מלמדים הומניזם ברפואה
רק חזרתי. היה קצר. וארוך. ומקסים וקררר, וחם.
נסעתי לזמן קצר אל מעבר לאוקינוס בכדי ללמד וללמוד.
ביציאה מכאן – חמסין, מעלות ארבעים ושרוול קצר בצל.
בכניסה לשם, פתיתי שלג וכובע גרב, ומעיל, וגרבי צמר, וקררררר.
מצטנף ליד תנור העצים במכון גזונטהייט שבווירג'יניה המערבית.
השנה הגעתי כמורה, לזמן קצר בקורס שמשכו חודש ומיועד בעיקר לסטודנטים לרפואה.
אנו מנסים ללמד נושאים חמקמקים. הומניזם. ברפואה. קבוצת רופאים, אקטיביסטים, אומנים, מנסה ללמד משהו שכמעט ולא נוגעים בו בבית הספר לרפואה.
קבוצה של תלמידים, מכל העולם מגיעים אל יער עבות בין הרים, שלכת של סתיו מתערבבת בשלג ראשון.
נושאים מוזרים שכאלה. אהבה ברפואה. חמלה. מגע. ריפוי. איך אתה אוהב?
טקס ריפוי מרגש לחבר טוב שאובחן עם מחלה קשה מרגש את כולם, ואנו מדברים על טקסים ורפואה. הטקסים משולבים בשורשי המקצוע שלנו. מאז ומתמיד. אפילו היום. כשמנסים לא לחשוב על זה. קודם נכנסים, אחר כך מתיישבים. מדברים, שואלים שאלות, עוברים למיטת הבדיקה. בודקים, חוזרים לכיסא. מדברים, קובעים אבחנה, מציעים טיפול, רושמים מרשם. ומכתב. לעיתים אני מנסה להתל בטקס. לקבוע אבחנה לפני הבדיקה (פעמים רבות אפשר לדעת רק על פי שאלות), או, להימנע משימוש בבלוק המרשמים. החלפת נושא. ושוב החלפה. שבירת הטקס אינה פשוטה, ופעמים רבות פוגמת בחוויה.
אני לימדתי על אקטיביזם ורפואה, רפואה וקהילות, איך להפוך לרופא שבטי מודרני, ועל מערכות בריאות ברחבי העולם. בין לבין בישלנו, ונחתי קצת, וטיפסתי על ההרים, אל המערה שמאחורי המפל, ואל החווה שמעבר לנהר. קשה להאמין שמקומות כאלה קיימים. ארץ פלאות. קרה.
כמעט עשרים סטודנטיות וסטודנטים, שהחליטו להשקיע חודש בצלילה אל אהבת האדם שלהם. זכיתי בהזדמנות ללמד במכון שכזה, חוץ ממסדי. בו אפשר לאמר הכל, וללכת הכי רחוק שרק אפשר כמעט בלי מגבלות.
גם המגע. כמות החיבוקים. הקשר הקרוב, הפיזי עם אנשים שהם כמעט זרים. והאהבה שמעריפים כתרגול, כחימום מפני הקור שבחוץ.
אחרי כמעט שנה, שנה עצובה וקשה, לבשתי סוף סוף את בגדי הליצן, וליצנתי. בלי להיות "רופא". הייתי מורה. אבל הקשבתי למוחות מלאי תשוקה לחיים ולמקצוע. כאלה שהצליחו לסחוף אותי בחזרה אל מחוזות התשוקה לרפואה. לאדם.
בבוקר האחרון התעוררתי, לימדתי עוד ארבע שעות, ועוד שעה וחצי בדרך מושלגת אל שדה תעופה קטן, במטוס היחיד שיוצא כל יומיים, לכיוון מערב.
המשך יבוא…
ואיזו יופי של גישה.
תגובה מאת: חנה בית הלחמי | פורסם ביום: 6 בנובמבר 2009 | בשעה: 6:44
רופא שבטי מודרני זה תיאור נפלא לאיך צריך.
ברוך שובך 🙂
תגובה מאת: ח ל י | פורסם ביום: 6 בנובמבר 2009 | בשעה: 8:12