ספרים שקראתי

רשימת ספרי הקריאה מהזמן האחרון


 


הדבר – אלבר קאמי


סיפור של מגפת דבר שתוקפת עיר אחת, במקום אחד, בזמן אחד, ועל רופא אחד.


נהדר.


 


בינת השכווי – אביגדור דגן


רופא כפרי מזדקן ותרנגולו על חיים מחלות, רפואה, אהבה, חמלה, ובעצם קצת על החיים שלי. חסר לי לפעמים הפדרו הזה. המלגלג, החי כל כך. כל השאר מאוד דומה. דגן הצליח ללכוד רוח מיוחדת. נהדר.


 


נער החידות ממומבי – סווארופ וויקאס


סיפור התבגרות של יתום אשפתות הודי, ראם תומס מוחמד, וזכייתו במליארד רופי בחידון טריוויה. מקסים ולא אמין הציון שלי: 7


 


יונה ונער – מאיר שלו


ספטמבר 2007 – שוחחתי עם מטופלת ועם מטופל באותו היום על חייהם ברובע היהודי בירושלים בזמן מלחמת השחרור. אחר כך סיפרה לי האחות על הספר הזה – ואני שמעולם לא צלחתי אף ספר של מאיר שלו לקחתי, קראתי ונהנתי מאוד. סיפור אהבה מוזר – נערה ונער לומדים לטפל ביוני דואר. ואחד בשני. לפני מלחמת השיחרור, בשירות ההגנה. פרק ששבה את ליבי – הנערה נשלחת לחלק יוני דואר לקיבוצי הדרום שאמורים להיות נצורים ממש בקרוב עם פרוץ הקרבות. השקט המתואר במקומות האלו, השקט שלפני הסערה מצמרר. בנוסף, הקרב על מנזר סן סימון ואפילו בן דמותו של רפו"ל מככב שם. סיפור אהבה מודרני משולב בפנים ונפש מעונה, ויונה. נאולוגיזם נפלא, שמזכיר את ספרי הילדים של מאיר שלו. פשוט קסום


הציון שלי : 8.5


 


רופא לבן אלים שחורים – אורי שורצמן


סיפור עבודתו של אורי שורצמן – פסיכיאטר במערב אפריקה. ההתמודדות שלו עם התנגשות המודלים – הרפואי המערבי, וההבנה המסורתית של חולי, בריאות, ורפואה. בספר תובנות רבות שיכולות לעניין את כולם. היחס של אנשי הג'ונגל לאבותיהם, לטבע, לאליהם, לכישוף – למכשפות. לפסיכוטים. למדוכאים. כל כך שונה וכל כך דומה. ברור מהספר שמנה גדושה של רצון טוב, השקעת זמן ונכונות לקבל את האחר בלי אגו, בלי תחושת עליונות, יכולה לאפשר אפילו לפסיכיאטר חיוור לרפא נערה כהה מהג'ונגל. מרתק.


הציון שלי : 9


 


חוט של חסד – ראסל מרי דוריה


סיפור של פינה נשכחת במלחמת העולם השנייה. הספר מתחיל ביום בו נחתמת הפסקת אש בין האיטלקים לבעלות הברית. יום לאחר מכן משתלטים הנאצים על איטליה ומתחילים לאסוף ולשלח יהודים. איטליה, שהיתה עד היום חוף מבטחים ליהודים שנמלטו מהשטחים הכבושים בגרמניה, הופכת למלכודת מוות עבורם. הסיפור מלווה יהודים מקומיים, יהודים מהגרים לאיטליה, פרטיזנים אמיצים, אנשי כמורה, פקידים בשלטון הפשיסטי, נצים, עריק נאצי אחד ועוד המון המון דמויות. במסע שנמשך יותר משנה כל עלילות המשנה נרקמות יחד לסיפור מיוחד במינו של חסד של עם שלם, אומץ בלתי רגיל, ואכזריות. מספר העלילות רב ומבלבל, ונראה שהסופרת מדענית במקצועה התקשתה לסנן את העיקר מהסיפור ולהגיש אותו בצורה קולעת ופשוטה. עם זאת, אפשר לעקוב אחר העלילה והיא מרתקת. כנצר לאיטלקים שחצו את התקופה הזו על בשרם הספר פתח שרשרת של זכרונות, מחשבות וגעגוע לנונו שלי.


 


סכין החלומות – ספר 11 במחזור כישור הזמן – רוברט ג'ורדאן


בעברית כל ספר בסדרה פוצל לשני ספרים ולכן מדובר בעברית בספרים 21 22 בסדרה. אני אוהב פנטזיה. אחרי הסדרה הזו אני עוקב כבר כמעט עשר שנים, ואת רוב הספרים קראתי במקור לפני שיצאו בעברית. הכותרים הראשונים היו מהקניות הראשונות שלי באמאזון בשנות התשעים העליזות. זהו הספר הראשון שאני קורא בעברית.


הספרים הראשונים בסדרה – עד השלישי בערך מעולים. הם מספרים – כמו סיפורים רבים בז'אנר על בני נוער כפריים פשוטים שנקלעים להרפתקה על לא עוול בכפם והופכים לגיבורים המצילים את העולם התלוי באופן מאוד נוח על בלימה. מה שמייחד את ג'ורדן בספרים הללו הוא הדמויות העשירות ודמויות נשיות חזקות ומרכזיות לא פחות מהגברים בספר שמצטיירים לפעמים כנגררים בחוסר רצון אחר העלילה שנרקמת סביבם. אחרי הספר השלישי העלילה מסתבכת והופכת איטית ועייפה. למרות הכל הכתיבה משובחת, ובמיוחד תיאורי הקרבות – הם מהטובים ביותר שקראתי וברור שיש כאן סופר אוהב היסטוריה.


בדיוק כשסיימתי את הספרים התעצבתי לשמוע שרוברט ג'ורדן נפטר לאחר שנלחם באומץ מספר שנים כנגד מחלה חשוכת מרפא. עוד על מאבקו במחלה ניתן לקרוא בבלוג האמיץ שלו.


הספר האחרון בסדרה אמור לצתא בסוף 2008 או 2009, ולסיים את הסאגה הממושכת והמרתקת. הוא יבוסס על כתביו עם השלמה של חברים ואשתו של הסופר. לסדרה יצא לפני מספר שנים ספר קדם המתאר את השנים לפני התחלת הספרים. בנוסף לספרים יצא בשנת 2001 משחק תפקידים המבוסס על חוקי D20 – החוקים החדשים של מבוכים ודרקונים. לא שיחקתי במשחק הזה, אבל, אני מניח שמבוכים ודרקונים הבא שלי יהיה בעולמו של ג'ורדן.


עוד ביקורת על הספר שמספרת על דרך חתחתים של אוהב פנטזיה


למעריצי הסידרה – 8.5. באופן כללי 6.5

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 6 באוקטובר 2007 8:18 |

מפגשים בין הרים

בראש השנה הצלחנו לגנוב עשרים וארבע שעות לבד. ספטמבר חמים, הילדים אצל סבאסבתא ואנחנו ברכב, נוסעים לגדעונה למלונית של יואב וברכה גל, שכן מרשימות.


בפנייה למושבה הקלאצ' של הקורדובה החבוטה יורד ולא עולה יותר. אני מאט, כופה הילוך ראשון בחריקה צורמת, ומשלים את הנסיעה לאט לאט, בקצב שמתאים לזמן ולמקום, עד לקצה העליון של המושבה – שם המלונית. מחנים, ומתחילים לחשוב מה עושים.


בכניסה – קבלת פנים נעימה, בלובי / חדר אוכל מאיר פנים, על כוס קפה, מדברים. בראותו את המצוקה יואב מציע להמליץ על מספר מסעדות באיזור לערב, להסיע אותנו למסעדה הנבחרת ולהחזיר אותנו כשנסיים לאכול. מלאך. הוא גם מצליח להאיר בפני את חצי הכוס המלאה. יומיים, בלי הילדים, בלי מכונית ובלי כלום מלבד שנינו. צודק.


חדר נעים בקומה השנייה, נקי, ומזמין, עם חלון ענקי אל העמק. גבעת המורה החצופה ממש ממול ומעט מאחוריה נשקף הר תבור. עין חרודים ממש קרובים, ובית השיטה בו עברנו אחרי הצבא ולפני הלימודים גם קרוב. ארץ שורשית, שדות, מדגה, מטעים. אם לא הלב הרציני של הציונות, לפחות הטחול שלה, או, הלבלב.


בינתיים החלטנו לחכות עם הגרר. נכנסים לקצב שקט. רגוע. מתון.


מדברים קצת עם יואב ובני המשפחה. לאחר שנים במרכז הצפינו אל העמק, והקימו בעמל, יזע והרבה דמעות את המלונית באיזור העמל הזה. העמק שמתחיל להתעורר בתיירות, להשיל את בגדי העבודה וללבוש בגדי ערב, עם עניבה ואיפור, צימרים מעיינות, פרחים ומסעדות.


יואב מספר את סיפור המלונית, את סיפור הדמעות והיזע בצורה מפליאה בבלוג, ומאפשר הצצה קטנה אל תלאותיו של יזם תמים שנתקל עם ראשו בגלגלי השיניים החורקים של המערכת. משהו בין קפקא לגוגול, כל כך ישראלי אבל גם עולמי. שלטון המשרדים – הבירוקרטיה, אותו תחליף דהוי לשיטה הפאודלית שהנהיג נפולאון, תקע, והלך.


בערב מסעדה מקסימה בעפולה. בעפולה? מקסימה? ללה. יואב לוקח ומחזיר. נוחתים למיטה, ומתעוררים לבוקר – יורדים למעיין חרוד, מאז טיולי בית הספר לא ביקרתי שם, ובעצם כמעט ולא השתנה שם כלום. אחר כך, חזרה לארוחת בוקר עשירה, ומשם – לסיור בבית הקברות של המושבה. בית הקברות של קבוצת עין חרוד, שמספר באבניו, ובעצמות שמתחת את סיפור העמק, וקצת גם את הסיפור של כולנו. אידאולוגיה, אהבות גדולות וקטנות, מוות אלים, כיתוב רב משמעות על מצבות. מה שברור הוא שאת הארץ הזו בנו ילדים, הוזים, מרדנים, שטופי הורמונאז' אהבה ושנאה.


בצהריים מגיע הגרר, אנחנו נפרדים מהמכונית. מחכים להסעה חזרה לסבאסבתא. יושבים ומשוחחים עם המשפחה. הילדים – מרשימים בחכמתם, שגדלו ללא טלוויזיה ועם הרבה דברים אחרים. ספרים, חכמה ואהבה. כך מסתבר שהמלונית הזו היא פרויקט משפחתי. הילדים מנקים, מחליפים סדינים, מותחים כיסויים. כולם עובדים, כולם תורמים, ובני התשחורת מספרים על התחושה הטובה שבעבודה. בתרומה למשפחה ולפרנסה. באהבה.


יש משהו מאוד נעים בפגישה עם עוד שכן ברשימות. מישהו שאת חייו אני מלווה באמצעות המילים בשנתיים האחרונות. שכנות טובה היא הרבה יותר מאשר פגישה מקרית במכולת למטה ברשימות. יותר מאימייל חטוף או טוקבק. העולם העשיר שנפתח בפני באתר הזה, האנשים המיוחדים, השלם שלנו שגדול הרבה יותר מסכום חלקיו. ולמרות הקירבה שאפשר ליצור בווירטואל, אין כמו פגישה, כמו עיניים מסתכלות, אוזן שומעת, אף מריח. אין.


תודה לברכה, ליואב ולמשפחתם.


תודה על החמימות, העזרה, הפשטות, והאופטימיות.


שנה טובה והצלחה.


ואם אתם מתכננים חופשה, אני מציע לסור לגדעונה. בהילוך ראשון. לאט לאט…


 


עדכון שפעת


אתמול העלתי פוסט טכני מאוד על חיסוני שפעת לקראת עונת השפעת הממשמשת. קצת משעמם אבל די חשוב בעיני.


השפעת שלנו קשורה לרוב קשר הדוק לשפעת של חצי הכדור הדרומי – באיחור של כחצי שנה.


השנה היתה עונה קשה של שפעת באוסטרליה ובניו זילנד. נתוני התחלואה וגם נתוני התמותה הראו על עלייה משמעותית, לעומת שנים קודמות.


עוד ממצא מעניין היה דיווחים ראשוניים על עלייה בהיארעות של סוכרת סוג 1 (סוכרת נעורים) באותה עונה. אני ממתין לפרסום מדעי ולא לפרסום חדשותי כמו זה כדי לעשות סדר במחשבות.


האם השפעת מסביב גרמה להורים ולרופאים לפספס סימנים ראשונים של סוכרת ועקב כך יותר מקרים חדשים קשים הגיעו לבתי החולים? האם יש קשר מסויים למחלה כמו שפעת וסוכרת? אנו יודעים שסוכרת סוג 1 היא מחלה של מערכת החיסון שתוקפת את התאים מפרישי האינסולין בלבלב. מעבר למרכיב תורשתי יש השפעות מרובות שיכולות לתרום להופעת המחלה – סביבתיות, זיהומיות, ואולי אפילו סטרס.


ויקי מקצועי שמדווח ומחדש כל יום בנושא השפעת.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 28 בספטמבר 2007 22:20 |

המנעות 1

חיסון שפעת עונת 2007-2008


השפעת – מחלה וויראלית המופיעה מדי חורף בישראל, וכוללת עלייה חדה של החום, שיעול, כאב ראש, כאבי שרירים, ולעיתים נזלת וכאב גרון. בניגוד ל"הצטננות פשוטה" שגם היא לרוב נגרמת על ידי ווירוסים בחורף, השפעת היא מחלה קשה הרבה יותר. הגבלת התפקוד עקב החום הגבוה, החולשה וכאבי השרירים היא משמעותית ואבדן ימי עבודה הוא משמעותי. הווירוס מועבר דרך האוויר כלומר – בשיעול, עיטוש וכדומה. בכל שנה חולים לפחות עשרה אחוזים מהאוכלוסייה בשפעת, ויש שנים בהן ההדבקה מגיעה עד ארבעים אחוז. בניגוד לווירוסים רבים אחרים – בהם ניתן לחלות רק פעם אחת, ובזמן המחלה מערכת החיסון מפתחת זיכרון חיסוני שלא מאפשר הדבקות נוספת במחלה, בשפעת ניתן לחלות שוב ושוב. הווירוס הערמומי משתנה גנטית במהירות והגנטיקה השונה בכל שנה מונעת ממערכת החיסון מלתקוף את הווירוס לפני הופעת המחלה.


השינוי הגנטי מתרחש לרוב באופן הדרגתי, וכך מערכת החיסון מצליחה להתגבר על הווירוס ללא בעיות מיוחדות ברוב הפעמים. לעיתים, בתדירות משתנה, הווירוס עובר שינוי דרמטי יותר, והופך להיות בלתי מוכר לחלוטין למערכת החיסון. ווירוס כזה מתפשט במהירות ברחבי העולם ויכול לגרום לפאנדמיה – מגפה כלל עולמית. המגפה המשמעותית האחרונה התרחשה בשנת 1918 וקטלה עד 40 מליון איש. יש הטוענים שפגיעת המחלה בכוחות הגרמניים היא שהובילה לכניעת גרמניה ולהסכם וורסאי מאותה השנה. הווירוס שוחזר לאחרונה והיום מאמינים שערבוב גנטי בין ווירוס שפעת האדם, שפעת החזיר, ווירוס שפעת העופות הוא שהוביל ליצירת הווירוס החדש והקטלני. התמותה הייתה גבוהה במיוחד בקרב צעירים, וקיימים דיווחים מסמרי שיער מהתקופה. פנדמיות נוספות היו בשנות החמישים והשישים וגם הן קטלו מליונים.


שפעת רגילה היא לרוב מחלה שחולפת מעצמה תוך שבוע עד עשרה ימים, ללא סיבוכים. הסיבוכים אינם נפוצים וכוללים ברונכיטיס, דלקת ריאות, החמרה של מחלת ריאות קיימת, סינוסיטיס, דלקת אוזניים, ועוד ועוד… קשישים, תינוקות ופעוטים נמצאים בסיכון הגבוה ביותר להתפתחות סיבוכים, לאשפוזים ולתמותה. השפעת היא סיבת המוות הזיהומית הנפוצה ביותר בעולם המערבי. בנוסף, השפעת גורמת לאשפוזים רבים, לעומס במחלקות האשפוז, ולנזק כלכלי למשק כולו.


החיסון כנגד שפעת מורכב מחלבונים של הווירוסים שצפויים לתקוף בעונה הקרובה. מדובר בווירוסים שגרמו לתחלואה בחורף של חצי הכדור הדרומי, (בקיץ שלנו), ובעצם, מדובר בהשערה. החיסון יעיל אך לא לגמרי. בשנים בהן החיזוי מדייק, פעולת החיסון טובה והתחלואה יורדת בצורה משמעותית. יחד עם התחלואה יורדים ימי האשפוז, אבדן ימי העבודה, והתמותה בקרב הקשישים. בשנים בהן החיזוי מדייק פחות – התחלואה יכולה להיות גבוהה. בהחלט ייתכן שאדם שחוסן יחלה בשפעת, אך, צפוי שהמחלה תהיה קלה וקצרה יותר.


מעבר למניעת המחלה באדם הבודד, חיסון נרחב בקהילה מגן על חבריה, במיוחד המבוגרים, התינוקות והחולים במחלות כרוניות. יש המקווים שהחיסון יכול למנוע את הקפיצה הגנטית הבאה בין ווירוס העופות לווירוס האדם, ובכך לעכב או למנוע מגפה עולמית. לנו, החיים בממשק עם עופות אחריות מיוחדת בנושא זה.


מעבר לחיסון, בנוסף לחיסון קיים היום טיפול תרופתי לשפעת שמומלץ במקרים מסוימים, אך טיפול זה לא מונע את המחלה.


לעיתים קיימת תחושה שהחיסון אינו יעיל. הסיבה המרכזית היא המחלות הוויראליות הרבות שמתרחשות בחורף וגורמות להצטננות או למחלה דמוית שפעת. החיסון אינו יעיל מחלות אלו, אך, הסיבוכים מהן, התמותה, ושיעור האשפוזים בגללן נמוך מאוד.


את מי מחסנים?


ההמלצות משתנות לעיתים קרובות, ומתרחבות בהדרגה – ככל שנמצאות הוכחות ליעילותו של החיסון (יעילות יכולה להתבטא בהפחתת תמותה, בירידה בימי אשפוז, בירידה בכמות הסיבוכים, או, אפילו בירידה באבדן ימי עבודה).


ההמלצות העדכניות של המרכז האמריקאי לבקרת מחלות כוללות את :



  1. מבוגרים מעל גיל 50 ובמיוחד מעל גיל 65.
  2. חולים במחלות כרוניות שונות, מחלות ריאה, מחלות לב, וכדומה.
  3. נשים בהריון, או, נשים המתכננות להיות בהריון בעונת השפעת הקרובה.
  4. עובדי מערכת הבריאות, ועובדי מערכת החינוך – במיוחד בגיל הרך.
  5. הורים לילדים לגביהם מומלץ מתן חיסון, הורים לילדים מתחת לגיל חצי שנה, וכל המטפלים הקבועים בילדים אלו.
  6. ילדים מגיל חצי שנה עד גיל חמש (ובמיוחד ילדים עד גיל שנתיים)

    1. ילדים עם מחלות כרוניות.
    2. ילדים המתגוררים בבית עם אדם בסיכון גבוה.

ההמלצות רחבות מאוד וכוללות לדעתי את רוב המטופלים במרפאתנו.


אנו אמורים לקבל את החיסונים באופן הדרגתי החל בחודש אוקטובר, ומתחילים במתן החיסונים לאוכלוסיות בסיכון הגבוה ביותר. לאחר סיום החיסון באוכלוסיות בסיכון, אנו מחסנים את האוכלוסיות המומלצות שלהן סיכון נמוך יותר. לבסוף, וברוב השנים נשארים חיסונים נוספים הניתנים לכל מי שמעוניין.


בעונה הקודמת שיעור המתחסנים ירד בארץ כולה עקב דיווח על מספר מקרי תמותה בקרית גת. כל הבדיקות שנעשו הראו שהתמותה בקרית גת באותם החודשים, ואפילו במרפאה המדוברת, לא חרגה מהצפוי, ולא נמצא קשר בין החיסונים שניתנו לתמותה. מדובר בחיסון שמורכב מחלבונים, אין בו ווירוס חי, ולא צפויות תופעות לוואי משמעותיות.


אספקט חשוב נוסף במניעת התפשטות השפעת הוא המנוחה והבידוד. לחולים בשפעת מומלץ לנוח בביתם. לא מומלץ להגיע לחדר האוכל למניעת הדבקה של בריאים. עוד פחות מומלץ להגיע אל מקום העבודה – שמשמש חממה להדבקה. 


כמו בחיסונים רבים – התועלת האישית הצומחת מהחיסון יכולה להיות קטנה. באנשים צעירים ובריאים ההתחסנות לא מורידה תמותה או אשפוזים ומורידה במידת מה את ימי העבודה האובדים עקב המחלה. באנשים מבוגרים ובמיוחד אלו החולים במחלות כרוניות קיימת הפחתה בתמותה, באשפוזים ובתחלואה. שיעורי חיסון גבוהים גם אם לא תורמים לאדם הבודד – יכולים לתרום לקהילה כולה בהפחתת העברת המחלה והדבקה, ומניעת המחלה ממטופלים בסיכון. התועלת הקהילתית והציבורית שיכולה לצמוח מחיסון היא גבוהה. 


אנו מאחלים לכולנו שנת בריאות, ללא שפעת.


 


אתר השפעת של המרכז האמריקאי לבקרת מחלות


אתר משרד הבריאות המספק ניטור שוטף אחר המצאות שפעת בישראל


דף מידע של משרד הבריאות (משנת 2005)

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 27 בספטמבר 2007 17:53 |

המנעות

מצורפת כאן הרשימה הראשונה מסידרת רשימות בנושא רפואה מונעת שאני כותב למטופלי.


לבריאות!!


 


גבורה


מתמחה נמרץ בחדר המיון מניח אלקטרודות על בית החזה של חולה חסר הכרה זועק clear! ומשגר מנת חשמל אל ליבו של מטופל שחדל לפעום. המוניטור חוזר לפעום בצורה סדירה. החולה מתעורר בנשיפה שורקנית ושיעול. תודה דוקטור הוא אומר. הצלת את חיי. חדר המיון כולו פורץ במחול הבה נגילה. הרופא הגיבור הציל את החולה.


הקפא תמונה. בואו נסיר לרגע את המבט מהרופא הגיבור בחלוק הלבן שרוכב אל עבר השקיעה. נתמקד במטופל. שוכב מבוהל, מחובר, מצונרר. ריאותיו מתרגלות מחדש לליטוף של אוויר. קל לראות את משקל היתר. הידיים מחפשות את קופסת הסיגריות והמצית. הוא מתבדח – "תמיד אחרי שאני מתעורר אני צריך סיגריה. עכשיו אני צריך שתיים". בדיקות הדם מראות סוכרת. לחץ הדם גבוה מזה שנים. אחרי שלא מצליח למצוא את הסיגריות (שהוחרמו על ידי אחות חמורת סבר), הוא מגשש לטלפון הנייד. קבלן חשוב ועצבני. "אני מוכרח לבטל את הפגישות, הוא גוער במזכירה מהמשרד". "שום דבר, מחר אני כבר בעבודה" הוא אומר.


זוהי הסצנה, הדרמה, של סדרות הטלוויזיה. של הסרטים. בחיים, רבים לא שורדים. רבים נפגעים ולא מצליחים לשוב לחייהם הרגילים.


הקפא תמונה והחזר לאחור, עשרים אולי שלושים שנה לאחור. אותו הגבר, לפני מסע החיים, לפני הקילוגרמים, לפני העשן המחניק, לפני הנקניקים והעצבים.


בשלב הזה, מוקדם מאוד, אנו מסוגלים – בצורה פחות דרמטית, והרבה פחות מעניינת, לדחות או למנוע לגמרי את הסצנה הדרמטית שתוארה בראשית הרשימה.


מהי הרפואה המונעת?


רפואה מונעת – ענף ברפואה שהולך ומשתכלל, ומסתבך, ומתקדם. ענף שעוסק בצורה לא דרמטית במניעה של הדרמות הגדולות של החיים. וגם הקטנות. היום, אנו מסוגלים במאמץ משותף למנוע רבות מהמחלות הקשות גורמות התמותה והתחלואה. זוהי המניעה הראשונית, למנוע הופעתה של מחלה. דוגמא טובה למניעה ראשונית – חיסון שמונע את המחלה לחלוטין.


 מחלות רבות שאיננו יודעים, (עדיין), איך למנוע, אנו יודעים לגלות מוקדם. כשהן קטנות. במצב כזה, אנחנו מסוגלים לחבוט מכה נמרצת במחלות ולחסלן לפני שיגדלו, או, להתחיל בטיפול למניעת סיבוכים בעתיד. זוהי המניעה השניונית – הגילוי המוקדם.


כאשר אנו עומדים בפני מחלות שאיננו יודעים איך למנען, אילו שלא הצלחנו למונען, או, אלו שלא גילינו כשהן "קטנות" אנו מתמקדים במניעה שלישונית. מניעת המחלה מלפרוץ שוב. לדוגמא – לאחר התקף לב אנו עסוקים בעיקר במניעה של התרחשות התקף נוסף.


עם השנים החוקרים מאתרים עוד ועוד פעולות משלושת סוגי הרפואה המונעת, והעיסוק במניעה הופך מורכב יותר ויותר. הרפואה המונעת שבעבר התבצעה "על הדרך" בזמן הביקור אצל הרופא או האחות הופכת לעשייה שדורשת תשומת לב נפרדת, ומאמץ רב מהמטופלים ומאנשי הצוות הרפואי כאחד.


טיפות החלב – הן דוגמא לתשומת לב נפרדת שניתנת לרפואה המונעת. טיפות החלב מפוזרות בפיזור טוב ברחבי הארץ ומציעות שירות ממוקד ברפואה מונעת שאינו עוסק ברפואה "רגילה" ( כזו שמתמקדת בריפוי מחלות). השימוש בטיפות החלב נפוץ ומתבטא באופן ישיר בתמותה נמוכה של תינוקות ויולדות, אחוז התחסנות גבוה, ומיקום מעולה של מדינת ישראל בדירוג העולמי בתחום זה.


הטיפול ברפואה מונעת של ילדים מעל גיל חמש אמור להתבצע בבתי הספר. במבוגרים אין תקצוב נפרד או גוף בעל אחריות על הנושא, ולא צפוי שיהיה כזה בעתיד הנראה לעין. האחריות מוטלת על כתפי האזרחים עצמם, בסיוע קופות החולים, מרפאות הקהילה, ורופאי המשפחה.


על ראש שמחתנו


במרפאה החלטנו לשים את הרפואה המונעת בראש סדר העדיפויות. למרות שלא מדובר בעשייה דרמטית או הרואית, אלא בשעמום צרוף, רשימות ארוכות ונדנוד מתמיד. אנו מנסים לשפר בהתמדה את הביצוע של המגוון הרחב של הפעולות שמוכחות כמונעות מחלות, מאריכות חיים, או, משפרות את איכותם.


אחת מהדרכים לביצוע רפואה מונעת היא הסברה – והרשימות הבאות שיועלו בעלונים לפי היכולת והזמן הפנוי, יעסקו בדיון בפעולות שאנו יכולים לעשות בכדי למנוע מחלות.


הרשימה הראשונה תעסוק בחיסון כנגד שפעת – שאמור לנחות במקומותינו בקרוב לקראת החורף הממשמש ובא.


נשמח להערות, שאלות, בקשות, בעל פה או בכתב.


לבריאות מלאה!


צוות המרפאה.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 24 בספטמבר 2007 6:01 |

מוות

השבוע ליוויתי עוד שני מטופלים בדרכם האחרונה, בגסיסתם. בבית, תחת טיפולי.


כמו לידה, כמו החיים, כמו אנשים, כל מוות שונה, כל משפחה אחרת, אבל הסוף. סוף.


משהו לא ברור נעלם מהגוף אחרי שהחיים יוצאים. קשה לי לזהות את האדם שהיה. כמו איזו קליפה שהתרוקנה מתכנה, היא מזכירה, אבל בעיקר שונה מהאדם שהיה כאן קודם. אני ממלא תעודה, התעודה האחרונה שמקבל האיש שהיה. תעודת פטירה. ויושב, ומדבר, ואז חומק בשקט.


כבר כתבתי פעם על ההפיכה של המוות לפרוצדורה רפואית ומוסדית, לקיחתו מהחיים, מהקהילה והמשפחה.


במקום התפקיד הראשי אליו השתחלה הרפואה במחזה הבלתי נמנע של המוות, אני מנסה לשחק תפקיד משנה. תומך, מסייע, לא חודרני, עדין.


קהילה שלמה השתתפה בצורה מעוררת השתאות בתהליך. אנשים הגיעו להיפרד. אנשים באו ונישקו, וחיבקו ועזרו גם כשנעלמה ההכרה.


תקופה של קשר אינטנסיבי מאוד עם המשפחה, עשרות טלפונים, עשרות ביקורים בבית, שיחות ארוכות ארוכות עם בני משפחה, ותמיכה בצוות, ותמיכה בעצמי. ולילות ללא נים, מלאים מחשבות. 


ולמרות הכל – עוד לא ראיתי מוות ללא סבל.


רופאים רואים מוות ככישלון. גם לי, הרפלקס המותנה הזה. קשה לי ואני לא הולך ללוויות, אני רוצה להרגיש שהתפקיד נגמר עם תעודת הפטירה. אבל הוא לא. צריך עוד – לסגור מעגל. לברר. לחפור בחוויה – כמו פצע, כמו המצב האנושי.


אולי די?


שנה טובה של חיים.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 16 בספטמבר 2007 22:20 |

מילואים

* אזהרה מראש – פוסט בכי נהי ורחמים עצמיים.


 


מילואים. עוד פעם מילואים.


כמה אני שונא את המילואים.


הפעם זה קרוב הביתה. בצאלים. אמצע אוגוסט. חום בלתי שפוי בשטח.


אני מזהיר מהתייבשויות וממכות חום, ומתחנן שינוחו בצהריים מתחת לצל ולא מעניין אותי מה אומרים הנהלים.


מתרה במ"פאים שאבוא עמם חשבון על כל חייל שנצטרך לפנות או להרוות את ורידיו בנוזלים.


נעליים. ירוק. מסריח. סולר.


שלוש ומשהו שנים בסדיר. חודש בשנה מאז ועד גיל 45 (שמעתי שלרופאים זה עד גיל חמישים).


שש שנים? שש שנים מחיי לתת למולך הזה?


ומחר – לריב עם חיילים, לעבור על ניירות מרופא המשפחה, מרופא מומחה, מעורך הדין, לשחרר, או לאכזב, להילחם למען מה? ונגד מי? נגד מי שרוצה להיות עם אישתו? עם ביתו התינוקת? בעבודה? בחייו?


ולבזבז זמן, וכסף – המון כסף מהכיס כי הצבא צועד על פלאפוניו של חייליו, כי לא מחזירים החזרי נסיעות ברכב, כי לא מחזירים על בייבי סיטר, כי… כי…


אני צריך לשלם למדינה כדי לעשות מילואים.


אבל אחרי המלחמה הקודמת, ולפני המלחמה הבאה, חייבים להתאמן. חייבים. לשמן את גלגלי השיניים.


 


ילדי האהוב נרדם בסלון. הוא נוחר. הוא מלאך. הוא רך כל כך ומתוק. הוא יהיה חייל?


לגדל בנים בישראל.


פחד מילואים.


 


* בכתבה הזו מתחבא הסיפור האמיתי. רק שלושה – ארבעה אחוזים משרתים במילואים. ואין שום טעם וסיבה לשנות את המצב.  בעיה של השוליים הסהרוריים של החברה. אז מה אכפת לכם?

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 18 באוגוסט 2007 23:42 |

רמת חובב – היום

היום בשעה 12 נפרדתי ממטופל, ואצתי רצתי לקורדובה החבוטה לנסיעה צפונה – להחליף רופא בקיבוץ מצפון לבאר שבע. זמן משרד. מחשבות, טלפונים, עובר את צומת הנגב לכיוון באר שבע, מתחיל להריח צחנה. ריח גופרית? כלור? נורא ואיום עולה באף, צורב את הסינוסים, פועם בכאב ראש טרי, הולך ומתחזק. מדבר עם אחות באחת המרפאות. איזו בדיקה צריך לשלוח עם מי ומה עוד נותר לברר, ומתי אגיע ביום רביעי כי מיהרתי והמון ניירת נשארה עוד על השולחן. הריח לא נותן מנוח. רמת חובב מסריחה היום אני אומר בטלפון, ומנסה לנשום מהפה. אף פעם זה לא מצליח. הריח חודר, מורגש שמנוני גם דרך הפה. בכניסה לרמת חובב כמה רכבי משטרה, ורכבים אזרחיים נעצרו. אני עוצר, שואל שוטר אם צריך רופא, חוטף צעקות – סע!! סע כבר!!. נוסע. ליד באר שבע הריח חולף אבל הצריבה וכאב הראש נשארים. הם ילוו אותי עד השעה ארבע בערך.


מצלצל למרפאה בקיבוץ. מודיע שקרה משהו ברמת חובב – לא יודע מה, מבקש לברר ומבקש להנחות את מערכת החינוך ובתי הילדים לפחות להשאיר את הילדים בתוך הבתים. מתחילים לרוץ תסריטי פינוי המוני ולא יודע מה. סביב השעה שלוש הרוח בדרך כלל משנה את כיוונה והצחנה נושבת לכיוון הקיבוץ. אל ביתי. אחר כך חשבתי על האזרחים של וואדי נעם שם עבדתי, הבלתי מוכרים שנמצאים ממש ליד, בפחונים ואוהלים. עוד טלפון למחלקה בה שוכב אחד המטופלים שלי, לשאול בשלומו אצל הקולגים. בשלב הזה דבר הפיצוץ פורסם כבר באינטרנט.


מגיע למרפאה. מתחיל לעבוד. תוך שעה מקבל כמה טלפונים עם מסרים מרגיעים. גם הריח מעל רמת החובב כבר לא נורא, אולי עלה בלהבות השמיימה, וגם הרוח לא שינתה את כיוונה. לא צריך לעשות כלום. כאב הראש ממשיך להלום. אני לוקח אקמול. שניים. בדרך חזרה כבר נפתחה הדרך. כאילו לא קרה כלום. הקופה הרושמת במכתשים המשיכה לדפוק. יחד עם הראש של התושבים שניצלו הפעם. עד הפעם הבאה.


 




ואדי נעם


 


הבלוג בחופשה חלקית. אין לי כוח לכתוב. אולי חם מדי?

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 13 באוגוסט 2007 22:09 |

עשרה דברים שלא אמרתי

עשרה דברים שלא אמרתי לפני שהיה לי בלוג (לכבוד חגיגות הפוסט המאה).


במסגרת פרוייקט הכתיבה הקבוצתית של חנית


1. אתה על הרסס שלי (וגם את…).


2. אוף, בדיוק פוסט כזה רציתי לכתוב (בתגוב לפוסט שלך, ושלך, ושלכם).


3. רגע… אני הולך לבדוק כמה כניסות היו לי. ועושה רפרש.


4. שיט, שני אנשים ירדו מרשימת המנויים.


5. אז ישנתי רק שעתיים בלילה אבל איזה פוסט.


6. טראקבק.


7. טוקבק.


8. כנסו כנסו.


9. כתבתי על זה פעם בבלוג שלי.


10. נכון. זה מה שכתבתי אז אבל עכשיו אני חושב להפך. בגלל זה קוראים לזה ארכיון.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 24 ביולי 2007 22:43 |

ליצנית באקוודור – תמונה

כלא נשים באקוודור.


צחנה, רעש ילדים, צרחות, כביסה, שלוליות, צפיפות.


בפינת החצר דפיקות חזקות על דלת מתכת שחורה.


צינוק.


אנדריאה, ליצנית איטלקיה, קסומה – מתקשרת, מציצה דרך חור מנעול, מעבירה סיגריה.


מעשנת יחד עם המצונקת בצינוק.


אחר כך היא ניגנה, והאסורה בצינוק ניגנה על דלת המתכת.


קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 17 ביוני 2007 0:12 |

ליצן באקוודור

בשבוע האחרון אני ליצן באקוודור, יחד עם שלושים ליצנים מקומיים ומרחבי העולם. צפון אמריקאים, קולומביה, וונצואלה, ארגנטינה, פרו, ברזיל, ועבדכם הנאמן. החבורה הזו של ליצנים מבוגרים וצעירים מסתובבת ברחבי העולם ומחלקת אהבה בטונות. סיפרתי כבר על פאטצ' אדאמס ברשימות קודמות, המסע הזה איתו.
מצורפת בזאת רשימה על יום אחד – בקיטו ובמעבר לגוויאקיל – העיר הגדולה של אקוודור.
עוד רשימות ותמונות – בהמשך כשישתפר האינטרנט
קיטו – אתמול.
הקרן של מלכת היופי בקיטו עוסקת בטיפול בילדי סינדרום דאון בני העשירונים התחתונים של העיר. פרצנו לחצר הפנימית בין הכיתות. ילדי גן, ילדי פעוטון ישובים בחצר ומקבלים אותנו באהבה גדולה. ליצן! ליצן! הם צועקים ואנחנו – מרעישים, מנגנים, לוקחים ילדים מחבקים ורוקדים. אני מביט הצידה. נכנס לכיתות מוודא שאף ילדון לא מפסיד את החגיגה. מחבק את אחת המטפלות, נוטל את ידה ויוצא למחול סביב לחצר כולה. בינתיים הילדים רוכבים על הליצנים, בלונים מתנפחים ומורמים אל על, טריקים, שטיקים, אווירה קסומה. בפינה אני מזהה שני ילדים – תאומים? בלונדיניים, כחולי עיניים, מדהימים ביופיים ללא תווי הפנים של הסינדרום. מלווים על ידי מטפל. יושבים בצד, בשתיקה, לא מביטים בחגיגה. אני מתקרב. לוטף ברך. הילד נרתע מהמגע. מתרחק מעט, מחפש מגע עין. העיניים לא מתמקדות, לא נוגעות בי, הילד מסיט את ראשו הצידה. מנסה בקולות מוזרים, בשירה. לוחץ את הקזו בין השפתיים ומהמהם מנגינה איטית וחלשה. רעש מסביב. הילד נותר ללא תגובה, תאומו, יושב גם הוא ללא תנועה משתדל שלא להביט, ברור שנמצא במצוקה. אני מנפח בלון, קושר ומניח בחיקו של הילדון השני, אין תגובה. הוא מסובב את ראשו ומחביא את פניו בחזה של המטפל. חזרה לראשון. מוציא בובת אצבע של אלמו, לוטף את קצה כף הרגל. מצפצף. עולה במעלה הקרסול. איפשהוא מעל הברך, הילדון מסיט את הרגל הרחק מהמגע. בראש מתרוצצות האבחנות – אוטיזם? סינדרום אחר? אני מחליט לסגת. עובר אל מאחורי גבו של המטפל, מעסה את צווארו. מניח בלון מאורך ככתר על ראשו. מחבק. ממשיך הלאה. אחד הילדים האחרים נוטל את ידי ומבקש את אלמו. אני מקפל את התחתית שלה ומניח אותה על אצבעו. הוא מלטף אותי, ואני מוציא בובת אצבע חיפושית ומלטף אותו בחזרה. אחר כך מנפח בלון. קצת מאוחר יותר, קוראים להגיע לאולם מרכזי. ילדי הגנים השונים הכינו מופע ריקודים. בכניסה לאולם – חדר האוכל של המקום אני מזהה פנים כהות מציצות מקצה דלת כמעט סגורה. מבשלת. אני מביט, היא רואה את עיני, ונמלטת פנימה אל המטבח. פותח את הדלת, היא נמלטת לאיזור הכיור, מתחילה לשטוף כלים, לא מסתכלת לכיווני. ניגש לידה, לוקח צלחת מתחיל לשטוף. וכוס, ועוד צלחת. בינתיים הנגנים שבחבורה פורצים בסמבה. ליצנים ברזילאים תמיד שימושיים כשזקוקים לקרנבל. אני נוטל את ידה של המבשלת, מתחנן לריקוד. היא נעתרת ואנו יוצאים אל החלל המרכזי. אנחנו רוקדים, מלכת היופי והחבר מגיעים לצלם. ניגש אל החבר, נוטל את ידו, מחבר לידה של המבשלת. הם כבר בחגיגה. נכנס שוב אל המטבח, מציע יד למבשלת השנייה שנעתרת בחפץ לב. קצת אחר כך כולנו יושבים והמקסימים האלו רוקדים ושרים. לכבודנו. פתאום נשמעת הקריאה – ליצנים לאוטובוס!, וכולנו מתרוממים. בזווית העין אני רואה ילדון מנופף. שולח נשיקות באוויר. אני מתקרב. אותם שני ילדים יושבים בפינת החדר, הרחק מההמולה, כאשר אחד שולח את ידו ומפריח נשיקה אחר נשיקה לכיווני. אני מתקרב. הוא מושיט את ידו ונוגע באף האדום בקצה האצבע. אני מתחיל לבכות. נפרץ מחסום מסתורי. באותו הרגע הקטן מישיר אלי מבט, לשנייה, רפרוף של מגע של נשמה בנשמה, והעיניים מוסטות הצידה. אני צועד בדמעות אל עבר האוטובוס. כמה אהבה. הלאה. מעבר ברחובות עמוסי תנועה של יום שני, מסביב מנופפים לשלום. הליצנים מוצאים חצי גוף מהחלון, מנפחים בלונים, מלטפים ראשים. אנשים שולחים ידיים, מנסים לגעת. מתפקעים מצחוק ברמזור. ליצן וותיק שמתהדר בשם פונגוס – (פטרת), קורא לחגיגה הזו – ליצון חלונות. Window clowning. חולפים בעיר בסערה. מספרים לנו שאנחנו בדרך למקום עם ילדים מאוד חולים. אולי אפילו סופניים. נכנסים פנימה, חצר מלאה בהורים עם ילדים. חלק מהליצנים נעצרים בחצר, מחבקים הורה, צובטים לחי, מנגנים. אני נכנס פנימה. הקומה השנייה נשמעת ריקה ואני מטפס מעלה, מהחלון בקומה השנייה מציצה עובדת הניקיון, בנוהל הרגיל אני סוחף אותה אל תוך החדר שכבר נמצא באמצע של קרנבל. הליצנים שוכבים על הארץ, מתקרבים לילדים. הצוות עומד מסביב ומסתכל. ג'ון מבקש ממני לסחוף את הצוות. אני יוצר מעגל הורה, כולנו רוקדים במעגל. אחר כך רכבת שלוקחת רופאים חמורי סבר, פסיכולוגים עם קוקו וזקן, אחיות, מורות. עם המנקה אני יוצר שער של יש לנו תיש, ג'ון קולט במהירות ומתחיל לנגן באקורדיון מנגינה מתאימה ואנחנו עוברים לריקוד זוגות סוער. אני פורש הצידה. אחד הפסיכולוגים עומד בצד ומסתכל. אני ניגש. לוחץ יד. מחבק. מסובב, ועולה על הגב – שק קמח. הוא מצטרף למחול, ואני יורד מהגב. אחת המטפלות מניחה בזרועותי פעוטה. אני מעריך את גילה בשנה. מבט סקרני. רגליים פשוקות בכוח בתוך סד שנועד לקבע את מפרקי הירך שלה למקומם. אני מביט בחדר ומבין שמדובר בילדים בריאים לגמרי. שיתוק מוחין. הקטנטונת מושכת בזקן שלי, אני מחולל עמה בין מליון בועות סבון. מחזיר לאחות, יורד לקרקע. ילדון זוקף עצמו על כדור פיזיוטראפיה. ליצן!! ליצן!! הוא קורא, ואני בא. איך קוראים לך? אני עונה. הוא מציג את עצמו. הרגליים משותקות לחלוטין, המוח חד כתער. הוא מניע את עצמו על כדור בעזרת הידיים. מבקש בלון. אני מנפח ושולח אליו, הוא מחזיר בעזרת יד ימין. אני מבחין שיד שמאל גם היא פגועה, ומכווצת. אני מחזיק בנגיחת אף, הבלון עובר את ראשו, ונוחת על הקרקע. אני ניגש ומביא, ונותן את הבלון לילדון. מתחיל להפריח בועות סבון, והוא מפוצץ עם יד ימין. כשאני מבקש שיפוצץ עם יד שמאל הוא מניף את היד בכבדות ומתאמץ לבצע. פיזיוטראפיה של בועות סבון. אני סחוט, ומאושר. אנשי צוות מבקשים להצטלם, אנחנו מתחבקים. אהבה. אהבה. "ליצנים לאוטובוס" נשמעת הקריאה, אנחנו צריכים להגיע אל בית המלון, לארוז במהירות, ולהמשיך אל שדה התעופה, למחוזות אחרים.
אל שדה התעופה מגיעים שלושים ליצנים. קרנבל סוער, ריקודים, צעקות. חלק מהליצנים מחפשים ממתינים משועממים, מחפשים לאהוב. בתחילה מוצאים את כל הילדים בבית הנתיבות. מנפחים בלונים, מצפצפים וצובעים את הפנים. אחר כך תורם של המבוגרים. אני מתיישב על ברכיו של איש עסקים מכובד למראה. משחק בעניבה, מושך באוזניים. הוא מתחיל לצחוק. אני מחבק. אחד הליצנים מציע נישואין לדיילת קרקע. אנחנו נערכים לטקס, מנגנים את מארש החתונה, ומיד לאחר הטקס עוברים לריקודים סוערים.
רבים רבים מצטרפים. חלק מהליצנים מסירים אף, קונים קפוצ'ינו, מנצלים את האינטרנט האלחוטי לבדיקת אימייל. הלאה למטוס. אנחנו מנפחים בלונים ומעבירים אותם בין המושבים. הנוסעים משתתפים, עד שמגיעה הדיילת ומבקשת את הבלונים. מסתבר שאסור לנפח בלונים לפני הטיסה. איסור חמור. היא מחרימה את הבלונים ואנחנו קושרים חגורות. ליצנית צעירה מתחילה בשרשרת שירי מחזות זמר, אחרים מצטרפים. אקורדיון. מפוחית. קזו. שרים כל ההמראה, ואז שקט. במהירות נרדמים רוב הליצנים, פיות פעורים, חלומות וורודים ומלאי צחוק.
חלק מהליצנים עוברים בין השורות, מנסים לגייס ליצנים חדשים. חלקם מבטיחים להצטרף אלינו מחר.
ברוכים הבאים לגוואיקיל. הטמפרטורה שלושים מעלות ולח. לח מאוד. אנחנו מועמסים  על טיולית, ונוסעים למלון.
קצת לאחר קבלת החדרים יש פגישה של חברי הקבוצה. מסתבר שיש קצת מתחים באוויר. קבוצות הליצנים שמארחות אותנו הן קבוצות מקצועיות. שחקנים, להטוטנים, מקצוענים. כל אחד עם דמות, עם עבודה רצינית ועמוקה. הקבוצה שלנו הרבה פחות. למרות שיש בה חלק מהליצנים המנוסים ביותר בעולם, הם פועלים מהלב. בלי הכשרה. לפעמים יש התנגשות. חלק מהליצנים המקומיים מרגישים טובעים ברעש של הגרינגוס שפורצים לחדר בבית החולים ומטביעים אותו ברעש. ליצנית ממליצה לעבוד קצת יותר בשקט, קצת יותר בסדר. איש הפרא – אחיו הבכור של פאטצ' מדבר אחריה. כולנו באים ממקום של אהבה הוא אומר, ולכל אחד שיטותיו. יש ליצני קוסמות, יש ליצנים שקטים, ויש רועשים. כל השיטות תקפות וטובות, אנחנו צריכים להשתדל להתחשב, להיכנס לחדר – ואם מתרחש שם דבר מה קסום, לנצל את הרגע לתצפית. ללמוד מהמקצוענים, ואם נוזמן להצטרף לאינטראקציה מה טוב. להתחשב. לעבוד כיחידה. אנחנו מסכמים על עבודה בקבוצות שונות, קצת יותר מעורבת ומסודרת.
לוח הזמנים כאן צפוף מאוד. עד שישה אירועי ליצנות ביום. קשה לתאר איך נעמוד בזה. נראה.
כל אחד מספר חוויה משמעותית. רבים בוכים. אחת מספרת על ילדת כלא שנצמדה לזרועותיה והתחננה שתיקח אותה החוצה. ליצן צעיר מספר על כניסה לחדר – ערש דווי של איש מבוגר, מוקף במשפחה – ארבעה דורות, עומדים בשקט. הוא נכנס פנימה בחרדת קודש, ומתקבל בחיבוקים, אהבה וצחוק. הוא מתקרב אל המיטה, ופשוט יושב, המום. מלטף, מנסה לגעת בעדינות ברשת הזו של המשפחה שעוטפת את סבא. הוא נשאר שם עד לסוף המר – מתוק.
ליצנים לאוטובוס!! בוקר טוב.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 7 ביוני 2007 1:33 |

הערה לסדר

חיים כתב תגובות בדיון שהשתרשר לו ברשימה הקודמת שתמכה בהרחבת סמכויות האחיות במרפאות הקהילה.


הוא כתב בין השאר


"האחות יכולה להחליף כליל את רופא המשפחה, שממילא אינו אלא מדפסת מרשמים ותו לא"


ועוד


"אני אעדיף במקרה שכזה ללכת במשך שבועיים פעמיים לפולמונולוג, אורולוג וקרדיולוג ולתת לכל אחד לבחון את דברי השני, ורק אז, אם בכלל, ללכת לרופא המשפחה כדי שידפיס בקביעות את המרשמים שלהם".


ואפילו עוד


"ואני מדבר כמובן מנקודת מבט מטריאליסטית הדוחה את כל הדיבורים שלך על "מערכת היחסים הרגשית בין הרופא לחולה", אני מעדיף רופא גס רוח שיודע לבצע את הדיאגנוזה הנכונה על פני רופא נחמד שלא יצליח לעשות כן".


כבר שבוע שאני מתווכח איתו בראש. מסתבר שהוא פגע באיזו שהיא נקודה רכה ורגישה. אולי בבסיס רגשי הנחיתות שלי כרופא משפחה. ואני בכלל לא חשבתי שאני כזה.


מצד שני, בדיוק בשביל זה התחלתי את המסע הזה כאן ברשימות. בשביל ליצור דיון, ללמוד מתגובות, לזכך את המחשבות המעורפלות למילים ברורות. לאידאולוגיה, למשנה סדורה.


ואז, באמצע המחשבות הגיע סוף השבוע ובעיתון – שראיתי במקרה, שכב לו ראיון עם בני גאון. על מחלת הסרטן, וגם על עסקים ומשפחה.


בתשובה לשאלה הבנאלית


אתה מרגיש שהמחלה, הניתוח, שינו אותך?


הוא עונה בין השאר –


"יש לי תובנה מאוד ברורה : לכל אחד חייב שיהיה רופא משפחה שמכיר אותו ואת ההיסטוריה שלו. אני לקחתי לי רופא כזה… שהפכתי אותו לפרוייקטור של בריאותי".


כל כך פשוט, כל כך נכון.


בעשרות הדרכים בהן אנחנו רופאי המשפחה מלווים את המטופלים שלנו, אנחנו היחידים שעוברים איתם את המסע. משמנים את הגלגלים במכונה הזו של הרפואה. פרוייקטורים. מילה עיסקית. אני הייתי מנסח קצת אחרת. רופא שנאמן לי כאדם שלם. בתוך מערכת שלמה שממוקדת במחלה, צריך להיות אדם אחד, ציר שממקד את המערכת במטופל. פרוייקטור, מנהל, מנתח מערכות, מהנדס תהליכים, חבר, איש סוד, וכן, גם פקיד. סתם פקיד. אני רופא של אנשים. לא של מחלות.


ולמה רופא גס רוח? למה תמיד הברירה המוזרה הזו? כאילו שלא ניתן למצוא רופאים שהם גם מקצועיים וגם אנשים. אני מתקומם כנגד האקסיומה המטופשת הזו.


עדיף רופא מקצועי, שיבצע את האבחנה והטיפול בדרך טובה ואנושית. יש מספיק רופאים כאלו. אני משתדל שהמטופלים שלי יגיעו אליהם. לא תמיד זה מצליח. האנשים האמיתיים, האומנים במקצוע שלנו מתחבאים בין הטכנאים.


אני מבקש מהקוראים של הרשימה הזו – לחשוב מה המאפיינים שיגדירו בעיניהם רופא שיוכלו לקרוא לו "הרופא שלי". המרכז של נבחרת הבריאות שלי. בבקשה, לכתוב איך הייתם רוצים לראות – את הרופא שלכם. או הרופאה.


אולי נוכל להרכיב רשימה קצת יותר אינטיליגנטית מ"רופא גס רוח שיודע לעשות את הדיאגנוזה הנכונה". באמת זה מה שאתם רוצים מהרופא שלכם?


לילה טוב.


 

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 24 במאי 2007 22:55 |

טנגו רפואה

הרפואה מסתבכת. בשנת 1993 יעד הגיוני לטיפול ביתר לחץ הדם היה לחץ דם של פחות מ 160/90.


עשור לפני כן עוד חשבו רבים שבמבוגרים לחץ דם גבוה הוא נורמאלי. לא תמיד טיפלו. לפעמים כן.


היום היעד מכוון ל 140/90 ובמצבים מסויימים כמו חולי סוכרת 135/85.


כולסטרול צריך לאזן בקפדנות. גם סוכרת. המעשה הרפואי הופך מורכב יותר ויותר, ורוב העומס נופל על רופאי הקהילה. רופאי המשפחה. במקביל לכל המשימות הקודמות – טיפול בדלקת גרון וברונכיטיס ונזלת פשוטה ודלקת ריאות, נאלץ הרופא ללהטט בין חולים מבוגרים יותר, חולים יותר, ועם דרישות קפדניות יותר לאיזון.


האשפוזים היום קצרים יותר. חולים אחרי ניתוח משוחררים ביום הניתוח או יום אחריו מאשפוז – ודורשים טיפול בפצע הניתוח, טיפול בסיבוכים ניתוחיים, איזון אחרי התקף לב.


גם הרפואה המונעת התקדמה ורופאים שרוצים למנוע מחלות נאלצים לעשות זאת תוך עשר דקות בממוצע לתור, במקביל לדיון בבעיות הרגילות של המטופל, ובנוסף להן.


העבודה שלנו הופכת קשה יותר ויותר והפער בין מה שאנחנו מסוגלים לעשות לבין מה שאנחנו עושים בפועל הולך וגדל.


מפגש של עשר דקות לאדם שסובל מעשר בעיות ומטופל בעשר תרופות הופך פשוט בלתי אפשרי.


במקום לעסוק במניעת מחלות רופאים עוסקים בהטלאת טלאים, בסתימת חורים, בחירום.


אפילו טיפול בבעיה פשוטה לכאורה כמו דלקת אוזניים בילד הפך מסובך הרבה יותר בשנים האחרונות. אנחנו נמנעים מלחלק אנטיביוטיקה. ההמנעות מחייבת ביקורת חוזרת של הילד בכל 24 שעות כדי לוודא שמצבו הטוב מאפשר המשך ניהול שמרני של הדלקת. מה שנסגר בעבר בביקור אחד הופך למסכת של שלושה ואולי ארבעה ביקורים, כולל הסברים ממושכים להורים, על אנטיביוטיקה, על הדלקת, מתי כדאי להגיע, ומה לעשות אם לא יורד החום. כשאין זמן אפשר פשוט לרשום אנטיביוטיקה וזהו. למרות שרוב הילדים מחלימים בלעדיה.


עבדתי גם בבית חולים. הלחץ לשחרר חולים מהר הולך וגדל. כל הזמן זורמים עוד ועוד חולים פנימה, והיום במחלקות הפנימיות לא מספקים כמעט איזון כוללני של מצבו של החולה. מטפלים בבעיה שהביאה לאשפוז ומשלחים הביתה ל"מעקב רופא מטפל". גם בבית החולים מטפלים במשבר. לא בחולה.


כדי לפתור את המשבר הנוצר מהעומס האדיר שמצטבר בגלל התקדמות הרפואה אנחנו חייבים עזרה.


אפשרות אחת היא להוסיף אלפי רופאים למערכת. הכשרת רופא אורכת כ15 שנה. היא יקרה. היא תגיע לבשלות בדור הבא – אולי.


אפשרות נוספת היא להעזר באחיות ועוזרים פרא רפואיים אחרים ולחלוק עמם את הנטל.


אחיות לומדות היום יותר ויותר. הן מסיימות ארבע שנות לימודים עם תואר אקדמי וידע רחב, ואז נוחתות במחלקה ומתחילות לחלק תרופות על פי הוראות, להחליף טיטולים ולמדוד לחצי דם. הן יכולות לעשות הרבה יותר.


בעבר – אחות מעשית למדה את מקצועה בבית הספר התיכון. אחר כך אחות מוסמכת למדה בבית חולים שלוש שנים. היום אחות אקדמאית לומדת יותר. הרבה יותר. היא יכולה לעשות יותר. השחיקה של האחיות והדליפה החוצה מהמקצוע גבוהה. וזה ברור. אם לומדים ברמה מסויימת ועובדים חמש רמות מתחת לרמה הנלמדת נוצר תסכול. וחוסר ניצול מיטבי של כוח אדם מעולה.


משרד הבריאות החליט להרחיב את סמכויותיהן של אחיות. אחיות בעלות הכשרת על בטיפול בקהילה למשל יוכלו לטפל בנזלת, בדלקת גרון, בדלקת אוזניים, בברונכיטיס ואפילו בדלקת ריאות. הן יוכלו לעבוד בצוות עם הרופא באיזון לחץ הדם והסוכרת. הן יכולות להיות מרוצות. והרופאים יכולים להפחית קצת מהעומס, ולהתחיל לנסות ולמנוע מחלות. לטפל בחולים ולא במשברים.


הסתדרות הרופאים מתנגדת. במקום לראות את התהליך כאבולוציה טבעית של שני המקצועות, כאפשרות לעבודת צוות אמיתית, רב מקצועית, כסיוע זמין לעומס המטלות שלנו, הם שם למעלה רואים את כל זה כאיום.


כבר שנתיים אני עובד במרפאות כפריות. במרפאות האלו האחים יכולים לקבוע אבחנה, ולרשום טיפול לפי פרוטוקולים באנטיביוטיקה, ובתרופות נוספות, או, להתייעץ עם הרופאה בטלפון ולהתחיל טיפול עוד לפני שהרופאה מגיעה לביקור. כבר שנתיים אנחנו יושבים ומסדרים יחד בצוות את הפרוטוקולים לטיפול, מה מותר, מה אסור, מתי צריך להתייעץ.


כל פרוטוקול כזה חוסך עשרות שעות של עבודת רופא ומאפשר לי להתעלות אל הרמות הגבוהות של הרפואה. זו שלמדתי בבית הספר וקשה לבצע בכל מקום אחר. המטופלים שמגיעים אלי מורכבים יותר, מאתגרים יותר, עם בעיות שדורשות מחשבה, או, ייעוץ מורכב. אנחנו עובדים יחד, במובנים רבים האחיות מעלי בהיררכיה. הן בעלות הבית במרפאה. אנחנו עובדים בשותפות.


זמן ביקור – רבע שעה עד חצי שעה ולעיתים יותר נקבע לפי צרכי המטופל ולא לפי צרכי המערכת.


יש זמן לשיחה. להתייעצות עם רופאים מומחים אחרים, לחיוך ודמעה עם המטופלים. יש זמן לפתוח אינטרנט ולהתעדכן בטיפול המתקדם ביותר לבעיה שמציג המטופל. להגיע לערמות הניירת. לחשוב. לנשום.


ההסתדרות הרפואית מתנגדת.


למה בעצם?


ברור שהאחיות יכולות לעשות את כל זה ויותר. ברור שבמודל כזה המטופלים מרוצים יותר – יש הוכחות לכך במחקרים רבים ממקומות בהם אחיות כבר משמשות נותנות שירות עצמאיות.


בהסתדרות הרפואית מבקשים מהאוכלוסייה לסרב לקבל טיפול בידי אחות.


בהסתדרות הרפואית לא חושבים על הרופאים בשטח. אלו שנאנקים תחת העול. אלו שמרגישים יום יום שהם יכולים לבצע עבודה טובה יותר אם רק תהיה להם הזדמנות. ספק אם חושבים על טובת המטופלים.


נכון, פריצת גבולות מוסכמים בין מקצועות צריכה לעבור דיון מסודר ולא להעשות בכפיה – בתקנות בזק, ובהסכמה. אבל זהו משרד הבריאות והוא רגולטור וזה התפקיד של רגולטור. רגולציה.


מחר שוב אכנס למרפאה, ואראה חולים, ומייד אדווח לאחות, ובינתיים תצלצל האחות מהמרפאה השנייה עם שאלה, ונדבר, ונקבע יחד מה עושים. ונעבוד יחד. לא בשני קווים מקבילים של עבודה שלא נפגשים לעולם.


ונאוורר רגשות, ונחליף רשמים, והן יעדכנו אותי על החולים, כי אנחנו מדברים. מתקשרים. והן נשות רפואה הרבה יותר טובות מרופאים רבים. וכולנו מרוצים. אז למה לא בעצם? למה?


והטנגו הצמוד הזה בין הרפואה לסיעוד ימשיך, וישנה את הצליל והמוזיקה, ונוסיף צעדים חדשים, ונשכח ישנים, ולפעמים ניזכר מחדש. תמיד תמיד צריך שניים לטנגו. גם למעשה הטיפולי. ושני המקצועות האלו שיחד מהווים ריקוד מסובך ומסעיר שנמשך כבר יותר ממאה, ימשיכו לחולל יחד, למען האדם.


אני מבקש מהאוכלוסייה להסכים לקבל טיפול בידי אחות. פשוט כי זה מאפשר לבצע רפואה טובה.


המתמחים כבר מסכימים.


 

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 10 במאי 2007 23:14 |

הספירה לאחור

זהו. היא התחילה באמת. הספירה.


הספירה לאחור ואולי בעצם הספירה לאחור לקדימה.


הממשלה תתרסק, תתפרק, הכנסת תפרק את עצמה לדעת, ואם עוד לא מחר אז מחרתיים.


ואנחנו נעמוד משתאים מול אפשרויות הבחירה המדהימות. ביבי החדש – מנהיג חזק, מול ברק? או איילון? אבל ברק? באמת? שני ראשי הממשלה הגרועים שהיו בישראל יתמודדו שוב וביבי ינצח. ברור שייקח. בהליכה. עם יד אחת קשורה מאחורי הגב – חזק חזק ביד של שרה.


אם ממש לפני לימודי הרפואה שהתחילו באופטימיות של אוסלו היה איזה נביא מהגהנום מספר לי שקצת אחרי שיירצח רבין יגיע ביבי, ימלוך שלוש שנים, ויפרוש לעשות לביתו בסיבובי הופעות מופלאים בנכר, הייתי מציע לו שיבקש מהר תקופת הסתכלות במוסד הקרוב למקום מגוריו. אם היה מוסיף ואומר שמיד אחר כך יעלה ברק, ויפול, ויברח מלבנון, ויפספס שלום אחרי שלום, וכל השלום הזה יעלה בעשן פיגועים, הייתי מפסיק להקשיב. אם היה זועק שאחר כך יגיע שרון. שרון? הייתי צוחק, או בוכה, או שניהם ביחד. בוחק.


אם היה מתחנן שאקשיב – ששרון יפנה את גוש קטיף כבר הייתי פונה לפסיכיאטר המחוזי שהוא יבקש בדיקת שפיות בכפייה. אילו מלך עלינו שרון, ופינה את גוש קטיף, ונפל למשכב והגיעו בחירות דיינו. מספיק. הייתי סותם את האוזניים. אבל אולמרט? אולמרט? שזה יעלה וישלוט, וישוש אלי חרב, וקטיושות ינחתו על חיפה וחדרה? די דיינו, דיינו. מספיק. מלאה כוס הסבל.


אם בנבואת זעם אחרונה היה זועק בגרון ניחר שאז שב ביבי ועלה מן האוב אחרי שריסק את מדינת הרווחה וימלוך על הארץ, וירבה ויפרוץ וימשיך ויהרוס את ארצי אהובת נפשי הייתי בוכה. בוכה. וזועם.


דמוקרטיה – שלטון העם. הדמוקרטיה הישראלית – שלטון הטפשים. בשיעורי האזרחות ניסו לספר לנו שהשיטה הדמוקרטית אינה מושלמת אבל היא הרע במיעוטו. באמת? אולי במקומות אחרים. בישראל אין דמוקרטיה. יש טיפשוקרטיה – וזה הרע ברובו. ולעם טיפש כנראה שבאמת מגיע מנהיג חזק.


אם ממש לפני לימודי הרפואה היו מספרים לי את כל זה, אולי הייתי לומד במקום אחר. רחוק.


בשנת 1999 ממש לפני הבחירות נשבעתי כי אם ביבי זוכה בשנית אני מתגרש מהמדינה.


ביבי ידע באומנות להפוך אותי למוקצה. לאליטות. לסססססמולאני. לאנטי משיח. הוא זרע שנאת חינם, ואני המשכתי ללכת למילואים. קמעות וכהני דת מילאו את הארץ העצובה הזו. ואני בדיוק התחלתי לשלם מיסים.


לפני שבועיים – בהתקף אפילפטי של נבואה רכשתי ספר זכרונות. ימי נתניהו של נחום ברנע. עותקים פגומים ומוזלים של הספר נמכרים בצומתי הספרים ברחבי הארץ. עשרים שקלים.


רק כדי לזכור. כדי לא לשכוח.


השנה נעשה הרבה מילואים. כבר לא רבים מתנים אהבה עם המדינה האומללה הזו מדי שנה במדים של זית. אוהבים ושונאים. חותמים על ציוד ובוכים. בשר התותחים של ההחלטה החפוזה הבאה.


בדו"ח הועדה לא כתבו כי ממש בשעה שלפני הישיבה, מחוץ לחדר הישיבות דחס שר בכיר את לשונו אל גרונה של קצינה צעירה. ככה זה כשהטסטוסטרון עולה – כשמכריזים על מלחמה. גבר גבר. עברה ללא קלון. אין קלון. בושה וחרפה, אבל לא קלון. מחר יחזור הגבר גבר הזה כשר האוצר. הגבר השני מנהיג הצבא מכר את המניות. אלו הם הסימנים של ההתפרקות המוסרית. הרעיונית. בזמן שאנחנו צחצחנו את נעלי הצבא. הלב הלם לקראת צו שמונה. בזמן שמליון אנשים ארזו מזוודות לקראת בריחה מביתם.


המלחמה הזו לא היתה כשלון כזה קולוסאלי. היא היתה קריאת אזהרה. אחרונה. תודה לך נסראללה שהטחת את המציאות בפנינו. תודה לך על ניקוי האורוות, שיפוץ החרבות. בפעם הבאה נהיה הרבה יותר טובים. אבל ביבי? ביבי?


אוףףףףףףףףףףףףףףף

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 1 במאי 2007 22:40 |

הדואר לא בא היום

מפריטים את הדואר. מפריטים אותו ודי.


מספיק, הרי לא ייתכן שיש שירות ממשלתי בו לא יגעו. בלתי אפשרי.


פותחים את השוק לתחרות. חברות מסחריות מתחרות בשירותי הדואר בערים הגדולות.


אמנם תחרות, אבל המדינה לא מאפשרת לדואר להוזיל את התעריפים. זו הסיבה שהדואר הנע הפסיק לנוע.


העובדים טענו שמדובר במדיניות מכוונת שתוביל להפסד מכוון של הדואר בתחרות מול חברות מסחריות, לירידה בהכנסות, ולפיטורי עובדים (מהסוג המאורגן עם התנאים). איזה יופי.


חנן כהן כתב היום על הנסיון שלו לשלוח דבר דואר לקיבוץ.


שלושה שבועות שבת אצלנו הדואר נע. כשהתחדש השירות – נחת לו ביום ראשון צו ירקרק שנשלח לפני כמעט חודש, ומיועד היה להתייצבות ליומיים אחר כך. חוצמזה, תשלום כביששש שחלף עבר ועכשיו יש קנס, ועוד המון דברים קטנים ומעצבנים כמו טסט לרכב ושאר ירקות.


ואולי חשוב יותר – תשובות הביופסיה, תשובות מיפויי הלב, בדיקות ה CT וכל מיני דברים אחרים לא חשובים לא הגיעו. נאלצנו להתחנן למשלוח תשובה בפקס, לדרג בין בדיקות חשובות יותר וחשובות פחות, או, פשוט לחכות.


שירות הדואר מקטין מרחקים ויוצר פחות פער בין פריפריה למרכז. אני מהמרחק יכול להזמין תעודת לידה, דו"ח מביטוח לאומי, ובעצם כל דבר בעזרת הדואר כמו כל אזרח במרכז.


הפרטה שלו – יוצרת בדיוק את ההפך.


אנחנו רגילים לדבר על קברניטי המדינה. לשמוע שהם מועלים. הם מושחתים. הם בחזית, הפנים, הם בחדרי החקירות.


קברניטי המדינה האמיתיים – פקידי האוצר מוגנים מכל רע. הם אתרוגים. בהם לא נוגעים עליהם לא שומעים אבל הם הם השליטים האמיתיים במדינה. הם אלו שמועלים. לא בכסף. הם מועלים באזרחים. בהסכמים החברתיים הבסיסיים. בשירותים שמדינה אמורה לספק לאזרחיה – פשוט כי כוחות השוק לא יספקו אותם לעולם.


המדינה אמורה לעגל את הפינות שהשוק לא יודע. קיום המדינה והשירותים שהיא מספקת כמו ביטחון, ושיטור וכן, גם דואר, מאפשר את הפעילות הכלכלית.


אז מפריטים את הדואר. ויחד איתו גם את בנק הדואר. התקווה האדומה היחידה שישנה לבנק אזרחי שלא שייך לאף משפחת הון. לא חלק ממונופול או דואפול. בנק בלי עמלות, בנק בלי אוברדרפט, בלי חובות.


אז מפריטים את הדואר ושולחים את כל העובדים האלו עם הפנסיה והתנאים לעזאזל ומביאים חברות אחרות. כאלו שמעסיקות עבדים, וקבלנים, ומכילות עלויות, ומוזילות.


אין מה לעשות. הבאת דבר דואר לפריפריה זה עסק יקר. הפרטה של הדואר תוביל לעצירת הדואר הנע.


ואני כמו טטלה עולה על מדים ונוסע ומבטל מרפאה, ונוסע על חשבוני לשרת את המדינה הזו שממשיכה למעול. למעול בי. אה, כן – לא מחזירים דלק או נסיעות ברכב פרטי למילואים. אבל מה לעשות? הייתי מוכרח לעבור במרפאה לסגור כמה עניינים חשובים לפני הנסיעה במהירות מטורפת למילואים? להגיע בתחבורה ציבורית אל מעבר לגדר ההפרדה? בטרמפים?


הפרטה זוחלת . זה נראה כבר כמו כוח טבע. כמו שיטפון או התפרצות הר געש או מזג אוויר. מצב טבעי.


אין כאן שום דבר טבעי. זו מדינה שפשוט מתנערת מכל מחוייבותיה כלפינו. מה שקרה בחזית ובעורף בזמן במלחמה שלא הוכרזה, מתרחש יום יום גם בלי שיש מלחמה. המדינה מתנערת. ואנחנו ממשיכים לשלם את המיסים. כאשר שלטון לא מקיים את ההסכמים הבסיסיים בינו לבין הנתינים מתרחשת לבסוף מהפכה שמשנה את חוקי המשחק. או שמי שיכול הולך למקומות טובים יותר.


 


דרך אגב, מישהו שמע על ההפרטה השקטה של שירותי הבריאות לתלמיד בבתי הספר?


הסיבה הרשמית היא – החלטת ממשלה שמונעת ממשרד הבריאות לקבל לעבודה אחיות חדשות במקום אלו שיוצאות לגמלאות. ברור. וזה שהשירותים האלו הם באחריותה של המדינה על פי חוק זה לא קשור. פשוט אין תקנים. זהו. אז מפריטים. חוק טבע.


שירותי הבריאות האלו הועברו לאגודה למען שירותי בריאות לציבור – שנראית כקבלן לכל דבר עם שם יפה. אבל מישהו שמע על מכרז? על משהו טוב שיוצא לאזרחים מההפרטה הזו?


כמה יפה, האחיות והרופאים שמשרתים בבתי הספר לא יהיו עובדי מדינה. הם יהיו עובדים של גוף כזה. אמורפי. הופס, נעלמו התקנים, ירדו ההוצאות. ולמה? מישהו חושב באמת למה עושים דברים כאלה? האם מתקיים דיון רציני ואמיתי לפני שמחריבים?


פקידי האוצר ניסו להעביר בחוק ההסדרים הפרטה של טיפות החלב. המהלך הזה נכשל עקב התנגדות ציבורית. לא נורא. הם מאגפים משמאל באמצעות שירותי הבריאות לתלמיד. תמיד יש עוד פינה. את ההפרטה הזו אי אפשר להפסיק.


איך ייתכן קבוצה קטנה של פקידים שולטת על החיים של כולנו, אנחנו שמשלמים את המשכורת שלהם עד לדקה לפני פרישתם בגיל 40 לצורך "לעשות לביתם" בסקטור הפרטי, בבנקים ובחברות הביטוח, באותן החברות עליהן הם פיקחו שנייה לפני שחצו את הקווים?

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 26 באפריל 2007 22:33 |

אני מדליק גוזניק זה

אני מדליק גוזניק זה לכבודו של נוחי דנקנר – בעל של קונצרן אי די בי, קונצרן כור, ומכתשים אגן על פועלו למען הנגב ולתפארת מדינת ישראל!!!
מכתשים אגן – חברה מרכזית וחשובה בנגב, החליטה לבצע פעולות התייעלות.
החברה, חלק מקונצרן כור שהיה עד לעשור האחרון של המאה העשרים חלק מנכסי חברת העובדים, אגודה שיתופית משותפת לכל חברי ההסתדרות נמכרה לידיים פרטיות. כאשר אומרים ידיים פרטיות בישראל מתכוונים לרוב לאחת ממשפחות ההון שרכשו עוד ועוד פעילות כלכלית בישראל בשנים האחרונות, ישראל שפעם הייתה שייכת לכולנו יחד. האוליגרכים הישראלים. במקרה של מכתשים אגן מדובר בנוחי דנקנר בעל הבית של קונצרן כור וחברת האחזקות אי די בי.
מכתשים אגן היא חברה שמייצרת חומרים כימיים ובמיוחד חומרי הדברה שונים. כיצרנית חומרי הדברה החברה היא אחת החשובות בעולם, ומדורגת בין עשר החברות הגדולות בישראל בכלל. החברה פועלת גם בנגב, ובמיוחד במפעל ברמת חובב. עד לאחרונה גם הנהלת מכתשים ומרכז הפיתוח היו בנגב. המוח של המפעל עם מהנדסים, מדענים, אנשי פיתוח והנהלה.
בשנים 2002-2005 המפעל הרוויח יפה. יפה מאוד אפילו. עלות השכר של המנכ"ל שלמה ינאי שפרש לאחרונה ועבר לנהל את טבע הסתכמה ב24 מליון שקלים!!.
בשנת 2006 המפעל הפסיד קצת. אל הדגל נקרא אלי ביגר האיש והגרזן – מנהל שידוע ביכולת השיקום שלו, שמתבטאת פעמים רבות בפיטורים ותכניות הבראה מרחיקות לכת. אלי ביגר מונה ליושב הראש של החברה ולמנכ"ל שלה.
במסגרת תכנית ההבראה החלו בחברה במהלך של העברת מטה החברה וההנהלה שלה למרכז. המעבר למרכז הוא מסר חשוב של החברה למדינה ולנגב. נשאיר את התעשייה המסוכנת, את הזבל הטוקסי, את עובדי הייצור בנגב, בעולם השלישי הזה שהקמנו בתוך ישראל, ונעביר את צי הרכב, את ההנהלה, את הדוקטורים והמהנדסים למרכז.
מעברים כאלו הם בדיוק הגורמים לסטודנטים באוניברסיטה לחפש עבודה בנגב, לא למצוא ולעבור צפונה. הם אלו שלוקחים את שאריות האוכלוסייה החזקה מהדרום אל המרכז. האוכלוסייה הזו שיכולה לייצר פעילות כלכלית, למלא מסעדות ומקומות בילוי. המעבר הזה מנציח את עליבותו של הנגב כאזור של עוני נצחי, עובדי דחק, וזיהום טוקסי. האוכלוסיות החזקות הללו הן גם התקווה היחידה למאבק חברתי וציבורי במפעלים הללו שגונבים את אדמתנו, מזהמים את האוויר והמים שאנו שותים, ומעבירים את הכסף שנוצר כאן בדם יזע ולכלוך, למרכז.
העובדים יצאו למאבק. הם לא מעבירים כלור לטיהור מי השתייה בצפון, ומוכרים את מניות החברה שהם מחזיקים. האינטרס של העובדים כאן ברור. השאלה הי מה איתנו תושבי הנגב. האם נצליח יחד ליצור מספיק לחץ ציבורי שימנע מהאוליגרכים להמשיך לתפוס את הנכסים המשותפים שלנו ולהשמיד אותם כל זאת למען משכורות עתק למנהלים ודיווידנדים שמנים לבעלי ההון?
האם יש סיכוי לנגב או האם מדינת ישראל תמשיך לאבד את הקולוניה הפנימית הזו שנקראת נגב אותו היא מטביעה בתערובת של כימיקלים, קרינה, עוני, וצבא?

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 24 באפריל 2007 21:31 |

קתרזיס

אביגדור דגןבינת השכוי


"בכל פעם שאני שב מבית העלמין אני מרגיש שהזקנתי, אך עיני הצעירו. פתאום אני רואה דברים שהייתי חולף על פניהם כעיור בלי לשים לב אליהם. כל מה שאנו נוטשים, כל מה שאנו נפרדים ממנו, נראה לנו יפה יותר משנראה קודם לכן, ובכל פעם שאני שב מלויה אני מיטיב לדעת משידעתי כי אין איש ביננו יודע את יומו ושעתו. אולי אני רואה עתה בפעם האחרונה את האפר שבמדרון, את השיח הפורח שם, את הגפן המטפסת על הקיר הדרומי של ביתי.


בשעה כזו רצוני לרכון אל כל גבעול עשב, לקחת בידי כל אבן, ללטף את עגלגלותה שנלושה באצבעות הדורות, להקיש חלוקי אבן זה בזה ולראות את הניצוצות, לנשוף בפלומה של כל שן ארי, לעקוב אחר מעוף כל זרע מזרעיו, לרחרח כל ורד, לשים יד במים הצוננים של זרם עז, למלא ראותי בבושם השדות לאחר גשם פתאום, להאזין לזמיר בשעת הדמדומים בחודש מאי, לטעום את מתיקותו של תות שדה, להאריך אלפי רגעים, להטמינם במגירות הזכרון, לחרוז אותם כחרוזים מרהיבים במחרוזת יקרה שאקח אל קברי, עשיר מהעשיר במאהאראג'ים שנקבר עם כתרו ומרגליותיו".


 


לכל העושים את המסע מחר אל בית העלמין ובחזרה.


לכל הבתים בהם דולקים הלילה נרות בחשכה.


לכל החיים.



תודה לחנן כהן שפתח בפני את הספר.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 23 באפריל 2007 5:05 |

סוף עונה

בשבוע שעבר – שבוע המבחן שלי המדבר פרס את מרכולתו ברחוב לעיני כל, והכריז על סוף העונה. סוף החורף ובעצם סוף האביב, והתחלת הקיץ.


היה בו בשבוע שעבר חמסין אביך ומאובק, עם סופות חול שעולות מן המדבר ומשתוללות בחלונות הבית, מפילות ענפי עצים יבשים, ומקשות על הנשימה ברגישים. היו בו ימים קודרים ומלאי רוח, יום בהיר ונעים אחד, ויום אחד מדהים שהתחיל מצחיק, נמשך עצוב והסתיים כמו כל סרט הוליוודי בהקלה גדולה ורכיבה של הבוקרים אל השקיעה.


בשלוש שעות מדהימות בעשירי לחודש ירדו 47! 47! מילימטרים של גשם באיזור הר הנגב. אצלנו זה הרגיש כמו התקדרות פתאומית של השמיים, סופות רעמים וברקים, וגשם שוטף כמו מונסון שהציף את האדמה ושטף מעליה אל עבר הנחלים. 47 מילימטרים מדהימים וברד יצרו שטפונות רבי עצמה בכל הנחלים הגדולים בהר הנגב.


יחידת החילוץ שלנו שלתה 24 מטיילים נבוכים מהמים המתגברים, ועוד כמה נאלצו לבלות את הלילה במחנה מאולתר לצד המים המפכים.


כל זה קרה ואני לומד ולומד לקראת המבחן הגדול שהיה וחלף ביום חמישי. יום שבת התחיל גשום, אז נסענו לסרט. ביציאה מהקניון מזג האוויר השתפר למעונן חלקית והחלטנו לקחת סיכון ולעלות לשמורת אירוס ירוחם. קצת לפני דימונה אם באים מכיוון באר שבע ופונים ימינה לכיוון ירוחם, עוברים את חוות הסברס משמאל, בסיס צבאי, ואז פונים שמאלה אל תוך השטח – עדיין בוצי ושלוליתי מגשמי הבריכה של יום השלשום, אבל עביר למכונית הכביש הנמוכה והחבוטה שלנו. רצנו אחרי אלת הקשת בענן, איריס, זו שנתנה את שמה לפרח המוזר, וגם ל צבע של העיניים.


סוף העונה בשמורה. כמה אירוסים עוד בצבצו, הילדים נמשכו לחלזונות ולנמלים הצועדות בבטחה לעבר הקן החדש, מלכות מכונפות מחפשות בית לדור הבא, לאביב. השמורה גומרת את העונה. מי שיבוא השבוע אולי אולי עוד יספיק לראות את הפלא הזה. כמה שבועות קצרים של פריחה מדהימה. גם פרגים ראינו שם ועוד פרחים רבים שמבקשים מגדיר צמחים – אבל מי חושב על מגדיר או מצלמה כשהולכים לאגדה שמגדה ביום גשם אפרפר?


כרגיל, המצלמה המובנית בפאלם שימשה תחליף עלוב לתמונות.


 




חזרנו לכיוון הבית כשראינו זרימה בחלק מהנחלים. הגשמים החלשים שחלפו אותנו בבוקר התקדמו מזרחה וגרמו לשטיפה (אחרונה?) של אביב. למרות הזרימה החלשה אי אפשר היה לוותר על השיטפון האחרון השנה ולכן עלינו לשמורת עין עבדת עליון ממש לפני הסגירה.


הנחל עדיין זרם, והמדבר זהר בשקיעה של אביב – בין עננים.


בכניסה שילוט – אל הקניון. הילדים לבושתי, כן, אלו הכפריים שלי, שאלו איפה כאן הקניון, ולמה צריך עוד קניון כשרק באנו מהסרט בקניון בבאר שבע קודם?


כמה נפלא להיות אחרי המבחן. איזה חורף היה כאן. אני ספרתי שישה! שטפונות, וזה רק בנחל הפרטי שליד הבית. המדבר שטוף, נקי, עוד קצת ירוק, והרבה מצהיב בעונה נהדרת של פריחה אחרי חורף גשום (מזתומרת גשום? יותר ממאה מילימטרים אצלנו).


המחלצים פיזרו בדואר האלקטרוני תמונות נהדרות מהשיטפון. אני מבקש אישור ומעלה לכאן מהר.


עוד לא מאוחר להגיע למדבר. השבוע מכירת סוף סוף העונה של הנגב.


 

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 18 באפריל 2007 4:33 |

הרפתקות הר"י במאה העשרים

האנציקלופדיה הרפואית החדשה.


באתר ההסתדרות הרפואית שמחים לבשר על השקת האנציקלופדיה הרפואית החדשה, של הוצאת ידיעות אחרונות. יותר מ1200 מטובי הרופאים בישראל השתתפו בכתיבת 3000 ערכים רפואיים עם מידע עדכני בשפה השווה לכל נפש.


באנציקלופדיה הרפואית החדשה משתמשים בפלאי הטכנולוגיה החדשה – "שמותיהם וכתובותיהם האלקטרוניות של הרופאים מצויינים באנציקלופדיה והציבור המתעניין מוזמן להתכתב עימם".


האנציקלופדיה היא מיזם משותף של ההסתדרות הרפואית, הוצאת ידיעות אחרונות, ובחסות מי אם לא בנק הפועלים ידידו הגדול של האדם הקטן.


העורך פרופסור שיינפלד ציין כי האנציקלופדיה מגשרת בין הרופא לקורא חסר ההשכלה הרפואית בכך שהיא מסבירה לו בשפה ידידותית מונחים רפואיים שעד כה לא היו נהירים לו.


יו"ר ההסתדרות הרפואית ד"ר יורם בלשר הביע תיקווה כי המיזם יתרום רבות לביסוס הקשר בין הרופא לחולה.


 


אין מילים.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 4 באפריל 2007 19:19 |

עבודה שחורה – הדור הבא

עבודה שחורה. אתר חדש, עקרונות מעודכנים, דרך חדשה.


טוב, אז הבנתי שטעיתי כשהצבעתי למפלגת העבודה. בעצם אני הצבעתי נכון, המפלגה היתה הטעות.


עכשיו נשארתי עם הרעיון, עם העקרונות ועם הסיבות בגללן הצבעתי למפלגת העבודה, אבל בלי מפלגה, ובעצם בלי מדינה לשים בה את הרעיונות האלו.


חברה שוויונית יותר, תעסוקה הוגנת ולא עבדות, בטחון אישי חברתי וכלכלי, סיוע לנזקקים באמת ומצב בו המדינה שבולעת את המיסים שלי ועוד פלוס מינוס שש שנות חיים בצבא סדיר ומילואים לא מועלת בכסף שלי, שלך ושלנו.


הפסקה של הפרטות בלי סיבה ודעת – ממשלה שמוכרת את הנכסים המשותפים שלנו לבעלי הון שוב מועלת בכסף שלנו, בנכסים המשותפים של כולנו.


ואולי גם פוליטיקה אחרת. כזו בה יש דין וחשבון למצביע, כזו שמתקשרת עם קהל הבוחרים ולא רק נוטלת תקציב לשמירה על קשר עם הבוחרים. פוליטיקה בה יש לי נציגים, והם באמת מייצגים אותי ולא את האינטרסים שלהם. או, כבררת מחדל מצב בו הקשבה לאזרחים היא תנאי מחייב למען הגשמת השאיפות של פוליטיקאים.


הרעיון האחרון היה ביצוע ניסוי, או גלגול של תהליך שירתום את הכוח של האינטרנט ושל המילים שלנו, הבלוגרים למעשה הפוליטי. במקום להתרחק מהפוליטיקה – כי אין מה לדבר היא מגעילה, ננסה למצוא דרך בה ים המילים מסתדרות לקול אחד חד וברור שמשפיע על מה שקורה למעלה ואולי חשוב ביותר גם למטה. הכתיבה של הבלוגר הממוצע לא מושפעת על ידי שיקולים מסחריים, היא לא מממומנת על ידי משפחת שוקן, דנקנר, או נמרודי. הכתיבה שלנו בניגוד למה שקוראים בתקשורת היא עצמאית עד כמה שכתיבה יכולה להיות עצמאית במנותק משטיפת המוח התקשורתית של הון ושלטון מסביב.


נשארו הרעיונות, הלכה המפלגה.


קצת אחרי הבחירות התחלנו, קבוצה של גרפומנים מצביעי עבודה לשטוף ברשימות שדורשות מאלו שקיבלו את הצ'ק בצורת פתק בקלפי, להחזיר את ההלוואה הזו במעשים. בעזרת רעיון של איתי אשר, אליו הצטרף יוחאי עילם, העלו בלוג בישרא של מכתבי מצביעים לנבחרים של מפלגת העבודה.


מספר בלוגרים הצטרפו לכתיבה ושיגרו מכתבים מדם ליבם אל הנבחרים. היו שענו, אני מניח שמעטים עוד יותר עשו משהו. הרוב התעלמו. במקביל, ליברמן הצטרף כחבר מן השורה בממשלה, היתה מלחמה ואיננה, ואולי הגרוע מכל – הנבחרים שלנו הצביעו בעד תקציב אה לה ביבי מן המדרגה הראשונה. בכך הם הדגימו כי השולטים במדינה הם בעצם פקידי האוצר ולא נבחרי העם.


חלק גדול מהבלוגרים (כולל עבדכם) התייאשו. מצד שני, המעשה של הבאת הרעיון החבריסטי למודעות, [סוציאליסטי זו מילה גסה – אז חבריסטי או חברתיסטי נראה לי משהו שיש בו חברות בין בני אדם, חברה, ובעצם בעל משמעות דומה עם קונוטציה קצת אחרת], עדיין חשוב בעיני ובעיני אחרים. יותר מכך, מינוף הכוח של האינטרנט למעשה פוליטי גם הוא נסיון חשוב בעיני וכנראה בעיני אחרים.


החלטנו לשנות את העקרונות – עם התנתקות חלקית ממפלגת העבודה. כל אדם עם ראייה חבריסטית יכול להתחבר אליהם ולתרום. בלי קשר מפלגתי מובהק. יש רבים בתוכנו שעדיין הוזים הצבעה חוזרת למפלגה האומללה הזו, גם הם מבורכים. מול עולם שלם של תקשורת, פוליטיקה וכסף שעומדים יחד לצד דת הקפטליזם הקיצוני, עומדים מספר קולות שפויים – את הקולות הללו אנחנו, כולנו, חייבים לאחד, לזכך ולאמן לכדי קול ברור חזק וחד. קול שיוכל להעביר מסר של אור בים החושך מסביב.


כולם מוזמנים להיכנס לגלגול השני של אתר עבודה שחורה, ולהשוות עם האתר הקודם, להצטרף לכותבים – כל אחד בתחומו – אני למשל משתדל לכתוב שם בנושאי בריאות. אפשר מכתב לנבחר, אפשר הבעת דעה, אפשר לקשר או להעתיק פוסט מהבלוג אל האתר.


ברור שגלגול זה אינו הגלגול הסופי אבל אנחנו צריכים שילוב ידיים וכוחות לסיוע ברעיונות שכבר מתחילים לעלות לדור 2.5 או אפילו דור שלישי.


אם כן – חברתיסטי העולם כולו התאחדו ובוא לדבר ביחד.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 1 באפריל 2007 0:29 |

סקייפ גוגל יאהו! וד"ר web2 (עדכון)

1. לאחרונה כתבתי כאן על הנסיון של קבוצה של רופאים לפני מבחן גדול לשיתוף לימודי ברשת.


התחלנו בגוגל, עברנו ליאהו! ומתוכנן מעבר לוויקי.


אנחנו עובדים בשיתוף, מסכמים נושאים, מעלים לרשת, חולקים קישורים, מתקשרים.


קבוצת הדיון ביאהו! מספקת את הסחורה. העלנו כבר יותר ממאה קבצים, קישורים, הודעות. האמינות גבוהה, החיסרון היחידי הוא עם העברית. לפעמים העברית לא כל כך, והרישום מסובך למאותגרים מחשבית.


בשבועיים האחרונים תמכתי טלפונית ברופאים בהליכי הרישום ליאהו! כולנו צריכים להוריד את הכובע בפני התומכים הטלפוניים בכל פינה, שבשכר זעום, ובתנאים זעומים עוד יותר מסבירים בסבלנות… לאאאט איך לזוז לנשום ולתפקד במערכת.


החידוש השבוע הוא השימוש ב skype לצורך לימוד משותף.


מה עושים? אני בהר הנגב, ד"ר אחד בערבה, ד"ר שתיים באיזור לכיש, וד"ר שלישי בירושלים. רוצים להיפגש.


הדרך המסורתית – עד לא מזמן, נסיעות ארוכות, בזבוזים – להזמין אוכל, לקנות דלק, לחלוק נפיחות.


כרגע סיימנו מפגש שני בסקייפ. שיחת ועידה מתרחשת בקול בלבד – אין וידאו.


כל אחד מול מחשבו, כל אחד בוחן את חברו. השאר מחפשים מידע מהיר במאגרי המידע.





אחד הכשרונות החשובים של רופא המשפחה החדש (רופא web1?) הוא איתור ושליפה מהירה של מידע.


מגוון הבעיות שאנחנו רואים אדיר. הרפואה מתקדמת במהירות האור. הדרך היחידה להצליח לעמוד בכמויות המידע היא להיות מידען מתוחכם. לדעת היכן נמצא המידע, איך שולפים ובמיוחד איך מחפשים.


כך – ביום עבודה אחד מול כחמישים חולים אני מבצע שלושים חיפושים בממוצע (זה בלי לפזול לרשימות בין לבין). במקביל, רושם בצד שאלות שדורשות חיפוש מעמיק יותר. מידען. במקרה בו מטופל סובל מבעיה נדירה, או, במקרה הפחות נדיר בו יש אצלי פער ידע, אני רושם, ובערב הופך למומחה במחלה.


האם אנחנו מתחילים ליצור קהילה לרופא web2?


בסוף הסימולציה – מעירים הערות, ממשיכים בשאלות. הלימוד יעיל, מהיר, ובנעלי בית. באמצע קמנו כמעט כולנו להתקין מיקום של מוצץ לצאצא, להכין קפה, לאחל ליל מנוחה לזוגה.


הסקייפ החביב פועל יפה.


קבצים – עם תמונות / צילומים, וכדומה ניסינו להעביר דרכו – וחזרנו לדואר האלקטרוני. מצחיק איך כל אחד מקבל את הקובץ בזמן אחר. לכן קבענו – מי שמקבל את ההודעה ראשון – הוא שעונה על החידה.


בחזרה לקבוצת הדיון. מארבעה רופאים, הפכנו לעשרה (רופאות ורופאים). השבוע יצטרפו עוד.


חלק נבחנים בקרוב, חלק ברחוק, כולם שמחים לתרום את חלקם ביצירת גוף ידע משותף לרופאי המשפחה הישראלים.


כמו שאמרתי, כרגע התכנון הוא לעבור לצורת עבודה מבוססת וויקי. נראה שהגמישות של וויקי לשינויים תכופים "תפורה" על מקצוע נזיל כמו שלנו. מה שהיה נכון אתמול, לא נכון מחר. ואולי יהיה נכון שוב אחר כך.


אחר הצהריים – נסענו לסימולציה פנים מול פנים מול אחד הבוחנים. קיבלנו בראש.


2. יש משהו נעים, מרגיע, בנסיעה הממושכת במדבר שלאט מאבד מזוהרו הירוק, וחוזר לצהוב הטבעי. אביב שם בחוץ. שעון קיץ הלילה.


התחלתי לחשוב על המטופלים. הגעתי לקצת ניירת במרפאה. כשהחלטתי לגור באחת מהקהילות בהן אני מטפל ידעתי שאני עושה ניסוי. לא תארתי כמה קשה יהיה להיות בחופש, לא לעבוד, ולראות את המטופלים כל יום. הם בלבבי. אני מתעורר עם הבעיות שלהם בבוקר, והולך לישון איתם בלילה. בדיוק בחופש מתגלות מחלות קשות חדשות, וחייהם של אנשים מתנפצים לאלפי רסיסים. איך אפשר לקחת חופש מזה? אז מרימים טלפון וקופצים לביקור בית, וממשיכים לעבוד בראש. אני מהנהן בחדר האוכל, בשבילים. אומר שלום. כמעט מתנצל. כבר רוצה להיות אחרי הטירוף הזה.


3. הבלוג הזה כבר בן מאה (פוסטים). מסיבה רשמית – אחרי המבחן. בינתיים אפשר להתנחם בעוד פרק בכדור השינה בצורת ספר –  primary care medicine.


לילה טוב


 

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 30 במרץ 2007 0:19 |