במטופל).

ובא לציון גואל.

בערב אני מתרווח בכורסא, עם מקטרת מדומיינת, וחושב בשביעות רצון, כמה נפלא שלמדתי רפואה. כמה נפלא שאני יודע להבחין בין מין לבין שאינו מינו.

לילה. יום כיפור.
חשבון נפש.
בשנים האחרונות איתרע או התמזל לי לבלות חלקים מחודש ספטמבר במסעות בדד בנכר.
ספטמבר – עונת הכנסים. קצת אחרי עונת התיירות, כשעוד לא קר ממש, כשכבר לא יקר ממש והשנה עוד לא התניעה בעבודה אחרי הקיץ.
הטיסות ארוכות ובודדות, השתיקה בדרכים ובחדר במלון מופגת קצת בהמולת הכנס. טיולים חטופים לחצאי ימים במקומות האלו הרחוקים. ארוחות במסעדה לבד. נושם אוויר לבד. תייר רפואי. הרבה שקט ומחשבה. לאדם שרגיל לעבוד בתוך אנשים, מתוך קהילות, בינות לצוותים, בהמולת הבית והילדים שבערב זה יום כיפור ארוך. צום מהחברה האנושית.
יש משהו מאוד טוב בחודש החגים הזה של תשרי. ראש השנה כל כך טבעי, כל כך נכון במולד ירח, במעבר בין קיץ לסתיו, כשהימים מתקצרים והלילות קרירים. יש משהו שתואם לקצב הפנימי של הגוף, של המחשבה.
זמן מצוין לסכם שנה, לחשב טוב ורע. לתכנן לשנה חדשה. לרפא את עצמי. לזיכרון וגם לשכחה.
יש משהו מאוד טבעי ביום כיפור קצת אחרי התחלת השנה. לא לפני. קצת אחרי. כי גם בשנה החדשה אי אפשר להתחיל לגמרי מחדש. עוד סוחבים מטען של חטאים ומעשים טובים מהשנה הקודמת. השנה מתחילה עם החטאים הישנים, וההזדמנות למרק את המצפון ולאתחל את הספירה נוצרת רק על סמך ניצני מעשים בשנה החדשה.
אף פעם לא הצלחתי להרגיש התחלה חדשה בסוף דצמבר תחילת ינואר. אמצע החורף. שום דבר לא משתנה. העולם לא מתחדש ומשנה צורה. אין תחושה של התחלה.
הגעגוע במסעות גדול. למשפחה. לזוגה, לילדים. לחיבוק שלהם, לדרך בה הם חומקים למיטה כמעט בכל לילה ומתכרבלים בחיבוק, לצחוק שלהם. עצבי הרגש חשופים הרבה יותר, אני בוכה יותר, מרגיש יותר, מתגעגע יותר. הגעגוע לעבודה. למטופלים. המחשבות והאשמה על מטופלים שהשארתי על ערש דווי וימותו בלי ידי על מצחם, על אלו שיאושפזו ויטופלו בידי זרים. געגוע גם למכעיסים, למלחיצים, למפחידים, למפליצים.
המסע שבפנים הוא המסע האמיתי. המסע שאין דרך לעשות כאן בישראל. עם הפלאפון הארור, והאחריות על הגב. המסע שדורש ללכת רחוק כדי להתקרב לשקט של המחשבות.
קשה הייתה השנה האחרונה. קשה ומופלאה. תינוקת נולדה, ומלחמה (מתה?) וצו שמונה. חמישה מטופלים שנפטרו, לוויות. יותר מטופלים שנולדו, מחלקת יולדות, הנקה. שקילה. קקיפיפי. וכל מה שבאמצע בין הלידה למוות. עבודה אינטנסיבית. סוחטת. התנדבות. הרבה בכי וצחוק במרפאה. מאמרים מקצועיים. ספרים. בחירות. נגב. בדווים. אתיופים. קיבוצניקים. עירוניים. סרטים. אוכל. פורטוגל. אמריקה. עוד אמריקה. המון אנשים. שלושים עד חמישים ביום. המון רעש, רעש רעש… בלוג שנולד.
כמה לילות של שקט ובזבוז זמן בסידור המחשבות לרשימות?
קצת מוזר להבין שעצם הכתיבה בבלוג משנה משהו בהסתכלות על החיים. עוד מישהו מהכותבים מוצא עצמו מביט לפעמים בחיים דרך החור של הפוסט?
מעניין להסתכל על הפוסטים ולראות את השנה הכי מתועדת בחיים. מוזר כל כך שהרבה מהדברים החשובים באמת לא נמצאים שם. חלקם אישיים מדי, חלקם סודיים מדי, חלקם פשוט לא הספקתי. בחלק אני מתבייש.
שקט של לילה. חזרתי הביתה. שנה חדשה מתחילה.
הלוואי שתהיה מעניינת לפחות כמו הקודמת, רק קצת קצת יותר קלה.
שנה טובה וסליחה.

ותודה לכל הקוראים.

קסמים בשחקים.
קסמים קטנים מתרחשים כל יום. צריך פשוט לראות. לתת להם לקרות.
בדרך הארוכה לארץ. הטיסה הישירה מקנדה לתל אביב בוטלה. במקום הטיסה, שלוש טיסות. מוושינגטון לטורונטו, לופטהנזה לפרנקפורט ומשם בעוד לופטהנזה, הביתה.
בדרך מוושינגטון, מטוס קטן, כמעט אוטובוס. אני מוציא את הספר שלי מהתרמיל ממש לפני המראה. בתא שלפני שכח מישהו ספר. לילה. מאת אלי ויזל. סיפור השואה הפרטי של זוכה פרס הנובל. על הכריכה מצויין בגדול – "חלק מתוך מועדון הקריאה של אופרה וינפרי". הדיילת סוברת שמדובר בנוסע עלום מהטיסה שעברה. ספר דק. אפור. תרגום חדש. הסימנייה מונחת בעמוד 85.

בהקדמה כתוב שהספר נכתב מספר שנים לאחר סיום המלחמה. ביידיש. שפת אמו. בשנים הראשונות לא נמצאה הוצאה שתסכים לפרסם ספר כזה. עצוב מידי אומרים העורכים. ארוך מדי אומרים אחרים. ובשקט שלא לציטוט מדברים על אי רצון כללי לחפור במוגלה המפעפעת שקברו מהר אחרי המלחמה. בהשתדלות גדולה של זוכה פרס נובל צרפתי מסכימים לתרגם, לקצץ ולפרסם בצרפתית. אחר כך גם באנגלית. בהתחלה למרות ביקורות מעולות מעטים קראו. מסתבר שחיטוט בפצעים באמת קשה. מלוכלך. יש גם ריח לא טוב ואולי קורט של תחושת אשמה. עם השנים רבו הקוראים. התרגום החדש לאנגלית, על ידי אשת הסופר קולח. מסעיר. הדמעות צורבות בגרון.
אני מתחיל לחשוב שאולי המכשף הקוסמי החליט שכדאי שאקרא את הספר בדרך לגרמניה. במטוס גרמני. בין הטיסות אני מתחיל לקרוא. אלי וויזל, יהודי הונגרי, נשלח להשמדה ממש לפני סוף המלחמה. שנות המלחמה הראשונות עברו בשקט על הקהילה בעיירה הקטנה. באביב 1944 נכנסו הגרמנים בתמיכת הממשל הפשיסטי החדש והחלו במלאכת ריכוז היהודים וקצת אחר כך במשלוחים להשמדה בפולין. העיניים מתכסות לאט בערפל דק של דמעות. בגרמנית מודיעים שמיד תוגש ארוחת ערב. התיאבון שלי נעלם. אני ממשיך לקרוא. בלי הפסקה. בתור לשירותים אני רואה עוד אדם קורא את הספר. אנחנו מדברים. הוא גרמני. מבוגר. מנגב דמעה. מדברים עוד קצת. קצת קשה לדבר. השמש זורחת בחלון. מעל העננים. בטיסה מזרחה הזריחה מאוד מהירה. המטוס כאילו רודף אל תוך השמש.
בחזרה לכיסא. ממשיך לקרוא. עוד ארוחה קלה לפני נחיתה, עדיין מרגיש טעם מר בפה. לא יכול לאכול. אושוויץ. אבדן האמונה. אנשים קוראים קדיש על עצמם ברגעיהם האחרונים. חסד ואכזריות בערבוביה מטורפת. כמעט בלתי נתפסת.
באופן לא ממש מודע אני משאיר את הסימנייה לנוח איפה שהייתה. לא ברור לי למה. אני מצליח לקרוא עד עמוד 86. המטוס נוחת. קם להוריד את התיק. את המחשב. חוזר בחזרה למקום, ולא מצליח למצוא את הספר. נעלם כלא היה. נשאר אחרון במטוס. הדיילת מאיצה בי לצאת. אני לא מוותר. מחפש שוב ושוב. על הארץ, על המושבים, בתאים מלפנים, במושבים מסביב. מפרק את התיק כולו. נעלם כלא היה. היה?
קסם. כישוף. לאן נעלם? האם עבר לאדם הבא שזקוק לספר יותר ממני? האם עכשיו מישהו אחר קורא בו, מגיע לדף עם הסימנייה, מניח את הספר לרגע ופוףףףףףף?
אני מקווה שהספר ימשיך להופיע בין שמים וארץ, להזכיר לרבים ובמיוחד לאלו שכאן בגרמניה את שקרה לפני שישים וקצת שנים.
קסמים גדולים מתרחשים כל יום. נסים. כמו למשל מסע הישרדות של אדם אחד שהצליח לצאת מהתופת ולספר לכולם. נס שנמשך שנה. קסמים קטנים מתרחשים כל יום. כמו למשל ספר שמדלג מארץ לארץ, ממטוס למטוס, מאדם לאדם. כדי שלא נשכח.

מתוך הספר (בתרגום לעברית) –

לעולם לא אשכח את הלילה הזה, הלילה הראשון במחנה, שהפך את חיי ללילה ארוך ונעול של שבעה מנעולים,
לעולם לא אשכח את העשן הזה.
לעולם לא אשכח את פניהם הקטנות של הילדים שגופם היה ללפיד בוער תחת שמים מחרישים.
לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי. לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה מעיני לנצח את התשוקה לחיות.
לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרפו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומותי שהיו למדבר שממה.
לעולם לא אשכח את כל זאת. לו גם אהיה נידון לחיים ארוכים כחיי האלוהים עצמו. לעולם…