דיכאון ושברו
כמעט בכל יום אני פוגש מדוכאים.
לעיתים, אני נפגש עם מדוכא או מדוכאה, לפעמים אני רוצה לצעוק. תסתכל! החיים שלך כל כך יפים, מתוקים.
יש לך משפחה, ילדים נהדרים, קורת גג מעל הראש, מים חיים לשתות, פת לחם לאכול. עבודה. אהבה. תתעורררררר!!
לפעמים, כך אני מרגיש, אם יכולתי לעורר הסתכלות אחרת, זווית שונה, צבע אחר במשקפיים, הם היו מבינים. הם גם היו רואים. העולם שלהם, שלנו, כל כך נפלא. לפעמים קשה, קשה מאוד להבין.
בבוקר מוקדם עבדתי באחת המרפאות. טיפלתי, חתכתי, חבשתי, ליטפתי, בדקתי, דיברתי, הקשבתי. בחדר ההמתנה ישבו עשרה עולים מאתיופיה. הטלוויזיה דיברה רוסית. חדשות. יצאתי במהירות מהחדר שלי לחדר הטיפולים לבדוק פצע מתחת לתחבושת. העולים ישבו מרותקים, מביטים לכתב מקריין ברוסית העברה של ארון ועוד אחד. ערוץ תשע. העולים לומדים את ישראל, ברגעים קשים, ברוסית. חייכתי קצת.
עשרים לאחת עשרה ואני ממהר בין מרפאה לחברתה. לרוב, אני מקשיב לדיסק עם סיכום של מאמרי רפואה. נושם קצת, מביט במדבר שמסביב. הכביש ריק, רותח פאטות מורגאנות באספלט שחור. הפעם נשארתי עם רדיו. רשת ב. הכל דיבורים. כתב שלנו ראיין כתב איטלקי של רשת סקאי. ממלא דקות מתות. לפני שהמתים ימלאו דקות חיות.
אחת עשרה ארבעים ושמונה. ירון דקל מדבר עם עירא בן גיאת. אמא של יער. חלל מלחמת לבנון השנייה. בוקס אצלי בבטן.
לשמיעת הראיון של עירא בן גיאת, ירון דקל וכרמלה מנשה, מאתר קול ישראל. יש להגיע לדקה הארבעים ושמונה. לצערי, אני חושש שמחר תופיע שם תוכנית אחרת של הכל דיבורים. חבל. |
בלי להסס הוא שואל פעם אחת, ועוד פעם אחת. האם היא מרגישה שהקורבן היה לשווא? האם היא כועסת? מה היא רוצה לאמר לבני המשפחות, ושוב חוזרת שאלה על כעס, של בזבוז. עירא מדברת אהבה. וכאב. כמו שני קולות שלא נפגשים. ירון דקל שואל כעס ותסכול, ופשלות, ועירא עונה אהבה, וגעגוע, וחמלה, ועצב. שתי שיחות נפרדות. היא מספרת שיער צריך היה להשתחרר אתמול. היא מתנחמת במילים. בעלם והלם, ומאסר עולם. היא מבכה את יער בנה "ילד מתוק וחכם עם גבות הכי יפות בעולם". ויש במילים שלה כל כך אהבה, וטוב, ועצב. בשלב מסויים ירון דקל נשבר. מפסיק לשסות שאלות. נשמע כאילו לא יכול לדבר יותר. ואז נשמעת כרמלה מנשה. ושואלת שוב. "והיום.. כשאת מסתכלת אחורנית, האובדן שלך, והבנים שחזרו הביתה בארונות, את חושבת שזה היה פספוס? שזה היה מיותר?" לא מספיק להם. לא מספיק לשמוע את האמא בכאבה. צריך לדקור. לצבוט. לחלץ איזו שורה של כעס. לתחוב מילים לגרונה. הפעם לא הצליח להם. בזבוז של זמן אוויר. אין פה סיפור.
ואני בוכה, מתמלא דמעות, וחולף במדבר, וחונה. קצת בצד ליד המרפאה. ונושם קצת כוח, ושקט, מתכונן לבעיות של אנשים אחרים.
ולשניות קצרות היום אני חושב על עירא ויער, ועל כתבים תוקפנים, שמחדירים בעירוי איטי תרעלה, ועצב, וחרדה, ופילוג, ורוע. לנשמות של כולנו.
ומטפל בדיכאון שלי, ורואה את הדיכאון של המדינה. ונמאס לי. לא רוצה להתעטף בעצב. לא רוצה דגל בחצי התורן. מרגיש שאנחנו החולה המדוכא. וזקוק לפרוזאק הזה, לפסיכולוג, לרופא המשפחה החכם שידפוק על השולחן ויצרח – טמבל – אתה לא רואה? התמכרת לשחור משחור הזה שמשדרים אליך? תסתכל!
המקום היחיד שהחיה שפה מתה, גוססת. המקום בו אנשים ממשיכים לקום ולעבוד וליצור, שמרוויחים וחיים, ומחייכים. מקום בו נולדים ילדים, ופרחים גדלים, ואנשים לא מתביישים להיות. עם קטן. ותשתיות, ומפעלים, וכל כך הרבה חיים. תראה יא טמבל את הכלכלה הפורחת, תפסיק לחפש כל הזמן את האפל, השחור. תראה את החופש, הבט אל ההצלחה. ויש כל כך הרבה טוב, ואני לא מוכן שיטביעו אותו בים של נקודות שחורות קטנות ומרושעות. היום אני לא מוכן. כי עירא לא מוכנה. כי היא לא נותנת להם לכוחות הייאוש לחדור אל העצב שלה ולהפוך אותו לקרדום להרוס בו.
ומטפל במי שצריך, ויוצא אל הערב, ושקיעה נפלאה, וירח כמעט מלא. ושקט. שקט חי, במקום שהטוב בו יותר מרע. שהרע בו פחות מהטוב. מקום שבחרתי, למרות. ובגלל. ובזכות. בלי מסך של תמימות. היום עירא היתה הפרוזאק שלי.
נמאס להיות מדוכא. נמאס להיות ציני, ומזלזל. היום נמאס.
מי מבין הקוראים יצליח להפנות אותי לקישור קבוע לראיון שלא יעלם מחר אחרי הכל דיבורים, בתוך בליל הדיבורים? |
תודה.
תגובה מאת: נתי | פורסם ביום: 16 ביולי 2008 | בשעה: 23:21
כתבת מקסים. וכחולת דיכאון מאובחנת הדברים הקטנים הללו הם באמת שלעיתים מצליחים לשמור על שפיותי.
תגובה מאת: אור | פורסם ביום: 16 ביולי 2008 | בשעה: 23:27
שגם אתה, כרופא, לא מבין מה זה דיכאון. שזאת מחלה. ולא היית חולם לגייס את ה"מוטיבציות" האלה לחולים אחרים. שגם אתה נגרר ל"תתעורר", ו"העולם יפה", כשהמילים האלו הן חסרות משמעות לאדם החולה בדיכאון. שאפילו אתה לא מבחין בין דיכאון קליני לבין "דיכי", עצב קיומי, מלנכוליה, מצב רוח רע, וכן הלאה. עצוב מאד.
זה פוסט שעושה זילות למחלת הדיכאון.
תגובה מאת: נעמה | פורסם ביום: 16 ביולי 2008 | בשעה: 23:42
תודה על התגובה.
אני חושב שאת מחפשת לשמוע את מה שאת מצפה.
לא כתבתי בשום מקום בפוסט שהדיכאון הוא לא מחלה.
לא כתבתי בשום מקום שזה מה שאני עושה באמת.
דיברתי על רגעים מסויימים בהם יש לי תחושה – שברור שאינה מציאותית או נכונה וברור שאינני מרגיש אותה בכל יום. אבל היא דומה לתחושה שאני מרגיש כשעומד מולי מטופל עם סרטן סופני והייתי רוצה לצעוק – תבריא כבר!! ולראות את זה קורה מול העיניים שלי.
קצת עצוב בעיני שאת לא מצליחה לקרוא את הפנטזיה והמשל בתוך מה שכתבתי. וכנראה לא הייתי ברור. מצד שני גם לא התכוונתי להיות יותר מדי ברור. כתבתי הרהור. לא מאמר רפואי, ובטח לא מסה שמפרטת את הדעה שלי על דיכאון.
כמטפל וכמטופל אני יודע להפריד בין עולם הדמיון, הפנטזיה והעולם המציאותי שהוא הרבה יותר מורכב.
אם את חושבת שאני לא חולם לגייס את המוטיבציות האלה לחולים אחרים – את חולמת. לחלום מותר.
אסי
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 16 ביולי 2008 | בשעה: 23:51
רקחת כאן תערובת של כל מיני מינים. מינים שיש בהם מן היופי שציינה נתי והרבה מן העצב שציינה נעמה.
חלק מן הפוסט שלך מעורר רושם שהידע וההבנה שלך לגבי דכאון דלים מאד.
היית במחלקה של לוקים בדכאון? עם כמה אנשים הלוקים בדכאון יש לך היכרות שהיא קצת יותר משטחית? אתה מכיר את הביוגרפיות שלהם? לכמה מהם יש אהבה, משפחה, פרנסה, עבודה, בריאות??? יש גם כאלה כמובן, אבל האם הם הרוב? ואין צורך לחזור על דברי נעמה לגבי הדכאון כחולי.
תגובה מאת: * | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 0:05
דיכאון הוא מצב פיזיולוגי שמושפע מגורמים פיזיולוים, אך לפחות בחלק מהמקרים גם מדרך ההסתכלות על העולם.
אדם, אן עם – כפי שאסי התייחס כאן לעניין, יכול לפעמים להכניס את עצמו לדיכאון , כלומר לראייה פסימית של המציאות, כזו שגוררת בעקבותיה שיתוק ודעיכה. אם הכול היה רק ביולוגי קליני לא היה ניתן לשנות דבר במציאות, של חיינו וזו שבחוץ. זו ראייה דטרמיניסטית, ולדעתי לא מוצדקת.
תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 0:08
הדמיון והפנטזיה שלך מעידים על יחסך במציאות לדכאון ולמדוכאים .
תגובה מאת: * | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 0:57
במחשבה שנייה… תודה על התגובה. אני שמח שהפוסט מעורר תגובות ורגשות. אני אחשוב על מה שכתבת.
אסי
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 1:09
אני מבין שהחלטת לסבך את אח שלך עם הקולגות שלו. יפה מאוד מר סיקורל.
תגובה מאת: ערן | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 1:11
קלעת בדיוק לתחושתי של איך התקשורת הפכה להיות ממש מפגע בחיינו. היא מראה כל כך מעוותת, ומגלה חוסר ענין גמור בכל כך הרבה דברים חשובים וגוזלת את תשומת הלב לאותם דברים שמשאירים אותנו לבסוף חסרי אונים.
ואגב מחקרים הראו שצפיה בטלביזיה לשעות ארוכות מעודדת תחושת דיכאון (לא קליני).
תגובה מאת: יודן | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 1:42
את הפוסט. אסי בסך הכל מבטא תחושות אישיות של המצב, לגבי החולים ובכלל. בשום מקום הוא לא אבחן אנשים כחולי דכאון ואנשים יכולים להיות מדוכאים גם אם לא סובלים מדכאון קליני.
תגובה מאת: גיל | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 4:09
בתיאור הראיון עם עירא הזכרת לי ראיון קצרצר שראיתי בטלוויזיה בטור דה פראנס שלפני כעשר שנים. עיתונאי ראיין את לאנס ארמסטרונג ושאל אותו שוב ושוב, בווריאציות שונות: "ואתה לא מפחד שהסרטן יחזור?" "אתה לא לא מפחד שהסרטן יחזור ויהרוג אותך?" רק אחרי ששמע ממנו "כן, אני מפחד לפעמים" נרגע. עד היום אני זוכרת לי כמה שזה נראה לי חוסר טאקט ותוקפנות שלא ייאמנו מצד אותו עיתונאי להציק לאדם בנקודה כזאת, בלי בושה להתאמץ לשתול ולחזק בו את הפחדים. ואם הוא לא רוצה לחשוב על זה? ואם הוא לא רוצה להתייחס לזה?
תגובה מאת: תא | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 7:23
הדכדוך שחשים הישראלים הוא מובן וטבעי לאור התוצאות של המלחמה האחרונה בלבנון.
לא צריך לקחת את זה כל-כך ברצינות. לתחושת של העם אין קשר למציאות האסטרטגית (למרות שהן כמובן משפיעות עליה).
אפשר להיזכר באופוריה הלאומית אחרי מלחמת ששת הימים שהובילה להפתעה של מלחמת יום הכיפורים ולעומתה בדיכאון של אחרי 1973 שדווקא הוביל לשלום עם מצרים.
התעסקות מוגזמת בתחושות שלנו יכולה לפעמים גם להזיק.
תגובה מאת: ערן | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 8:13
http://info.org.il/audio/reshet-bet-2008-07-16.mp3
שמונה ומשהו מגה
תגובה מאת: חנן כהן | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 8:38
תודה.
תגובה מאת: חני | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 9:46
ומטפל במי שצריך, ויוצא אל הערב, ושקיעה נפלאה, וירח כמעט מלא. ושקט. שקט חי, במקום שהטוב בו יותר מרע. שהרע בו פחות מהטוב. מקום שבחרתי, למרות. ובגלל. ובזכות. בלי מסך של תמימות.
כתבת בעיני כל כל יפה ומדוייק ומוכר.
הגדול שמפחיד ומכווץ ומדכא לעיתים, והקטן, הפרטי שמרחיב לב ומרגיע ופותח נשימות לעתיד לבא.
תגובה מאת: ח ל י | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 10:29
לאסי ולקוראים
חני חברתי גלתה לי אתכם שכאן מגיבים למה שאמרתי ברדיו. אני לא כועסת על אף אחד (מצביאים בצבא או מראיינים ברדיו) (בינתיים) ובוחרת לענות תמיד בחיוב כשמציעים לי להתראיין
לדעתי גם בגלל זה אנשי התקשורת (תשקורת) חוזרים אלי
אני מרגישה שזו הזדמנות שלי להנציח את יער שלנו (למרות שאני טוענת שאני עוד לא קולטת שהוא איננו)
ככה אולי כולכם תזכרו אותו דרכי וככה יהיה לי אולי יער-עד
אני מודה שהפרגון שלכם מחזק אותי להמשיך להיות מה שאני
חיבוק ותודה גדולה מעירא בן גיאת
תגובה מאת: עירא | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 12:24
כדאי לך לבקר בבלוג של אורית עריף
http://www.notes.co.il/arif/25455.asp
כותבת ומציירת את הדיכאון שלה בכאב ושעשוע גם יחד
תגובה מאת: ט.ג. | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 15:01
אבל הדבר שצרם לי בדברייך זאת העובדה שראית עשרה עולים מאתיופיה מול טלוויזיה ברוסית ואצת לדרכך. מה עם להעביר בשבילם ערוץ במקום לצחקק לעצמך? אחרי הכל אתה הרופא והם המטופלים שבוודאי לא יעיזו לבקש דבר כזה.
לגבי התקשורת, ככה זה כשצריך למלא שעות שידור אינסופיות במלל מטופש. זה תמיד נשמע מביך, מכעיס, מקומם. צריך לצרוך תקשורת בצורה מצומצמת.
תגובה מאת: וי | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 18:35
יער יישאר בליבי. ולוואי שתרמתי במשהו (קטן) בהנצחת שמו בהקשר החיובי. בהקשר של אהבה. של אופטימיות. גם את תישארי בליבי.
באהבה גדולה
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 18:50
וי יקר/ה, אני הרופא שלהם, הם ממתינים בתור אלי. הם (בינתיים) לא יודעים מילה עברית ולא מילה רוסית. הגיעו לארץ החודש. אין ערוץ אמהרי במרפאה.
הם כיוונו את הערוץ בעצמם.
אני חייכתי לעצמי ולא ציחקקתי.
אצתי לי לדרכי מחדרי בו טיפלתי במטופל, לחדר אחר בו טיפלתי במטופל אחר במקביל. ככה כי פשוט אין מספיק זמן, צריך לטפל בכולם.
האם ניצול נכון של הזמן שלי יהיה להיות טכנאי טלוויזיה צנזור קובע תכנים?
מה קורה לכם אנשים?
כשאני כותב למעלה על ראיית שחורות, גם לזה אני מתכוון. ייחוס אוטומאטי של כוונות רעות, זלזול, בערות, ומה לא. גם אם כל מה שנאמר נאמר בטוב, באהבה ולטובה.
הגיע הזמן שנתחיל לדון עצמנו בכף זכות – להניח שהאדם שמולנו, שאת מילותיו אנחנו קוראים, שנכתבו מעומק הלב – כוונותיהן טובות. להניח שהאדם מולנו הוא טוב, ולא רע.
אני מניח שגם בזה – בחשדנות, הזדון והקטנוניות אדם כלפי חברו אשימה גם התשקורת.
אולי הקפיטליזם? לא יודע.
ורק לשם הבהרה – התנדבתי לטפל בשני מרכזי קליטה לפני ארבע שנים, אני עושה זאת בשמחה גדולה, ונהנה מכל שנייה. מטפל, משרת, ולא מחליף ערוץ בטלוויזיה. רשע מרושע.
גם טיפש שלא מבין בדיכאון.
גם זלזלן שמזלזל במחלת הדיכאון.
אולי יישמע לי קטנוני? אולי…
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 19:13
איך יצאה אצלי ברפלקס תגובה כועסת כל כך שתפסה כל כך הרבה יותר מקום מהתודה לעירא על שהגיעה וקראה והבינה שנגעה בליבי.
הייתי מוחק, אבל אני זקוק לזה למזכרת. איך לא לנהוג בעתיד.
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 19:18
עד כמה אתגעגע אלייך.
עד כמה כולנו נתגעגע אלייך.
אוהבים אותך איש יקר.
איש נדיר ויקר.
<מזילה דמעה>
תגובה מאת: נבט חיטה | פורסם ביום: 17 ביולי 2008 | בשעה: 21:56
בנושא "רוח האדם" נמצא כאן:
http://www.notes.co.il/hanis/46062.asp
ושוב תודה, אסי
תגובה מאת: חני | פורסם ביום: 18 ביולי 2008 | בשעה: 0:36
עבורי אתה דוגמה ומופת לרגישות ואהבת אדם. אחד הבודדים ברשימות, אגב.
אתה פשוט צריך להבין שהתגובות שקיבלת מעידות על המגיבים ולא עליך. (ביחוד על המומחית לדיכאון הראשונה שפתחה את פיה כאן, למרות שאצלה היא לא מאפשרת תגובות).
תגובה מאת: קורא שקט | פורסם ביום: 18 ביולי 2008 | בשעה: 7:55
ואתה דוגמא ללמה אנשים סוגרים לתגובות. אין לך אפילו אומץ לעמוד מאחורי הדברים שלך בשמך. לפחות אנשים אחרים מגיבים בשמם.
תגובה מאת: דלית מרחב | פורסם ביום: 18 ביולי 2008 | בשעה: 9:45