פירמידה זקנה הפוכה במסדרון
בכל חורף יש ריטואל.
בשיא עונת השפעת והברונכיט נוחת על ראשנו צונאמי של חולי וגם הודעות לעיתונות, כתבות, ותמונות עצובות של חולים בלי יכולת להגיע לטיפול רפואי בחדר המיון, חולים שכבר אמורים להתאשפז אבל אין היכן לאשפז אותם, חולים שמאושפזים בפינות אפלות במחלקות על מיטות שהוצאו ממחסני החירום של הצבא האוסטרו הונגרי במלחמת העולם הראשונה.
אחר כך מתחילים לדבר על פתרונות – צריך להוסיף מיטות אשפוז בבית החולים. בישראל מספר מיטות האשפוז הנמוך ביותר לאוכלוסיה בעולם המערבי. אחר כך מדברים על מוקדי רפואה דחופה, ותוספת רופאים ואחיות במיון ומה לא. כולם מדברים על בתי החולים, אבל על הפיל הגדול שבחדר לא מדברים.
מערכת הבריאות היא פירמידה. בבסיס שלה נמצאים שירותי רפואת המשפחה. המרפאה השכונתית, הקיבוצית, זאת שאמורים להגיע אליה כשמרגישים רע. כמו בכל פירמידה הבסיס הזה צריך להיות רחב, יצוק היטב ומבוטן. הבסיס של הפירמידה מאפשר לשאר הקומות לעמוד יציבות. הקומה השניה של חדרי המיון, והקומה השלישית של מחלקות האשפוז. הבסיס של הפירמידה חשוב גם בחזרה למטה. עם שחרור המטופל לביתו בסיס הפירמידה צריך לספק אפשרות לרדת בבטחה מהקצה האשפוזי אל הקרקע הבטוחה של הבריאות.
בישראל, לאורך שנים הפירמידה הזו עבדה יפה. בסיס רחב, נגישות גבוהה לרפואת המשפחה, רפואת משפחה איכותית שאיפשרה טיפול מחוץ לבית החולים, השגחה שמנעה אשפוז והצפת המיונים.
בישראל 2015 המצב שונה. עיוורון של קברניטי המערכת, חוסר תכנון כוח אדם משווע, ואינטרסים זרים החלישו באופן מתמשך את בסיס הפירמידה. כבר היום חסרים בפריפריה מאות רופאי משפחה, החסר הזה מחלחל למרכז, רופאי המשפחה, הם המבוגרים ביותר ושליש מהם לפחות אמורים לפרוש מעבודה בעשור הקרוב. ביחד מדובר בקטסטרופה.
נניח שכל אחד מחברי מפנה בזמנים רגילים מטופל אחד מכל מאה לחדר המיון. נניח שיש פחות רופאי משפחה, יותר דרישות מנהליות והרופא הטרוד לא יכול לספק מענה לחולים. הוא נאלץ לקצר טווחיים, לעגל פינות, להפנות יותר. נניח שכל רופא כמוני מפנה רק שני חולים למיון על כל מאה. במקום אחד. המיון קורס. נניח שהמיון מאשפז רק עשרים אחוזים מכל החולים שמגיעים לדלתותיו. המחלקות קורסות.
כך, כמו בטקס פגאני שנתי כולנו רוקדים את מחול המחלה של המערכת. אנחנו מוצפים, אנחנו מפנים יותר, המיונים קורסים, המחלקות קורסות. בחזור מהאשפוזים הקצרים אנחנו לא יכולים לעקוב אחר המשוחררים או לטפל בהם, הם חוזרים בחזרה לבתי החולים.
הזנחת בסיס הפירמידה לאורך שנים היא שגורמת לאבדן השליטה ובקרוב גם לקריסת מערכת האשפוז בישראל.
מה אפשר לעשות?
- להבין שרפואת משפחה חזקה, איכותית, זמינה, שוויונית היא תנאי בסיסי להצלת מערכת הבריאות.
- להגדיר את רפואת המשפחה כמקצוע במצוקה ולגשת לתכנון ארוך טווח של כוח אדם רפואי, סיעודי ותשתיתי לשנים הקרובות.
- לפנות זמן – מחקרים מראים ששליש עד חצי מיום העבודה של רופא משפחה ממוצע מבוזבז על מטלות מנהליות חסרות תועלת רפואית שיכולות להתבטל או להתבצע על ידי גורמים אחרים. מחופשות מחלה (10% מהזמן), דרך אישורים לביצוע מרתון, ועד למילוי טפסים, שקילת מטופלים, קיצור תורים ושאר משימות לא רלוונטיות.
- לקבוע סטנדרטים – ידעתם שבישראל אף אחד לא יודע כמה מטופלים ראוי שיטופלו על ידי רופא אחד? ידעתם שאין סטנדרטיזציה לכוח אדם תומך? מרחק ממרפאה? זמינות?
- להכשיר כוח אדם תומך – עוזרי רופא, אחיות קהילה, צוות מנהלי, לא חשוב מה. להגביר זמינות.
- לאפשר לרופאים לקראת פרישה שמעוניינים בכך להמשיך ולעבוד בשכר הוגן והולם, במקום לאלצם לפרוש.
- תוספת מקורות תקציביים למערכת.
במצב הנוכחי – לא משנה כמה מיטות יתווספו במחלקות הפנימיות, לא ממש יעזור להוסיף חדרי מיון ענקיים וכוח אדם רב בתוכם. החסר ברופאי המשפחה יגדל וילך ואנחנו, כולנו נמשיך לעמוד בתור שעות ארוכות בלילות אפלים, במסדרונות חשוכים, ולחלות.
הבחירות הקרובות דנות בהמון נושאים. חשוב שכולנו נדרוש זאת מהמפלגות – מחוייבות אמת לתיקון לפני הרס של מערכת הבריאות. מחוייבות לרפואה זמינה, איכותית, ושוויונית. מחוייבות של החברה לטפל בחלשים ביותר, בחולים, בסובלים. זו ציונות, זו יהדות, זו אנושיות בסיסית.
רעיונות מצויינים כאשר זה מצב שקורה לא בכוונה.
כאשר זה חלק מהרס מכוון לצורך הפרטה הרעיונות נחמדים,
אבל הפתרון הוא להפסיק להצביע קפיטליזם חזירי.
תגובה מאת: טל | פורסם ביום: 7 בפברואר 2015 | בשעה: 4:51
נראה שבקרוב… עם העברת חלק ניכר מניהול המחלה למטופל, ירד מהרופא הרבה עומס.
הנה למשל מאמר WIRED – Is a Health Coach Better Than an Overworked Doctor?
http://www.wired.com/2013/11/wired-data-life-iora-health/
תגובה מאת: Dina Ralt | פורסם ביום: 7 בפברואר 2015 | בשעה: 13:19
איזה חלק מן הפונים לחדרי המיון מופנים לשם על ידי רופא המשפחה?
איזה חלק מן הפונים שהגיעו מרופא המשפחה לא באמת צריכים מיון?
תגובה מאת: דודי | פורסם ביום: 9 בפברואר 2015 | בשעה: 0:36
בס"ד
געגועיי לרופא העיירה
ישנו סיפור מקסים של אורי אורבך ז"ל, הנקרא "מתקן החלומות". אין זה כלל תחליף לכתיבתו הנפלאה (ממליצה בחום לקרוא את המקור במלואו), אך בקצרה מדובר על אלכס, איש פשוט מכפר אחד שעסק בתיקון חלומותיהם של שכניו, ידידיו ומכריו. את ה'מקצוע' המיוחד הזה רכש כבן- דור שישי- למשפחה ידועה של מתקני חלומות. שנים הוא נתן ללקוחותיו בשלוה ובנחת שרות חם, קשוב ומתובל בחיוך במחיר עממי…עד אשר "יום אחד, ברעש ובצלצולים, הגיעה לכפר בשקשוק גלגלים, מכונית מהודרת עם אדון שהכריז- מתקן חלומות מיוחד מפריז, אני מומחה מדופלם עולמי, תיקנתי חלומות לכל המי ומי, אני אתקן, אני אפרש, אני אפתור, אצלי כולם יעמדו בתור!"…
וצריפו של אלכס נותר מיותם, כולם עזבו לטובת המדופלם. "כי שם נוצץ ואיכותי, כי שם חדיש ויוקרתי, זה מקצועי וזה גם עדיף, זה בא מחו"ל זה לא סתם צריף…זה ממוחשב זה מתקדם, בעיתונים הוא מפרסם." וזה נמשך זמן מה כשנה שנתיים ולאט לאט החלו אנשי הכפר להתחרט.. "החומרים אמנם אותם חומרים, והמומחה השתמש במכשירים יקרים- אבל הוא לא הביט ממש בעיניים, תמורת חיוך לקח כפליים, המילה הטובה, הטפיחה על הכתף לא נכללו בטיפול השוטף. הוא הקשיב- אבל לא ממש שמע, עשה הכל- אבל בלי נשמה…" וכשחזרו לאלכס מודעים לטעותם, נשאר רק מכתב כל-כך חכם "זו לא האבקה או מכון מפואר, החיוך, המבט- זה העיקר. ותשומת הלב ויחס מעט, אהבת הזולת, הליטוף, המבט…"
ניתן, כמובן להשליך את הסיפור על המון תחומים בחיים, אך זה הקרוב לליבי ולדעתי בין המשמעותיים ביותר לנושא, זו מערכת הבריאות כפי שהיא כיום.
זוכרים את הדמות הזו? הרופא היישובי, השכונתי מפעם, לפני שגדלנו כל כך? ואף לפני שנולדנו… מסיפורים בו היה הבן הצעיר נשלח לקרוא לרופא העיירה מביתו לטפל בדחיפות באחיו הקודח. הרופא היה מגיע עם תיקו המלבני, עם מכשיריו המיושנים- בודק, מציע, מרגיע בעצם נוכחותו הקשובה, מכיר את המשפחה, את ההקשר של הבחור החולה, את סביבתו הטבעית.
כיום, אכן המכשור משוכלל יותר, התיעוד ממוחשב, המודעות להגיינה גברה. קופות החולים ממוזגות עם כסאות המתנה נוחים ומשחקים בצד לילדים ממתינים. יש מזכירה ופרוצדורות. והקידמה הזו בוודאי שיפרה את מצבם הבריאותי-פיזי של רבים.
אך האם הגוף לבדו הוא זה שצריך להבריא במפגש עם איש מקצוע טיפולי כרופא? יש לי תחושה שכמו בסיפור, ההשתכללות גרמה לאיבוד של המקום הרגיש, המסתכל בעיניים, המתייחס להקשר של האדם, לנוף שלו, לרגשותיו..
לשמחתי, עדיין נותרה במערכת הבריאות של היום דמותו של רופא המשפחה- זו שמזכירה לי יותר את דמותו של אלכס מהסיפור, אך לעומת זה, כמות ה'מומחים' בכל תחום אפשרי יוצא מכל פרופורציות, עובדה שמביאה את רופאי המשפחה לבטוח פחות ביכולותיהם ולהוות ברוב המקרים הגורם ה'מעביר הלאה'.. לא זה הנותן את המענה אלא זה המפנה לטיפול של 'מומחה'.
על פניו ניתן לחשוב שאצל מומחה אנחנו בידיים טובות, אך האמת הפוכה.
מטופל הוא אדם שלם- וזו השקפה בסיסית שצריכה להיות לכל רופא. זו טעות גדולה להסתכל על חולה כעל 'מקרה ברך', 'מקרה גב', או 'מקרה דלקת ריאות'… ועל פי זה לשלוח אותו לרופא המתאים. גם ברמה הפיזית כל אברי הגוף מחוברים למרכז ומחלות רבות שהופעתן באיבר מסויים- מקורן במקום אחר. כאשר מצמצמים מומחיות לאיבר מסוים- הרופא מאבד את יכולת הראיה הכוללת שלו. ועל אחת כמה וכמה כאשר מצמצמים את המחלה לרמת הגוף- מאבדים את כל ההקשר הרחב של המטופל ; של מצבו הרגשי, הסוציו-אקונומי, כיצד נפגעת איכות החיים שלו ומה הוא בעצם רוצה ומצפה מהטיפול- לעומק.
לא ייתכן שאדם חולה וכאוב, שמן הסתם מצבו משפיע על מצב הרוח וכוחות הנפש (דיון אחר הוא מה קדם למה..) יתרוצץ בין מומחים שכל אחד יתבונן באופן שטחי באיבר אחד של גופו. במצב כזה כל מפגש מחייב חשיפה מחודשת של נקודות חולשה וקשיים, מחייב את המטופל לחזור ולספר שוב ושוב את סיפור חייו וכל מפגש כזה גם מפצל אותו לאיברים-איברים בהתאם למומחה אליו הגיע…
רוב המטופלים שיש להם טיפה הקשבה פנימית יכולים לחוש שישנו חוט מקשר בין כל המכאובים שלהם. איזו נקודת מרכז שבה כולם נפגשים ויש לעודד את התחושה האינטואיטיבית הזו אשר נרמסת בגסות על ידי ה'מומחים' ודוקא הולכת ומתבססת בקרב רופאי המשפחה.
באופן מעשי, מערכת הבריאות צריכה לעודד את רופאי המשפחה לחזור להיות "אנשי אשכולות". להרחיב את ידיעותיהם בכל תחומי הרפואה- אורטופדיה, מיילדות, קרדיולוגיה, גרונטולוגיה, רפואה פנימית, רפואת ילדים ועוד. ובמידה ועולה מקרה מיוחד שהם אינם מכירים- לעודד התייעצות מקצועית מאחורי הקלעים כחלק בלתי נפרד מתהליך לימודי מתמשך. גם מפגש עם רופא מומחה, במקרים מיוחדים, יתבצע בנוכחות רופא המשפחה ולא בניתוק גמור מכל הקשר.
רופאי המשפחה יהיו מרכז מערכת הבריאות ומשפחה תוכל לבחור את הרופא שיש לה איתו 'כימיה' כדי לצעוד איתו יד ביד לאורך השנים.
אני מאמינה שעם הזמן, בתהליך שכבר מתחיל, רופא-פיזיולוג אשר מלווה משפחה לאורך זמן יוכל להבחין אף בהקשרים עמוקים יותר של המכאובים הגופניים ואט-אט להרחיב את תחום טיפולו אף למקומות רגשיים-נפשיים ולתפוס נישה של 'מאמן משפחתי' לחיים בריאים ושמחים.
תגובה מאת: חגית גרון | פורסם ביום: 11 בנובמבר 2015 | בשעה: 21:23