דברים לסדר.
זהו. כולם יצאו. עכשיו שקט הבית. לפני תחילת היום ומהומותיו. אפשר לחזור להתכרבל עוד כמה דקות במיטה, אפשר לבדוק אימייל. אפשר מצד שני לנקות את הכיור, לרוקן מדיח, להרביץ טאטוא. מממממ. מעניין מה אעשה?
טוב. היה טלפון.
עכשיו, מעניין מה אעשה.
קבוצת חוקרים אנגלים ניסתה לבדוק מהי סביבת בית החולים המתאימה ביותר לילדים. הם עלו על הרעיון המדהים שאפשר אולי לשאול את הילדים עצמם איך הם רוצים שהמחלקה תראה?
הם ראיינו 250 ילדים מאושפזים ושאלו לדעתם. הם הגיעו לכמה מסקנות מעניינות.
- לא מאפשרים לילדים לקבל את תפקיד החולה באופן מוחלט. והם לא מבסוטים מזה. הוראה בבית החולים, משחקיות, וכל השאר הם אולי מאוד נחמדים, אבל חלק מהילדים פשוט סובלים מזה שמוציאים אותם מהמיטה המפנקת כדי ללכת לשחק במשחק עם חלקים חסרים מכוסה בנזלת עתיקה.
- ילדים (בגיל בו אפשר לראיינם, לא תינוקות) – לא רואים את סביבת בית החולים כסביבה מפחידה באופן מיוחד.
- הרבה מהילדים הגדולים התלוננו שמחלקות הילדים מכוונות בעיצובן לילדים קטנים ותינוקות. זה מעצבן כשאתה בן 14 לראות עננים ושמים וליצנים מודבקים בבורדרים וטפטים, או מוביילים של חלליות מול העיניים כשיש לך כאב ראש.
- ילדים רוצים מרחב אישי ופרטיות, ורוצים גם אפשרות להיות יחד – לפי בחירתם.
- ילדים רוצים שליטה על הסביבה. להחליט מתי להדליק ולכבות את האור, מתי לכבות את הטלוויזיה, וגישה חפשית למועדוניות שלרוב פתוחות רק בשעות מסויימות.
- ילדים לא רוצים חללים מופרדים לפי מינים (מה עם בני נוער?).
- כאן הפתעה גדולה – ילדים לא אוהבים מחלקות מלוכלכות, מבולגנות, ומשעממות בעיצובן. הם מעדיפים מקומות נקיים, מעוצבים ויפים. לא יאומן.
מתוך כל העבודה הטובה הזו מה יצא לתשקורת? קבוצת חוקרים בריטים מצאו שילדים מפחדים מליצנים. הרבה מן הילדים דיווחו שליצנים מפחידים אותם ושהם לא היו רוצים ליצנים בעיצוב בית החולים שלהם (על הקירות, בטפטים). בסיכומים של החוקרים הללו באתר האינטרנט אין מילה על ליצנים, אלא על תלונה של ילדים בוגרים על טפטים וליצנים כדבר תינוקי בעיצוב החדר. ולא ברור על מה מדובר. שלחתי להם מייל. נראה.
בכל מקרה, כמו שבתי החולים מעוצבים לפי רעיונותיהם של מבוגרים, כך גם הליצן הרפואי מעוצב לפי רעיונותיהם של מבוגרים למה ילדים יאהבו. מנסיוני הפעוט אני חייב לאמר שלא ראיתי הרבה ילדים מפחדים מליצנים רפואיים (היום הנטייה היא לא ללכת עם איפור פנים מוגזם, והרבה פעמים הליצנים נראים פשוט כמו אנשים מצחיקים). עוד אני יודע שיש ילדים שזה לא עובד בשבילם. הם מפחדים, הם עצובים, הם – כמו מבוגרים רוצים שקט לשחות במחלתם, ברחמים עצמיים, ובהחלמה. אנחנו כמבוגרים צריכים לכבד את זה.
תמיד חשבתי שצריך להפנות את האנרגיה של הליצנות הרפואית אל המבוגרים. ילדים לרוב מקבלים המון אהבה בבית החולים. תשומת לב המשפחה מרוכזת בהם ולפחות אחד ההורים מבלע איתם 24 שעות ביממה. סבא וסבתא באים, וחברים מבית הספר, וחוץ מזה הצוות קצת יותר נחמד, ויש משחקיה, וכיתת לימוד וכל מיני. מבוגרים שמגיעים לבית החולים הרבה פעמים הם יצורים בודדים. אף אחד לא בא. ואולי רק לכמה שעות. יש שם כאלו שחיים לבדם או בבית אבות מנוכר ולא חובקו המון שנים. הם כמהים למגע אנושי ולאהבה. הם אלו שצריכים את הליצן.
אבל הרבה יותר קל (רעיונית), לעבוד עם ילדים. ליצנתי בבתי אבות, במוסדות לחולים קשים, במחלקות אונקולוגיות. הרגשתי תורם הרבה יותר עם המבוגרים. גם במחלקת הילדים לפעמים העבודה היא מול ההורים. להקל את סבלם. הם סובלים. כל מי שישב חרד רועד ליד ילד חולה בבית החולים עם קוצר נשימה או השד יודע מה יודע למה אני מתכוון.
בכל מקרה, בתי חולים הם מקום של אין ברירה, כמו משרד הרישוי למשל. לא באים בשביל הכיף.
מחקר אמיץ מפקיסטן פורסם השבוע ובחן אחת מהאמיתות האלו. דלקת ריאות קשה בילדים חייבת להיות מטופלת בבית החולים. זו האקסיומה עליה ערערו כאן. דלקת ריאות היא מחלה קטלנית והורגת יותר משני מליון ילדים בשנה (מישהו חישב שזה יוצא ארבעה בדקה!). מסתבר שהאקסיומה אולי לא נכונה כל כך. אולי אפשר לקבל טיפול בבית. מצד שני אם תגללו שם עד למטה תראו שאני בכלל לא בטוח שניתן ליישם את המסקנות הללו על החיידקים שלנו, על הילדים שלנו, ועל הרופאים שלנו. בכל מקרה אם יש ברירה – עדיף בבית.
מאד מסכימה עם המחקר הבריטי – מתייחסים לכל הילדים וגם בני הנוער כאילו הם תינוקות
בתי שעברה ניתוח תוספתן בגיל 9 מאד נעלבה מזה שרצו להסביר לה על הניתוח עם דובי ובובה, ובדיוק כמו הילדים במחקר היא התלוננה שמתייחסים אליה כמו לילדה בגן.
הבאתי לה את הכרך מסדרת "גוף האדם" המצוינת שעוסק במערכת העיכול בצורה בהירה ועם איורים רבים, והיא קראה את זה וזה מאד שיפר את ההרגשה שלה, והיא ירדה לניתוח מאד רגועה – זו היתה ההתרשמות של האחיות ולא שלי – אני כמובן לא הייתי רגועה בכלל.
בשביל המבוגרים כל הילדים הם קטנים, אבל לילד בן תשע מאד חשוב שיבדילו בינו לבין ילד בן ארבע. הוא עבד מאד קשה בשביל להיות בן תשע.
תגובה מאת: ענת פרי | פורסם ביום: 7 בינואר 2008 | בשעה: 12:47
טוב שבדקת את המחקר המקורי, למרות שאני אישית, בתור ילדה לשעבר שפחדה מליצנים (ומבוגרת שעדיין לא נהנית כשליצנים,שחקני רחוב או שחקנים בתפקיד "נטפלים" אליה)מודה שתמיד הערכתי את השקעתם של הליצנים הרפואיים אבל תמיד חשבתי שעליי זה לא היה עובד.
אגב, מה שאתה כותב לגבי חשיבות הליצנות הרפואית דוקא למבוגרים נכון מאוד, אבל שם צריך להיזהר עוד יותר שלא ליפול למלכודת ההתיילדות, בעיקר כשמדובר בקשישים, שיש יותר מדי גורמים שוחרי טוב שמתייחסים אליהם כאלל ילדים בגן.
ובכל מקרה- המגמה של לשאול את הילדים מה הם רוצים ומה הם חושבים ולחקור עם הילדים ולא את הילדים היא מגמה מחקרית פופולארית מאוד בשנים האחרונות בתחומי מחקר שונים, גם אני עשיתי את זה בתיזה שלי…
תגובה מאת: טלי | פורסם ביום: 7 בינואר 2008 | בשעה: 12:59
במצב בתי החולים בפקיסטן אולי באמת אין להם שם ערך מוסף. מצד שני גם מצב הבתים לא משהו.
אני בכל אופן בעד הסתכלות מפוכחת על בתי החולים, יש להשוות פרטנית את סוג וטיב השירותים שתוכל לקבל שם בהשוואה למקומות אחרים.
השאלה היא מה קורה אם מצב החולה בדלקת ריאות מדרדר והוא נזקק להנשמה מלאכותית, האם חולה כזה ימות בבית עוד לפני שיגיעו כוחות ההצלה?
תגובה מאת: חיים | פורסם ביום: 8 בינואר 2008 | בשעה: 4:38
לילד שלי (שנה וקצת) הייתה עכשיו דלקת ריאות, נתנו לנו אנטיביוטיקה ושלחו אותנו הביתה, בלי שום הנחיות נוספות כל עוד המצב לא מחמיר. וזה נשמע לי כמו טיפול סביר למדי.
תגובה מאת: חייש | פורסם ביום: 8 בינואר 2008 | בשעה: 12:00
ממש לא. מדובר על דלקת ריאות קשה. רוב דלקות הריאה שאינן קשות מטופלות טוב מאוד בטיפול בבית. הטיפול שקיבלתם סביר
אסי
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 8 בינואר 2008 | בשעה: 13:02