התקרבנו קצת יותר מדי?
תמיד האמנתי בקרבה למטופלים. לא האמנתי ב"מרחק מקצועי" מזוייף, ולא ב"ניתוק רגשי" שמזמין כהות רגשית כלפי מטופלים.
החלטתי באופן מודע לגור בקהילה קטנה, אותה אני משרת כרופא. לחיות בין מטופלי, להכיר אותם מקרוב, לראות אותם בסיטואציות בריאות ולא רק בחולי בתוך קירות החדר במרפאה. אנחנו אוכלים יחד בחדר האוכל, רואים יחד הצגות, מגדלים את ילדינו יחד. כולם יודעים את מספר הטלפון שלי בבית, וכל מאושפז, או, מטופל עם בעיה מיוחדת מקבלים גם את מספר הנייד שלי בכדי לסייע בקידום עניינים כשצריך, ומענה על שאלות בתוך הסבך הזה של המערכת והאשפוז. אני מרגיש שהקרבה, הביקורים שלי בבית החולים, ושיחות הטלפון בזמני משבר מסייעים למטופלים לעבור את המשברים והסערות הללו של החיים בצורה טובה יותר.
להפתעתי, מעטים מעטים מנצלים את הקרבה לרעה, מעטים מאוד פורצים לנייד גם אחרי שוך המחלה החריפה, או, מתקשרים בשבת בשתיים לפנות בוקר. התחלתי להבין שאנשים דואגים ויודעים לשמור על זמנו של הרופא שלהם, ומתחשבים המון. באמת.
מצד שני, יש ימים… יש שבועות, בהם אני מהרהר בתבונה או בחוסרה שהובילה אותי לבחירות שבחרתי. בשבועיים האחרונים הותקפתי (מילולית) שלוש פעמים על ידי מטופלים, כאלו שאני בטוח לא היו מעזים להשתלח ברופא מרוחק וחמור סבר. שניים העלו חשדות (לא מוצדקים) ותסכול עמוק וכעסם התמקד בי כמטרה נוחה, זמינה, ובלתי מזיקה. במקום לצעוק על רופא אחר, על בירוקרטיה טיפשית או על עצמם, הם פשוט שפכו עלי את הבנזין והאש. מטופלת שאיחרה (בעשרים דקות), כמעט ותקפה אותי כשאמרתי "אני לא חושב שאוכל לקבל אותך עכשיו…" שפכה עלי יורה רותחת, לא נתנה לפצות פה ולהשלים את המשפט (רציתי לאמר "אבל אם תמתיני אני בטוח שאצליח לראות אותך, או, אם תרצי בואי בסוף היום"). היא פשוט צעקה, שפכה, והלכה.
בערב נסעתי לקחת את הגדולה מהחוג. ההסעה איחרה. אני דאגתי עד כלות. עוד מטופלת הופיעה מהחשכה ומיד פרצה במונולוג על מינון תרופות, תופעות לוואי ומה לא. ואני? אנא אני בא? בין לבין היו שלושה טלפונים (לגיטמיים) לנייד, עם חדשות משמחות שמטופלים רצו לחלוק. לא יכולתי לשמוח. הייתי עצוב. מודאג. עייף.
מצד אחד, אני יודע שנכנסתי למטבח החם, אז למה להתלונן כשהמים רותחים? ואולי, זה בכלל מרמז על קירבה טובה כזו שהמטופלים יכולים להציף בה את הכעס והקושי שלהם מולי במקום לשמור אותו לעצמם? ומה רע בעצם להיות "פיוז" ששומר על המטופלים בפני קצר שיכול לגרום נזק אמיתי?
מצד שני, כדי לעמוד בכל זה אני צריך לפתח עור של פיל, עיניים של עטלף, ורוגע של יוגי מההימליה. אבל זה אומר בעצם להיות מרוחק רגשית ומזה רציתי להמנע.
אוףףףףףףףףףף
שאנחנו, הרוב הדומם, של בערך 95% מהמטופלים שלך, מעריכים את הגישה הטיפולית שלך ואסירי תודה, גם אם אנחנו בדרך כלל לא אומרים את זה.
תגובה מאת: דרומי | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2007 | בשעה: 22:50
גם אם בחרת להיכנס למטבח, וזה אומר שמדי פעם חם, מעולם לא הבטחת לא להתלונן ולא להתעצבן. אם לא תעשה את זה, לא תוכל להמשיך, ולא משנה באיזו דרך.
האנשים שסביבינו יכולים להמשיך לשמור על זכותם לעצבן אותנו, ואנחנו נשמור על זכותינו להתעצבן! (מה, שאני אתן להם לקחת לי את הרגש?!) ואחר כך נשב לכתוב ולמיין את הדואר:
מטופלת יקרה – הבוץ שזרקת עלי מגיעה לפקידה ההיא וההיא
מטופל מעצבן – ככה זה כשמאחרים,
אני – ככה זה כשבוחרים בדרך חתחתים
ילדים – אתם באמת לא צריכים לקבל את זה, אבל אבא חטף היום יותר מדי ואלה החיים. ואם אתם עוד לא מבינים – כשתגדלו תבינו
תגובה מאת: איריס חפץ | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2007 | בשעה: 22:53
אני חווה מדי יום (או יותר נכון מדי משמרת) התקפות זעם של פציינטים כלפי רופאים אותם הגדרת כ"חמורי סבר" ואף נאלץ להוות מגן בינם ובין הצוות הרפואי.
לדעתי זה עם ישראל. לא בהכרח הקירבה אותה מרשים לעצמם האנשים לנצל.
תגובה מאת: יואב לוי | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2007 | בשעה: 23:42
לי נראה שאתה עושה את העבודה באופן הכי אמיתי שאפשר.
עוד כמה שנים אצטרך רופא כמוך בקהילה הקטנה שנבנה בדרום אמריקה. נראה לך שיש סיכוי שתנטוש את רביבים?
(-:
תגובה מאת: סתיו | פורסם ביום: 27 בדצמבר 2007 | בשעה: 23:59
עור של פיל הודף בכח.
תן לזה לעבור דרכך בלי להשאיר סימן.
תתבונן על זה בזמן שזה קורה.
קל להגיד.
תגובה מאת: חנן כהן | פורסם ביום: 28 בדצמבר 2007 | בשעה: 6:58
זה מעניין ונדיר.
אני חושבת שאתה בהחלט יכול לשתף גם את המטופלים שלך, להראות להם [בשוך הסערה, לא במהלכה] מה הם עושים לעצמם ולך. זה דווקא חלק בלתי נפרד מהחבילה הזאת, של הקרבה. ויפה כ"כ שאתה רוצה לגור בקרבת האנשים ולראות אותם גם בחייהם הבריאים.
תיקון נוקדני קטן: קהות רגשית, לא כהות.
תגובה מאת: טלילה | פורסם ביום: 28 בדצמבר 2007 | בשעה: 9:14
איפשהו באמצע, נראה לי שאפשר גם ללטש את השיטה בלי להחליט החלטות גורפות וקיצוניות. הרי גם בקשתות החברתיות והמשפחתיות שלנו יש אנשים שאנחנו בוחרים להיות קצת יותר מסוייגים ומרוחקים בקרבם; מקפידים יותר לשמור על עצמנו…
נראה לי שבמסגרת ההחלטה העקרונית להיות בתוך קהילתך, בהחלט לגיטימיים כמה יוצאי דופן וסייגים ספציפיים: מטופלים או סיטואציות שזיהית כבעיתיים, אותם תנהל בפחות קרבה וביתר זהירות (אם כי כמובן לא בצורה מפלה מכל סוג שהוא).
[נשמע שאתה מנסה לעשות רפואה של מאה אחרת, בזמן שרוב האנשים – וגם בקהילות הפריפריות – מזמן התרגלו להתייחס אל הרופא שלהם כאל עוד אחד מנותני השירות שלגביהם ה'חשדהו' קודם ל'כבדהו' בהרבה, אולי בצדק. ברור שלקחת על עצמך משימה קשה אבל זה מאוד מעורר הערכה לראות שאתה מנסה, ועושה רושם שהמטופלים שלך הם בני מזל.]
תגובה מאת: יעל גלר | פורסם ביום: 28 בדצמבר 2007 | בשעה: 12:00
אני לא נוהג לרוב לשתף מהחוויות המידיות של העבודה שלי. הפעם פשוט לא הצלחתי להתאפק.
דרומי, תודה, אני מאוד מעריך את מה שאמרת.
איריס חפץ – אני מאוד משתדל למיין, ולתת לדברים לעבור בלי להגיב בכוח חנן. קשה להיות זן. זו לא התחושה כל יום, אבל, לפעמים צריך עור של פיל, ופעמים אחרות כנפיים של פרפר.
דרך אגב, אחרי הכל מגיעה ההתנצלות, הרי ברור לי שהסיטואציה של רופא חולה היא סיטואציה קשה, מלחיצה, מחזירה לרגשות ראשוניים. ובכל זאת קשה לא לקחת אישית, ועוד יותר קשה לשכוח. כמו בכל מערכת יחסים יש עליות ומורדות, ימים טובים ופחות טובים. בין אדם לאדם, ובין אדם לקהילה.
יעל – את צודקת, אם תפשפשי איפשהוא עמוק בבלוג כתבתי פעם על למה רפואת משפחה. חלק מזה היה רצון להביע התנגדות כאקט הצהרתי להפיכת הרפואה למקצוע טכנולוגי. חלק היה רצון לבנות מחדש קשר אמיתי, ארוך טווח ואוהב עם המטופלים.
אני עדיין מנסה. ומקווה מאוד שהנסיון לא יכשל. מקווה להמשיך לנסות כל יום.
אסי
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 28 בדצמבר 2007 | בשעה: 13:40
אני מעריכה את הבחירה שלך, אסי, לחיות בתוך הקהילה, אבל אני לא בטוחה שהיא טובה גם למטופלים. אתה חי בקיבוץ, כך הבנתי. מגדל את ילדיך עם ילדי שאר החברים/מטופלים, נפגש עם מטופלים בסרט או בהצגה, אוכל אתם בחדר האוכל וכן הלאה. בקרבה שכזאת נוצרים קשרים וגם חיכוכים. יש חברים שאתה מעדיף, כבני-אדם, וחברים שאתה מפתח עוינות או כעס כלפיהם. כי היתה אי-הסכמה בגן הילדים או בגלל כל סיבה אנושית (אבל חוץ-טיפולית) אחרת. יש גם אנשים שמתמחים בלטפח יחס מיוחד כלפי אנשים שהם זקוקים להם כמו רופאים.
לאורך זמן, אני בספק אם תוכל לשמור על יחס שווה כלפי כל מטופליך. אלא אם אתה קדוש. ובכל מקרה, לא נכון בעיני להעמיד רופא בניסיון כזה. אמת, כל רופא יכול לפתח רגשות כאלה או אחרים כלפי מטופלים, יהיו לו מטופלים שהוא לא יחבב וכן הלאה. אבל כאן מדובר על העדפות שנוצרות מחוץ לחדר הטיפולים, וזה לא בריא בעיני. אישית, נאבקתי על כך שרופא המשפחה שלנו לא יחיה בקהילה אלא מחוץ לה. זה לא היה קל לשכנע אנשים שהתרגלו לכך במשך שנים רבות,אבל בדיעבד ההחלטה היתה נבונה.
בהצלחה בכל מקרה. אתה נשמע כמו הזן הנדיר של הרופא הכפרי של פעם, במובן הטוב של המלה.
תגובה מאת: נעמה | פורסם ביום: 28 בדצמבר 2007 | בשעה: 14:24
תודה, ראשית רופא הוא אדם וקשה לאמר שאי אפשר לרכוש רגשות טובים יותר או פחות כלפי מטופלים. למגורים בקהילה יש יתרונות כל כך רבים עבור המטופלים שבחישוב של רווח והפסד לדעתי הרווח גדול יותר מההפסד – שקיים גם הוא. אין מה לעשות.
למדתי להפריד ככל האפשר בין מה שקורה בחדר למה שקורא מחוצה לו וזה בהחלט דורש למידה והתארגנות, ומחשבה, והתמודדות יומיומית. עדיין, לדעתי עבור המטופלים (לא כל כך בטוח שעבורי) הרווח גדול על ההפסד. יש משהו מאוד נכון בתלות ההדדית שמהווה בסיס טוב מאוד למערכת יחסים של מטפל מטופל. בחוץ, בלי היכרות אישית הרבה יותר קל לזלזל, לנפנף, להתייחס בביטול או התנשאות. אני לא יכול. אני תלוי בכובסת ובמקפלת הבגדים והיא תלוייה בי. זו המשמעות של קהילה – תלות הדדית. אם רופא חיב לבוא מבחוץ אז מה עם ספר? ומבשלת? וגננת? מה שאת אומרת הוא חלק מכניעה ל"כוחות טבע" שמפרקים קהילות ומבודדים אנשים בחברה המערבית. לאורך ההיסטוריה כולה הרופאים, אנשי המרפא, והמטפלים היו חלק מהקהילה. תמיד זה עבד. אני מקווה שזה יכול לעבוד עדיין. זה מה שאני מנסה לעשות – לא יודע אם זה באמת נכון. מאחר והאמונה בקהילה, במשפחה, בקבוצות אנשים חלשה, מה שאת אומרת זה רק עוד מסמר בארון הבדידות של אנשים.
האם זה טוב למטופלים? צריך לשאול אותם. רופא משפחה צריך להיות קרוב. זו האמונה שלי. הרופא שעבד כאן לפני חי בקיבוץ 25 שנה והמטופלים קיבלו רפואה מצויינת, טובה הרבה יותר מאשר אדם ממוצע מקבל בעיר. אני חייב לתת רפואה טובה ולהתאמץ עבור המטופלים שלי. ללכת את הקילומטר הנוסף. בחוץ לא.
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 28 בדצמבר 2007 | בשעה: 14:35
בעיני מאד מאד לא נכון שרופא יהיה חבר קיבוץ. ולשמחתי אני לא מכירה דוגמא כזאת (כלומר, יש רופאים חברי קיבוץ, כמובן, אבל הם אינם רופאי המשפחה של אותו קיבוץ).
ואגב, כתבתי במפורש שתמיד רופא יפתח רגשות כאלה או אחרים כלפי מטופליו. אבל יש הבדל אם זה נוצר במע' היחסים הטיפוליים עצמה או בשל גורמים חוץ-טיפוליים. ובכל מקרה עדיף ליצור נסיבות שמקשות על כך, לא שמקלות על כך. לפחות על התוצאות הבעייתיות של העניין, ויש כאלה רבות.
בקהילה קטנה וסגורה כמו קיבוץ לתלות ההדדית אין תמיד רק פנים טובות. יש את החבר שנוטר טינה לחברי ועדת ההשכלה שלא אישרו לו לצאת ללימודים; יש את החברה שהסתכסכה עם חברי ועדת שיכון או ועדת תכנון בגלל הבית; ויש עוד אלף דוגמאות ידועות. לחלוטין לא נכון שרופא יהיה חלק מכל הברדק הזה. גם אצלנו גר רופא משפחה נדיר במשך עשרות שנים, וקיבלנו טיפול הרבה יותר טוב ממה שאנו מקבלים היום, לפחות בפן האנושי. _אבל_, לא רק שהוא מעולם לא היה חבר קיבוץ אלא שזאת היתה תקופה אחרת ומה שהלך אז לא מתאים היום. אחריו היה רופא שגר אצלנו וכל הרעות החולות של מגורים בקיבוץ, עם סכסוכים ונטירת טינה וניצול – עלו בכל עוזן.
אין כאן שום דבר הקשור לניסיון "לפרק" את הקהילה ליחידים מבודדים, אסי. יש כאן הבנה שזה טוב יותר ל_קהילה_. וליחס השווה שכל אחד מחבריה זכאי לקבל מרופאו. ישנם מקצועות מסוימים שהם שונים ממקצועות אחרים. רופא שונה לא רק ממקפלת בגדים במחסן אלא גם מגננת. הוא חד-משמעית לא צריך להיות חבר קיבוץ, ואני איתנה בדעתי שטוב יותר למטופליו אם גם לא יגור שם.
גם מפליא אותי לקרוא אותך אומר שאם הרופא לא היה גר בקיבוץ הוא לא היה מחויב (אתה או רופא אחר לצורך העניין) לטיפול כל כך טוב. זה לא נשמע לי אתה. החובה לתת טיפול טוב לא יכולה להיות תלויה במקום המגורים, ואסור שתהיה.
תגובה מאת: נעמה | פורסם ביום: 28 בדצמבר 2007 | בשעה: 14:56
אולי את צודקת. לא, אני לא חבר קיבוץ. אני עובד בשני קיבוצים ועד כמה שאשתדל, עדיין הרפואה שקיבוץ הבית שלי מקבל טובה יותר. לא בהרבה, אבל יש משהו. קשה לי גם להגדיר אותו. אני מאוד מקפיד לא להיות חלק מתוך הברדק ומקווה שאני מצליח. בכל מקרה – זה נסיון. עוד לא כתבנו – המטופלים ואני – פסק דין.
אני עדיין איתן בדעתי שרופא ראשוני צריך להיות חלק מהקהילה אותה הוא משרת. רפואה ראשונית לא מתאימה לכל אחד. גם קהילה קטנה.
אסי
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 28 בדצמבר 2007 | בשעה: 15:53
אסי,
וראיתי שאולי לא הסברתי את עצמי נכון: די ברור שאתה ממיין וטוב שכך. וזה גם מביא אותי אל הכובסת והגננת והיחסים הראשוניים.
אני לא בטוחה שכשאתה ונעמה מדברים על "טיפול רפואי" אתם מדברים על אותו דבר. אולי אני טועה, אבל רק אצלך קראתי את עניין היחסים הראשוניים. וכשאתה בשביל החולים שלך הוא זה שאמור להיות האבא וזה שיודע הכל, אז זה גם מעלה רגשות וקונפליקטים ראשוניים כאלו. ולכן, זה בכלל לא משנה בעיני אם תהיה חבר קיבוץ או לא. זה משנה אם תהיה מרוחק פיזית ורגשית, וזו הבחירה שרוב הרופאים בעולמנו המודרני עושים כדי להגן על עצמם. הם משלמים אבל מחיר בכך שהם נותנים טיפול פחות טוב. כי ההפרדה שהעולם המודרני עושה בין הגוף לנפש היא מלאכותית.
אני גם לא חושבת שרופא חשוב יותר מהגננת: לילדים שלי דווקא גננות עשו הרבה יותר נזק או תועלת מאשר רופאים…שוב ההאלהה הזו והכוח שאנחנו נותנים לאחרים…
תגובה מאת: איריס חפץ | פורסם ביום: 29 בדצמבר 2007 | בשעה: 13:33
אולי כדאי לשאוב קצת השראה מהסדרה החביבה הזו המנפצת את ההילה הרומנטית של רופא בקהילה קטנה אבל בכל זאת עם מאפיינים מחויכים
ואנושיים
איני גר בקיבוץ אבל מתוך הכרות משפחתית אני כבר לא בטוח שעצם החברות להבדיל ממגורים כבר משנה משהו. רופא בקהילה קטנה החי בה הוא חלק ממנה לטוב ולרע
תגובה מאת: משה | פורסם ביום: 29 בדצמבר 2007 | בשעה: 17:29
וכל מילה נוספת מיותרת.
שנה טובה!
תגובה מאת: נבט חיטה | פורסם ביום: 1 בינואר 2008 | בשעה: 8:46
תתלונן הרבה. פה, למשל.
גם אתה צריך מקום להוציא את הקיטור המצטבר. בדיוק כמו החולים שלך.
(ובמאמר מוסגר: חבל שאין יותר רופאים מסוגך)
תגובה מאת: זו ש | פורסם ביום: 3 בינואר 2008 | בשעה: 15:51
מאוד טוב כל הפירגון הזה פה.
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 3 בינואר 2008 | בשעה: 17:38
קיבוץ , הוא קיבוץ.
משמע יש מספר בעיות השזורות בעניין:
1. אין לחבר לתושב הקיבוץ יכולת לבחור רופא.
גם אם 98 אחוז מהמטופלים מרוצים, ישנם 2% שאינם מרוצים . לעיתים מדובר באנשים שאינם מרוצים משום דבר בקיבוץ ( יש להם כל מיני שמות בעגה הקיבוצית),אך לעיתים יש חוסר כימיה ואין למטופל לאן לברוח. זו בעיה לא פשוטה.
2.רופא הגר בקיבוץ, זו בעיה . הוא יודע יותר מדי על החברים וחלק מהידע רק מפריע לטיפול, כי יתכן והמטופל אינו מעוניין שרופאו ידע עליו מידע מסויים. לעיתים קשה להפריד בין המטופלת למורה של ילדו של הרופא.
תגובה מאת: דניאל פלוסר | פורסם ביום: 4 בינואר 2008 | בשעה: 16:11
אני דווקא חושב שהלחץ החברתי של הקיבוץ מספק טיפול איכותי יותר לחבריו. במציאות המרה שלנו, האויב הגדול ביותר של החולה זו האדישות והניכור של הרופא, שאחרי כל כך הרבה פציינטים ומיתות, מגיע לאיזושהי קהות רגשית כלפי המקצוע, כלפי המטופלים.
בקיבוץ, גם אם הרופא רוצה הוא לא יכול לעשות את זה, כי כמו שכתבו מעלי, הוא לא יוכל להרשות לעצמו לפגוש עשר פעמים ביום קרובי משפחה של חולה שנפטר שיחשבו שהוא לא נאבק מספיק על חיי יקירם.
אז בסיכומו של דבר אני באמת חושב שהיתרונות עולים על החסרונות מנקודת המבט של החולים, אבל כמובן שזה שוחק בצד הרופאים.
תגובה מאת: חיים | פורסם ביום: 5 בינואר 2008 | בשעה: 1:58
הממ…
פתאום הבנתי שגם כאן ברשימות, שאתה מוכן לדבר על דברים בפתיחות, ושאתה מדבר לכולם עם היושר הזה, לפעמים אתה עומד באמצע המטבח החם.
אז… רק להגיד תודה, על כל העושר והידע ובעיקר תודה כל כך תודה על הנכונות.
תגובה מאת: דנה | פורסם ביום: 4 באפריל 2008 | בשעה: 14:42
אסי,
ראשית תודה .
רק עכשיו נחשפתי לבלוג ..ואני נהנה ומזדהה בכל רגע.
אני בסיטואציה מאד דומה לשלך ובחרתי להיות רופא כפרי מבלי לטפל בשכניי דווקא…
אני מאד מתלבט בעניין ומרגיש את החיסרון.
כמה מחשבות שעלו לי מקריאת דבריך והתגובות.
ראשית למתן רפואה טובה יש מחיר אישי שאנחנו הרופאים משלמים וצריכים לדעת שבארצינו הקטנטונת לא ידעו מספיק להעריך את זה וגם לא יתגמלו אותנו על כך (התגמול הוא פנימי אישי).
שנית לרפואה טובה יש מחיר משפחתי…ופה בעיקר השאלה שלי לגבי כדאיות העניין. גם אשתו של הדוקטור משלמת מחיר.
שנית, אמר לי חבר פסיכולוג דבר מעניין…האם המטופל שמרגיש קרוב ונוח איתך גם יפנה אלייך כשיש שאלה רפואית אמיתית רצינית על הפרק או שאתה רק הרופא הנגיש והנוח ולא הרופא הרציני והמקצועי וחמור הסבר…או במילים אחרות האם ריחוק מסויים לא מקנה חלק מהתוקף של עבודתינו.
מורה שלי ברפואת משפחה (רופא מעולה בעל הרבה ידע ונסיון) סיפר על מטופל שהוא טיפל בו שנים רבות שבא אליו עם בעייה ברורה שהוא אבחן בתחום הנוירולוגיה . המטופל הלך ליעוץ אצל אורולוג בבית החולים (בגלל בעיה אחרת) והאורולוג זרק מילה על הבעייה הנוירולוגית והוא חזר בכעס אל רופא המשפחה שלו בגלל שרופא בבית החולים אמר אחרת ואיך הוא מעז לתת אבחנות בלי להתייעץ עם רופא בית החולים .
(למקרה שזה לא ברור – האורולוג נתן יעוץ נוירולוגי)
אני מקווה שזה לא יצא מבולבל מדי.
פעם ראשונה שאני כותב בבלוג.
שוב תודה על הבלוג.
מקווה שתמצא זמן לכתוב יותר
יוסי
תגובה מאת: יוסי | פורסם ביום: 28 במאי 2008 | בשעה: 13:05