הרעלת עופרת יצוקה
קשה לשבת בשקט כשהעולם, והבועית הקטנה של רשימות רותחים.
כתושב הדרום קשה לי שלא לתמוך במבצע שתכליתו הגנה על אזרחים חפים מפשע שמופצצים מדי יום, בזמן "רגיעה" ובלי רגיעה.
כהומניסט, קשה שלא להענות לתחינות, להכרזות, ולאיומים שמפורסמים על ידי חברים טובים שלי, שותפים לדרך, וסתם שכנים ברשימות.
לא מצליח להבין, לא מצליח להחליט, לא יודע.
מצד אחד, ארגון שחרת על דגלו את השמדת המדינה שלי, שהשתלט השתלטות אלימה על רצועת עזה, תוך כדי מלחמת אזרחים מהירה, רצח ופגיעה בבני עמו, ארגון שלא מחוייב לעמוד ולתת את הדין לשום עוולה, רצח או הפרת זכויות אדם. שיכול באופן שיטתי לזרוק פצצות מרגמות וטילים ללא אבחנה במשך כמעט עשור על אזרחים – באמת, חפים מפשע. ארגון שמתרץ את מעשיו בתואנות כאלה ואחרות, אבל תמיד תמיד יש לו תרוץ. תמיד יש סיבה, לעולם לא תהיה סיבה להפסיק, עד שלא נהיה כאן. שנלך. שנמות.
מצד שני, מכונת הרג משומנת, בשמה של "דמוקרטיה", שעומדת לשירותה של מערכת בחירות, ומנדטים. למה למשל לא תקפו לפני שלושה חודשים? או לפני שנה? האם כל המלחמה הזו היא מלחמת "רק לא ביבי"? אם בטחון תושבי הדרום היה למול עיניהם של הקברניטים המבצע הזה היה מתרחש הרבה קודם.
מצד שלישי, אני מרגיש שיש ברשימות משמאל – הדוחקות להפסקת המבצע, בדוחות של החברים שלי מרופאים לזכויות אדם, ובקולות הקוראים להפסקת המבצע המון שנאה עצמית, וצדקנות. אני מרגיש שיש כאן רצון לקבל טפיחה על השכם מכל העולם, ומהחברים מסביב. להראות הומאניים מאוד מתל אביב, לונדון, או מהבלוג. לשים כבלים של הומניזם על צבא שנלחם באויב מר ואכזר, בלי מחשבה על אלטרנטיבה. פוליטיקה של שלילה מוחלטת. פוליטיקה מיואשת, ומייאשת.
מצד רביעי, מטוסים פצצות טון ומעלה, טנקים, נגד ילדים עזתים? פצועים נמקים בבתי חולים בלי חומרי הרדמה? בלי ציוד חבישה?
מצד חמישי, אמרו לנו, כבר בהתחלה וגם באמצע המתנגדים לאוסלו, מחריבי החלומות והשימחה – שקטיושות יפלו על אשקלון, ואמרנו אנחנו תמיד – אם יפלו קטיושות על אשקלון, יש לנו את הצבא שלנו כגיבוי, נגיב. נחריב. וכשמגיע היום גם זה אסור? האם צריך לאבד כל תקווה לשקט אי פעם?
מצד שישי, נמאס לי להאשים רק את עצמי ומדינתי בכל רעה חולה, בכל עוולה. חלק ממה שמתארים השכנים האהובים, ההאשמות בהן הם מאשימים את ישראל מזכירות תאוריות אפלות, נגועות באנטישמיות עצמית, דומות בעיני לסהרורידה שליוותה את אסון התאומים. פיגועים ש"יזמה" כביכול ישראל והיהודים מהפרוטוקולים. לא מוכן לקבל שרק אנחנו אשמים. תמיד.
אני יודע שאין כאן צד רע וצד טוב, אנחנו לא רעים יותר ולא רעים פחות מהצד השני, הם גם מסכנים וגם מרושעים, וגם טובים. הם אנשים אוהבים, שמחים, מתחתנים, חולים, משתינים, מחרבנים, מדממים. וגם אנחנו.
ולבסוף, לסגירת המתומן שבניתי כאן, אני יודע שבמקום כזה, שחי על חרבו לנצח, אינני רוצה לגדל את ילדי. במקום כזה, בעם כזה, שנוא תמיד, ושנוא על עצמו, אינני רואה את עתידי. אני יודע שנמאס לי, נמאס לי להרביץ לעצמי, לעצמנו בראש. רוצה תקווה, רוצה לראות מוצא מהבוץ הזה. רוצה מקום טוב, שמח, מקום של ריפוי.
בעצם, אני לא יודע מה אני רוצה לאמר כי אני כל כך מבולבל. כל כך עצוב. כל כך מפחד.
ומסכים עם כולם, וכועס על כולם. ומנסה להתרכז בלטפל בחולים שלי, בלחבק את המשפחה שלי, בלקוות לשנים אחרות. לעולם אחר.
די.
כשהטובים היו טובים והרעים היו רעים והיה שחור והיה לבן והיה אמת והיה שקר.
כמו במלחמת העולם השניה למשל. ואז אנחנו מבינים היום שבעלות הברית ביצעו פשעי מלחמה וגם כשזה היה על הגרמנים והיפנים זה עדיין פשעי מלחמה……….
כל כך מייצג את מה שקורע אותי מבפנים.
Heaven help us all
תגובה מאת: אסתי | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 17:38
http://www.notes.co.il/carmel/51174.asp
תגובה מאת: כרמל | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 17:46
אבל בעניין השיקול הפוליטי, אני לא בטוח. "אם בטחון תושבי הדרום היה למול עיניהם של הקברניטים המבצע הזה היה מתרחש הרבה קודם."
ראשית, היה הסכם רגיעה במשך חצי שנה, שתוקפו פג ב-20 בדצמבר.
שנית, שיקול פוליטי אינו בהכרח פסול, עד רמה מסוימת. לא היינו רוצים ממשלה שמתעלמת לחלוטין מדעת הקהל, מרגע שנבחרה. כמו שכתבת – יש שיקול פוליטי בהחלטה לא להגיב ויש שיקול פוליטי בהחלטה כן להגיב, ובשתיהן יש גם שיקולים לא-פוליטיים.
אבל זו נקודה צדדית. הטקסט ככלל מרשים ואמיץ (אמיץ – בהתחשב באכסניה).
תגובה מאת: ד.ט | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 17:50
אתה מבולבל – משמע אתה חי.
תגובה מאת: יוסי | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 17:52
כל מילה שכתבתי ושאני כותבת נובעת מאהבת החיים ומאהבת ישראל, אין בליבי גרם של שנאה עצמית.
יש אצלי הרבה בושה למול מעשים איומים שנעשים בשמי, אבל לא שנאה. רק צער, וכאב, וכעס גדול על העם שלנו וההנהגה שלנו שזורקים לפח בקלות כזאת את כל הטוב שהיה יכול להיות לנו, לכולנו.
גם אני לא רוצה לחיות במקום שחי על חרבו לנצח, אבל זה הבית שלי, זה המקום היחיד שאני מרגישה בו בבית ולכן אני דופקת את הראש בקיר ועושה כל מה שאני יכולה כדי שנתעורר ולא נחיה על חרבנו לנצח. הבחירה בידינו.
אנחנו לא אשמים יותר ולא רעים יותר- אנחנו חזקים יותר. ולכן הטעויות שלנו פוגעות יותר והורגות יותר. טמטום ועיוורון ותאוות נקם והרג יש גם אצלינו וגם אצלם- לנו יש רק יותר כוח לממש את זה, וגם יותר אחריות, בתור הצד החזק והשולט. זה ההבדל.
היה אמור להיות גם עוד הבדל, שנובע מעצם היותינו מדינה ריבונית ודמוקרטית ולא ארגון טרור, אבל ההבדל הזה היטשטש מזמן, ברגע שבו הפסיק להיות אכפת למקבלי ההחלטות כאן ולציבור התומך מהרג אזרחים. אנחנו לא יותר טובים מהם, ואני כותבת את זה לא מתוך שנאה, אלא מתוך כאב עצום וגדול.
ולקוות לחיים טובים ואחרים חייבים, כולנו חייבים, אבל לא מספיק לקוות…
ובכל זאת, אני מצטרפת לתקוות שלך. אמן.
תגובה מאת: טלי | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 17:58
הרי מאז תחילת המלחמה נהרגו ונפצעו יותר ישראלים מאשר בכל חודשי הרגיעה ביחד.
כמה נפלו ברגיעה, קסאם ליום? עכשיו נופלים יותר מחמישים ביום.
ובעקבות המתקפה הישראלית הפלסטינים ירו לראשונה טילים שהגיעו גם לבאר-שבע.
אז אולי גם שמאלנים דואגים לחיי תושבי עוטף עזה, ולא רוצים שימותו מקסאמים?
אולי שמאלנים חושבים שזהו אינטרס מובהק של תושבי עוטף עזה, ועכשיו גם באר-שבע, שמנהיגינו לא יצאו למלחמות שלא ישפרו בכלום את המצב?
הרי אמרו לנו מראש שה"מבצע" לא יסיר את איום הקסאמים ולא יוריד את שלטון החמאס.
בסוף הרי יגיעו לאיזה הסכם הפסקת אש, רופף ככל שיהיה. אחר כך ישראל תמשיך את המצור והחמאס ימשיך לירות קסאמים.
אז האם באמת היו שווים ההרוגים הישראלים במלחמה הזאת, או שמותם הוא תוצאה מיותרת של תאוות נקם מתלהמת?
תגובה מאת: אמיתי סנדי | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 18:21
בין הצדדים השונים והתהיות השונות ילדים ואזרחים חפים מפשע ממשיכים למות בעזה ובדרום הארץ, וטילים מגיעים עד באר שבע. החמאס הוא תנועה מתועבת. משיחיות דתית אלימה ומניפולטיווית מהסוג הגרוע ביותר. סוג האלימות שאנו מפעילים על האוכלוסיה הפלשתינית בעזה כעת הוא אינו מוסרי ואינו יעיל. לאף אחד מהצדדים.
תגובה מאת: רון | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 18:26
מה עוברים הפ'לסטינים ? לי נראה שאין לך מושג.(אתה מעיד שאתה מבולבל )
על הגטואיזציה של הפלסטינים
http://www.kedma.co.il/index.php?id=2238&t=pages
הפנם.כל עוד לאחר לא יהיה טוב,לך לא יהיה טוב.
תגובה מאת: אזרח. | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 18:30
אתה איש יקר ותמיד אומר דברים של טעם, וגם הפעם. טרגדיה היא התנגשות בין כוחות צודקים, וכאן מה שיש לנו הם שני כוחות שאינם צודקים. החמאס הוא אכן ארגון טרור, אבל זה לא מצדיק הרג אזרחים בעזה. ברק הוא פאשיסט, וזה לא מצדיק ירי של טילים על תושבי הדרום.
אני חושב שבסופו של דבר, מותר להתייחס בסלחנות – מסויימת – לכל תושבי האזור המטורף הזה. קשה מאד לשמור על שפיות ולא להיגרר אחרי הכעס, השנאה ותחושת האחדות המזויפת. בשני הצדדים.
תגובה מאת: שוקי | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 18:56
אסי
אתה כותב מהלב אבל מקומם אותי שאתה אומר
"אני מרגיש שיש כאן רצון לקבל טפיחה על השכם מכל העולם, ומהחברים מסביב. להראות הומאניים מאוד מתל אביב, לונדון, או מהבלוג." –
אני הייתי מצפה ממך לקצת יותר הערכה של היושר האינטלקטואלי של אנשים שאתה קורא כאן ברשימות שכותבים מתוך מצפונם ולא מתוך עשיית חשבון לכאן או לכאן. תאמין לי אגב שנוח הרבה יותר להיות בקונזסוס. גם כשאתה בלונדון באופן זמני, מאשר לקבל עוינות מכה רבים על היותך, כפי שכתב לי מישהו, תבוסתן אנטי-ציוני שחצה את הקווים.
בקיצור זה ממש מעליב שאתה מייחס התנגדות למלחמה לסיבות האלו במקום לדעות של אנשים שתכבד אותם בין אם אתה מסכים או לא.
אז אני מצטרף לדברי אמיתי סנדי וטלי
מעבר לזה, דווקא כתושב הדרום אתה בוודאי רואה עכשיו כיצד המלחמה מביאה ליותר סבל כאב ופגיעה בתושבי הדרום ולא ההפך. כפי שהיה בלבנון.
תגובה מאת: אייל גרוס | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 19:45
בתוך ים של בועתניים, שהדבר העיקרי המנחה אותם הוא בדיוק הקונסנזוס של החברים שלהם, בפקולטאות הנחשבות ובערים הנחשבות.
הפסקה הזאת שלך שאייל גרוס מצטט היא מדויקת להכאיב. ובגלל זה היא כל כך הקפיצה אותו.
תגובה מאת: יהודי גרמני | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 20:05
לא מפקפק באף אחד. פשוט מבולבל. אם התקוממת על שאמרתי, אני שמח. גם אני התקוממתי על מה שאמרת אתה. והבנתי. עדיין אני מרגיש שיש משהו בעייתי בראייה חד צדדית של מה שקורה כאן. אני גם מרגיש שיש כאן בוץ מייאש ובלתי פתיר. אני מרגיש גם שאתה חוטא בראיה חד צדדית של המציאות. יש כאן שני שותפים ששים אלי קרב בטנגו מסוכן ונוראי. הדבר המקומם ביותר בעיני הוא שמעבר לשלילה מוחלטת של כל מהלך שהוא כנגד הפצצה מתמשכת של בני ארצך אין לך כל פיתרון. מעבר לאמירת לאלאלאלא – אין במסר שאתה מעביר בבלוג שלך כל תקווה לחיים נורמאליים בנגב. והעצב שלי עמוק מאחר ואני מרגיש שיש אצלך הרבה יותר חמלה אל הצד השני. האשראי שאתה נותן לאזרחי המדינה שלך נמוך הרבה יותר מזה שאתה נותן לאזרחי הצד השני – התמימים לא פחות.
מאידך, גם לי אין כל פיתרון מלבד ייאוש מסוכן. ולא. הסבל בימים האחרונים אינו גדול יותר מהסבל שהיה בשנים קודם לכן. הוא פשוט מתחלק בצורה אחרת.
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 20:07
האם אתה אומר שצריך פשוט להסכים למצב שבו לנצח – או לפחות בעתיד הנראה לעין ימשיכו לחיות מאות אלפי אנשים תחת הפגזות מתמידות?
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 20:12
אסי
אין לי בעיה שהתקוממת. יש לי בעיה שייחסת את זה לרצון לקבל טפיחה על השכם וכו'.
תאמין לי שיש לי חמלה רבה על כל מי שסובל מהסכסוך בוודאי שתושבי ישראל ודרום הארץ בפרט, והדגשתי שוב ושוב במה שכתבתי שחלק מהזעם שלי על המלחמה הוא בכך שהיא דווקא תביא חו"ח ליותר קורבנות מהם. תאמין לי שאני שומע על ההרוגים בארץ לבי נכמר, בפרט ודווקא כי אני חושב שזה היה ניתן למנוע את זה. אם לא היו יוצאים להתקפה הזו.
אני דווקא חושב שהגישה שלי שלא מבוססת על שימוש בכוח ועוד כוח אלא אל הצורך להבין את הצד השני והדיברות אמורה להביא תקווה ולא ההפך. וצר לי שאתה מרגיש כך. אבל כאמור, על כל זה אפשר לדבר, רק אני מבקש שתתיחס למה שאני אומר לגופו ומתוך אמונה שאני מדבר ממצפוני ולא כדי למצוא חן בעיני מישהו.
תגובה מאת: אייל גרוס | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 20:37
אסי, רק רציתי לומר בקשר לשאלה האחרונה שלך לסנדי, שאת האקדחים שלהם הבוקרים מחזירים לחגורה לאט, אבל שולפים מהר ככל האפשר. אולי הציפיה לרגיעה מיידית, מוחלטת, סופית ועצומה היא פנטזיה שכל ניסיון מימושה עולה בעוד התקלות עם המציאות.
אה, וכן, זה היה מאמר מרגש מאוד, ואמיץ מאוד.
וגם אני לא חושב שאני מבטא דעות שמלניות בגלל שאני רוצה לצאת פחות חרא עם חבריי הגויים. אכפת לי מדעתם, אבל הם לא מבינים שום דבר, ביחס לישראלים. הם יותר בערפל מהישראלים.
שלום.
תגובה מאת: איתי קנדר | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 20:48
חמאס אינו נותן כל תקווה לשלום ולשכנות בין הצדדים
לפלסטינאים הוא מבטיח מאבק אלים עד הניצחון המוחלט ,
דם ואש מות קדושים עד ביעור הנגע הציוני.
הוא לא ישקוט עד שלא יראה , לכל הפחות אותך ואת ילדיך עוזבים את ארץ ישראל.
.לעם ישראל הוא מציע מוות ואש וגירוש ללא השארת זכר
ושניקח איתנו גם את המתים.
הוא דוחה כל מתווה של פשרה בנוסח אוסלו או מפת הדרכים, כל הסכם שיש בו פירוז
וכל הסדר המכיר בקיומה של מדינת ישראל.
הדברים האלה מופיעים באמנה שלו , ומבוצעים הלכה למעשה במדיניותו.
מאז נבחר לשלוט ברצועה הפנה את כל מרצו להברחת ואגירת נשק
לאימונים צבאיים בחסות אירן והחיזבאללה , למצעדי ראווה , בבניית מנגנון צבאי
בחיסול אנשי הפת"ח ובהטלת טרור ואימה על מתנגדיו מבית.
הוא לא חתר לאחדות מדינית עם יהודה ושומרון ופת"ח בכדי להקים מדינה פלסטינית בת-קיימה
בגבולות 67 פלוס מינוס, הוא לא מכיר במדינת ישראל ולא מסכים לכל צורה של קיומה.
הוא לא מפנה את כספי הצדקה האיסלאמים והאירופאים שמגיעים אליו לשיקום תשתיות
ולבניית מערכת שילטונית שתשרת את תושביו. הוא משקיע את כל מרצו במאבקו להשמדת מדינת ישראל.
הוא כן ישמח להפסקת אש טקטית בכדי לחזק את התעצמותו, להבריח כלי נשק בעלי טווח ארוך יותר
ועוצמת הרס חזקה יותר .
למרבה הצער הוא בוחר להשתמש באזרחיו כבמגן אנושי . לירות מתוך בתי מגורים , מסגדים , בתי חולים . הוא רואה במותם מות קדושים . אני לא טוען שהוא לא אוהב את ילדיו ולא מתאבל עליהם
אבל מעצם בחירתו לפעול מאחורי גבם , הוא לוקח בחשבון את האפשרות שהם יפגעו ומוכן להקריב אותם על המזבח הזה למען שחרור פלסטין – שהידים. במקרה הטוב יזכה לתמיכה מפני אנשים הומנים ותמימים, שכניך לרשימות , שיראו בכל ירי חוזר אליו , טבח , יצדיקו אותו כלוחם חרות, ויגנו את הפגיעה בלית ברירה במגניו האנושיים כרצח מתועב.
זה מזעזע , זה קורע את הלב , אבל איזה ברירה יש לנו , להמתין שטיליו יפלו על ילדינו , ולא להשיב אש
בגלל שהוא יורה מאחורי ילדיו ?
להכריז על כניעה בשם הפסקת אש זמנית , ולהניח לו להקים את השלוחה האיראנית במלוא עוצמתה על גבולנו ואז לתקוף שוב , עם שיהאבים הזמן התראה אפס ?
עלינו להלחם בו למען עתיד האזור הזה . לבכות על שנגזר עלינו אויב מר כזה , אבל להלחם בו ביד אחת
וביד השנייה להוסיף לחתור ולחפש שותפים לחזון של שתי מדינות לשתי עמים על בסיס גבולות 67
פחות או יותר ,שיכירו זו בזכות קיומה של זו .
תגובה מאת: אסף | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 21:06
השני. החמאס לא יורה טילים סתם כך.
המשוואה מתחילה מבחינתם ב-1967. כמו שאמר לי סמי, ידיד מעזה:
"אני לא מבין אותכם הישראלים. מה אתה מחפשים בעזה ? מקומות קדושים, אין פה ? חוף ים, יש גם בתל-אביב ואשקלון. אז מה אתם מתעקשים לשלוט במליון וחצי אנשים שכל מה שהם עושים זה אוכלים ומחרבנים ?!"
נשמע גרוטסקי, אבל בעצם כלום לא יוצא לנו מלהיות בעזה, אפילו את הקסאמים זה לא עוצר, וגם הסגר לא עוצר את הקסאמים, וגם פצצות של טון לא עוצרות את הקסאמים. אז למה בעצם אנחנו ממשיכים ???
תגובה מאת: עוז | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 21:24
אני מקבל שהעמדה שלך מגיעה מאמונה עמיתית ועמוקה.
גם מיושרה.
אני נמצא פעמים רבות באירופה, ומרגיש לעיתים תחושה שרק אם… רק אם אומר שישראל היא אם כל רע והפלסטינים הם ישרי דרך, מסכנים, ונכבשים – אתקבל באהבה גדולה יותר בהרבה מאשר אם אייצג את הצד שלי כמו הוא.
אני לרוב משתדל להתנגד לדחף הזה להפוך ל"יהודי מחמד" בעבור אהבה.
אני מודע גם לעובדה שהארופאים משתמשים בנו ככלי להשקטת מצפונם על עברם הקולוניאלי.
דרך אגב אינני שולל את מה שאתה אומר, אני חושב שהדעות שלנו לא שונות באופן מהותי. אני בעיקר מבולבל.
מה שנכתב – נכתב באמת מעומק הלב. מתוך רצון לקרוא לכל אחד להביט עמוק אל המניעים שגורמים לו לכתוב את מה שהוא כותב. המניעים הם תמיד מורכבים.
אני חושב שראוי לעשות כך במיוחד כאשר אתה כותב מנקודת עליונות מוסרית, בביקורת על המוסר של חלקים גדולים בעמך.
אני חושב שיש משהו לקוי במצב בו שבע שנים – לא נאמרה מילה של התנגדות מצד כל המתנגדים להרג חפים מפשע סביב לרצועה. יש משהו לקוי במצב בו תוך יום אחד בו הצבא שלנו מגיב (בכוח יתר, באכזריות, הכל נכון) כל אלו שלא הראו מידת חמלה לבני עמם מראים חמלה לצד השני בלבד, בלי להכיר באשמה דו צדדית.
הרגשתי גם שיש כאן ברשימות חלוקת צ'פחות הדדית, ומריבה מי טהור, נקי, מוסרי וצדקן יותר. אני פשוט חושב שהתמונה היא הרבה יותר מורכבת, והאחריות על המצב לא נופלת רק במגרש שלנו. אני מיואש כי אני חושב שמלחמה והרג והרס זה פתרון רע מאוד לקונפליקטים. אני פשוט לא רואה אף דרך. שום דרך לחיים שקטים וטובים במקום הזה.גם לא מבצע צבאי.
אין בכל האמור שום נסיון להסיר אחריות מישראל להגעה למצב הנוכחי, או, קריאה להרג חסר הבחנה או לפעולה קרקעית אווירית או אחרת. דיברתי ממקום של בלבול וכאב.
אני קורא לכל אחד מאיתנו הכותבים כאן לחשוב טוב טוב הדעה שלנו. אני קורא לכולם להשתדל להיות פחות פסקניים וחד צדדיים.
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 21:32
אני מבין את מה שאתה אומר. אז מה אנחנו צריכים לעשות. פשוט להמשיך ולספוג?
אני מרגיש שהתחושה שלי נובעת מעוד קצת. עוד רגש עמוק שנמצא ברקע של הכל. רגשי קיפוח.
לאף אחד לא אכפת מהנגב, אף אחד לא שם עלינו כאן. זו בדיוק הסיבה שהירי המתמשך עורר אדישות מתמשכת, כי מדובר באוכלוסייה חלשה, ענייה, ומודרת. לאורך שנים. אזרחים מסוג ב וגימל.
זו הסיבה שחלק מהרשימות כאן ברשימות גרמו לי לקפוץ.
אני עובד בבית החולים בלינסון יום בשבוע. ביחידה לרפואה משלימה שנמצאת בתוך המרכז האונקולוגי של בלינסון. במרתף 2. שתי קומות מתחת לכניסה.
בית חולים של קופת חולים. בכל פעם שאני נכנס להיכל האונקולוגי הזה – משהו בי מתמרמר. החולים מקבלים שם כימוטרפיה בחדרים פרטיים, בכורסאות נוחות, עם טלוויזיה פרטית ולפ טופ עם חיבור אינטרנט מהיר. יחידה לרפואה משלימה נמצאת שם במרתף.
בסורוקה – כל הטיפולים האונקולוגיים ניתנים במרתף.
אותו אירגון -שני בתי החולים של שירותי בריאות כללית. ההבדל הוא פשוט גיאוגרפי.
התמותה גבוהה יותר, אורך החיים קצר יותר, הזבל של המדינה כולו מגיע אלינו.
וגם חוסר האיכפתיות.
אני מניח שמכאן מגיע הכעס שלי כלפי החמלה אל הצד השני ואל זכויותיו.
מעניין.
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 21:40
אסי,
תודה על דבריך.
תאמין לי שגם באירופה אני אומר את דעתי בין אם מוצאת ובין אם לא מוצאת חן בעיניהם.
וגם ברשימות.
וכשכתבתי בתגובות אצלי בבלוג, ואכן כתבתי, שאני רואה את החמאס אחראי במידה רבה למה שקורה, גם היו שתהו ושאלו אותי למה. ואני לא אייפה את דברי לכאן או לכאן.
אני חושב שפעמים רבות כתבתי, תקרא בפוסטים קודמים שכתבתי על עזה, וכתבתי, ששיגור קסאמים הוא מטופש,רע, פשע מלחמה ואולי פשע נגד האנושות.
אבל אני חושב שיש דבר בסיסי שצריך להבין, בישראל אין מחלוקת בעמדה נגד הקסאמים ובדרך כלל אנשים לא מרגישים צורך לכתוב את המובן מאליו ואת הקונזסוס, אלא לזעוק כשיש קונזסוס שהם רוצים לזעוק נגדו. לכן ברור שההתקפה על אזרחי עזה, שמקבלת תמיכה עצומה בישראל, תקבל הרבה יותר ביקורת ותשומת לב , כי זה יותר חשוב – כך נראה – לזעוק על זה – מאשר לזעוק על מה שכולם זועקים ואין מחלוקת שצריך לזעוק עליו.
אני בוודאי שמכיר באשמה דו צדדית, אך אנו יודעים שדעת הקהל בישראל מכירה רק באשמה פלסטינית, ולכן מן הסתם מודגשת בפוסטים האשמה הישראלית כדי להזכיר שגם היא קיימת.
אבל אני למד מדבריך שאולי צריך גם להזכיר את המובן מאליו ואת זה שבקונזסוס, יותר אפילו ממה שמזכירים. כי אחרת זה יוצר רושם מטעה.
תגובה מאת: אייל גרוס | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 21:46
– יש מי שיגיד שדווקא הפעולה הצבאית הזו, גם היא מעידה שלא שמים על תושבי הנגב, שכן יודעים שהם יהיו קרבנותיה. זו לא בדיוק תיאוריה שאני בטוח שאני מחזיק בה, אבל אם מקבלים את גישתך שלא שמים על תושבי הנגב וזה חלק מהסיפור, טענה שנראית לי נכונה, אז אפשר להמשיך את ההגיון שהפניה לפעולה צבאית שתחמיר את מצבם בעצם, או תפזר מחדש ביניהם כפי שאתה אומר, במקום לדרך אחרת לגמרי, גם היא באה מתוך אדישות לא רק לגורל הפלסטינים, אלא גם לגורל תושבי הנגב.
תגובה מאת: אייל גרוס | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 21:48
בעצם מה שכתבתי לעוז כתבתי גם אליך. אני מסכים איתך לחלוטין. אף אחד לא סופר אותנו, בטח לא ההנהגה במבצע "רק לא ביבי". אסי
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 21:50
ומה שכתבת לעוז מחזיר לנושא הכאוב של אי-שוויון בין מרכז לפריפריה בקשר לשירותי בריאות, נושא שרל"א, האגודה לזכויות האזרח וכו' מנסים להתמודד איתו כפי שאתה יודע. בקיצור, יש לנו הרבה עבודה.
תגובה מאת: אייל גרוס | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 21:54
זו השנה בה נוסד הארגון לשחרור פלשתין ובבסיסו האמנה השוללת את קיומה של מדינת ישראל.
עזה גובלת במצרים. למה המצרים לא מואשמים במצור?
אני מסכימה עם כל מילה בפוסט הזה.
תגובה מאת: תל אביבית | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 22:28
יצאת מהשבלול
אל תיכנס
קולך חשוב
תגובה מאת: איתי | פורסם ביום: 31 בדצמבר 2008 | בשעה: 22:43
http://www.notes.co.il/gross/51198.asp
תגובה מאת: אייל גרוס | פורסם ביום: 1 בינואר 2009 | בשעה: 7:04
שיקפת את מחשבותיי שלי, ולדעתי של רבים בארץ, כן, מאוד מורכב ומבאס לחיות כאן, מאוד מורכב המצב ומהאבק הזה, תודה לך על הכתיבה
תגובה מאת: שרון רז | פורסם ביום: 1 בינואר 2009 | בשעה: 8:30
ואל תתרגש מגרוס, שוקי ושאר הפלצנים. ההגדרה שלך של "שנאה עצמית וצדקנות" מדויקת להפליא.
אין מלחמה צודקת מזאת. את כל היסורים של תושבי עזה הם הרוויחו ביושר. שוב נוכחנו למרבה הצער שהערבים תמיד מעדיפים לנסות להרוג יהודים במקום לעזוב את הרצחנות ולבנות לעצמם מדינה. ישראל נסוגה והם ירו. ישראל הבליגה שנתיים. לא עוד.
תגובה מאת: אזרח | פורסם ביום: 1 בינואר 2009 | בשעה: 10:27
מקריאת התגובות כאן אני מרגישה, שוב, שחשוב לי לענות לך מהמקום האישי שלי, למרות שייתכן מאוד שבכלל לא כיוונת אליי.
האם אני כותבת כדי למצוא חן בעיני החברים שלי? ממש לא, ההיפך הוא הנכון.
רובם המכריע של חבריי האישיים לא מדברים על המלחמה בכלל. אף מילה. לפחות לא איתי.
חלק קטן מחבריי והאנשים הקרובים לי תומכים במלחמה ויש בינינו, משני הצדדים, קושי עצום לדבר על זה. הם יודעים מה דעתי ואולי קוראים מה שאני כותבת, אבל לא מדברים איתי על זה. כיוון שמדובר באנשים שאני אוהבת, אני מודה שאני גם לא עושה מאמץ לדבר איתם על זה.
רוב ה"חברים הוירטואליים" שלי מ"רשימות" נמנעים מלכתוב על המלחמה.
במילים אחרות- אני לא כותבת כדי למצוא חן בעיני הסביבה הקרובה או הוירטואלית שלי, נהפוכהו- אני כותבת בניגוד מוחלט לאינטרס החברתי הצר שלי.
נכון שיש פה ברשימות תמיכה הדדית בין אנשים שחושבים דברים דומים. לצד כל הרעל והארס שמופנה נגדינו, התמיכה הזאת הכרחית במובן הכי אנושי והכי בסיסי.אז אנחנו מגיבים אחד אצל השני ומקשרים אחד לשני. אבל אני ממש ממש לא כותבת נגד המלחמה כדי לרצות מישהו. אני כותבת כדי להחליש בטיפונת את חוסר האונים העצום שלי מול המציאות המטורפת והאכזרית הזאת, אני כותבת כדי שאוכל להסתכל על עצמי במראה.
תגובה מאת: טלי | פורסם ביום: 1 בינואר 2009 | בשעה: 20:52
תל-אביבית, זו קצת בורות להתבטא כך. המצור לא נובע מזה שישראל סוגרת את גבולה עם הרצועה (כפי שאכן עושה גם מצריים), אלא מכך שישראל סוגרת את הגבול בין הרצועה לעולם – סוגרת את המים הטריטוריאלים של עזה ואת המרחב האווירי שלה, ולא מאפשרת לה קשר לא מתווך עם העולם. בכך היא רומסת את ריבונותה, אבל טוענת שהתנתקה.
תגובה מאת: יריב מ | פורסם ביום: 1 בינואר 2009 | בשעה: 23:54