שנה וחצי. אולי קצת יותר. חוויה משנת חיים. אמלק – ההרשמה לתכנית ענבר מסתיימת ביום ראשון. אני מסכם כמה מחשבות על התכנית, ומפציר ברופאות ורופאים שרוצים לשנות את העולם להרשם. היום. מחר.

היום שוחחתי עם חברה שמגישה מועמדות לתכנית ענבר. היא מוצלחת. רופאה. חרוצה. מביאה פרנסה ראויה בסוף החודש. שמחה בחלקה. אבל כמוני. סיפרתי לה כמה התוכנית הזו קשה. כמה עומס רגשי, עבודה קשה, אתגר, מורכבות רגשית יש בה. היא ענתה קשה הבנתי. סבבה. אבל אני שומעת אותך. זוכרת איך דיברת אז ואיך עכשיו, רואה את הצמיחה שלך על סטרואידים. אני נרשמת.

גרוד שאי אפשר לגרד יש לה. חברה שלי לא מצליחה לעצום עיניים כשהיא מתקרבת לדברים שצריך לעצום עיניים כדי להיות בנוחות. סוכנת שינוי. משנה את העולם מסביבה. לא מפסיקה לנסות להפוך את העולם למקום טוב יותר.

אנחנו עושים את זה כל יום בתור רופאים. לא חוכמה. כל מטופל. עבודה מתגמלת. מרוממת. רוחנית. משמחת. בתור רופא רוב הזמן אנחנו זוכים להיות טובים ומיטיבים. אבל המערכת. המערכת חולה. ופערים שגדלים. וגרוד שאי אפשר לגרד. וחוסר צדק בירוקרטיה, הזנחה מערכתית, שחיקה ואטימות שאי אפשר לעצום עיניים. כשמתחילים לראות את העולם בעיניים פקוחות לרווחה אי אפשר להפסיק להסתכל. ולגרד.

תכנית ענבר עבורי היתה הזדמנות להצטרף לקבוצה של גיבורות וגיבורים שלא מצליחים לסגור עיניים שרוצים לשנות ומצליחים. כאלה שהם מנהלים יותר טובים ממני, יפים ונכונות, מנהלות, מקצוענים, שמלהטטים קריירה, משפחה עם ערכים, שאר רוח וסקרנות אין קץ.

כתבתי כבר על החודשים הראשונים, ועל החוויה בהארווארד. עברתי על לוח הזמנים של השנה האחרונה. היה שם כל כך הרבה. שבוע של הגדרת בעיה. ומנהיגות אדפטיבית. והמנהיג כאדם. ותואר שלם שיש בו קורסים באסטרטגיה מיומנויות משא ומתן, השבחת תהליכים מורכבים, ומימון, וכלכלה, וכל כך הרבה.

בשנה האחרונה גם במסגרת התכנית התחלתי בהתמחות בניהול, מצאתי מורים נפלאים , וחזרתי לבית החולים. לרצפת הייצור. כשסיימתי את לימודי הרפואה התרחקתי כמה שאפשר מבית החולים. העבודה במפעל גדול, בתוך מרק של סבל אנושי, בסרט נע של פנים, שמות, מחלות, ובדיקות לא היטיבה איתי. אחרי שנים ארוכות חזרתי לבית החולים בו למדתי ועבדתי, ויצאתי לגמרי מאיזור הנוחות שלי. כיצרן סיכונים עבדתי בניהול סיכונים. כבלאגן עבדתי כמה שיותר מסודר. והגעתי בזמן. ולמדתי. כל יום. פגשתי מוסד מלא באנשים מסורים, חיוכים לא פחות מדמעות והמון אהבת אדם.

אחר כך היה סימסטר קיץ בלימודים, וחגים, ונסענו להארווארד, וחזרנו, ואז שבוע חשיבה עיצובית שהפך את כל מה שחשבתי על פריפריה ובריאות. הרי אני חי פריפריה. ובריאות. אבל שאלנו את האנשים עצמם. מה הם רוצים. מה ישרת אותם. כמומחה תוכן להבין שאתה לא מבין באמת מה לעשות. ביקרתי במשרד האוצר. ופגשתי אנשים כמוני שרוצים לעשות טוב, ואפשר אולי לשתף איתם פעולה, ולצמוח. ולמדתי חמלה אל המנהלים שלי שעושים את הטוב ביותר האפשר בעולם מורכב.

השבוע הסתובבנו בבני ברק וניסינו לחשוב על כוח אדם במערכת הבריאות בקהילה הגדולה הזו, והייתי אופטימי קצת. הרגשתי את הגלגלים מסתובבים קצת אחרת. את רמת השיח שעלתה. את התובנות וההבנה. למרות הקושי, השעות הארוכות, ברור לי שמדובר במאיץ חלקיקים ליכולות שלי. להבנה. בהזדמנות.

עכשיו. כדאי שההזדמנות הזו תהיה גם שלכם. אם אתם מפריעניות רשמיות, מגרדים בלתי נלאים, שרוצים לרכוש כלים, יכולת, ושותפים לגרוד, עכשיו ההזדמנות.

עד יום ראשון. קדימה.