כבר שבועיים.
השביתה בתיכון בשדה בוקר נמשכת כבר שבועיים.
באיזור שלנו אין בית ספר אזורי ויותר מחצי מילדי התיכון של רמת הנגב לומדים בשדה בוקר. חלקם הגדול בתנאי פנימייה מחוסר ברירה.
אל תוך חוסר הברירה הזה השתרבבה לה שביתה מוצדקת אבל פוגענית. כבר כתבתי עליה פוסט.
הילדים בבתים מטפסים על הקירות, מנסים לכתוב מכתבים, להתחנן בפני פרנסים לשוב ללימודים.
אנחנו ההורים רואים שנת לימודים שבסוף אוקטובר עוד לא התחילה בעצם. ועצב גדול.
זה מה שכתבה לי אתמול הגדולה –

הרבה ילדים בגיל שלי היו רוצים שבית הספר שלהם ישבות. כמעט כולם – הפסקה מיוחלת מחיי היומיום, מהשעמום ומהחובות.
אני ועוד כמעט 300 ילדים קיבלנו את ההפסקה הזאת. עובדים בבית הספר שלנו שבתו, ומכיוון שאי אפשר לחיות בתנאי פנימייה ללא חדר אוכל ומנהלה מתפקדים, נאלצנו ללכת הביתה.
תלמיד רגיל היה שמח. שעות של חופש, ימים של רביצה, בילויים והשלמת שינה. אבל לא אנחנו. אנחנו, תלמידי התיכון לחינוך סביבתי, כבר ביום השני לשביתה הפגנו מול משרד החינוך כדי שיפתור את הבעיה, יסיים את השביתה ויעזור לנו לחזור ללמוד. עוד בשעות הראשונות אחרי חזרתנו הביתה שלחנו מכתבים לשר החינוך, לערוצי התקשורת, לכל מקום, כדי שיטפלו במצב.
למה? כל תלמיד רגיל היה יושב בבית ונהנה.
בגלל שהמקום הזה חשוב לנו. החברים שלנו חשובים לנו, המורים שלנו חשובים לנו, הלימודים שלנו חשובים לנו. אנחנו לא מוכנים להפסיק את העשייה לפני שהיא התחילה. אנחנו לא מוכנים להיות קלף מיקוח בריב מטופש בין גופים שלא מוכנים לשבת ולדבר בגלל שמישהו העיף למישהו את המשקפיים. אנחנו רוצים לחזור ללמוד. תנו לנו לחזור לבית הספר. המשפט שלא חשבתם שתשמעו תלמיד אומר.
בינתיים אנחנו יושבים בבית. אנחנו כותבים מכתבים, מכינים סרטונים, משתעממים. מתגעגעים. שי פירון פרסם סטטוס עלינו בפייסבוק. הוא אומר שום דבר בהרבה מילים, אבל זאת חשיפה תקשורתית. זה משהו. אז התרגשנו, עשינו לייק, שיתפנו.
כתבו לנו שאנחנו ילדים בכיינים. בוגרת תיכון. כעסנו. מה היא מתנשאת עלינו, ממרומי גיל עשרים. חושבת שהיא מבינה את הממשלה, שאם יסגרו בתי ספר לא יהיו נשים חד-הוריות רעבות. נכנסנו בה בתגובות. אולי בגלל שאין לנו באמת מה לעשות, ושבשגרה עמוסה כמו בזמן הלימודים לא היינו ממצמצים לכיוון שלה.
קשה לי לשבת בבית. התרגלתי לשגרה פעילה, תמיד עם אנשים, תמיד יש משהו לעשות. עכשיו אני יושבת לבד בבית ומרעננת את הפייסבוק מדי פעם. פסיבית. חלק מהספה.
כשזה חברים, פעילות, טיולים, צחוקים וכיף מול רביצה, אתם באמת מתפלאים שילדים רוצים לחזור לבית הספר?

הילדים גם הכינו סרטון

ומנסים להעביר את הימים.

תכננתי לחצוב כאן במילים על האנשים שאני רואה כאחראים לבוץ הזה שכולנו נמצאים בו –

מנהל בית הספר.
מנהל תאגיד מדרשת בן גוריון.
חבר הנאמנים של התאגיד העצוב הזה.
רשם החברות הממשלתיות.
נציב השירות הציבורי.
ראשי ההסתדרות.
עופר עיני.
יושב ראש הסתדרות המעו"ף .
יושב ראש וועד העובדים.
העובדים שמעזים להמשיך ולשבות בלי מחשבה על כך שהם מחריבים את מקום העבודה שלהם.
שר החינוך שי פירון.
משרד החינוך מחוז דרום.
שר הכלכלה (והעבודה. לא רק הכסף. העבודה) נפתלי בנט.

אלה שמוחאים כפיים לילדים שלנו כשהם מראים אקטיביזם ואהבה למוסד שמלמד אותם.
כל כך הרבה בעלי תפקידים, ומשכורות סביב הילדים האלה, ותעסוקה, אבל שום תוצאות.
כלום. נאדה.
חידלון.
עצב.

תנו להם כבר לחזור לבית הספר!!!