בשבוע האחרון אני ליצן באקוודור, יחד עם שלושים ליצנים מקומיים ומרחבי העולם. צפון אמריקאים, קולומביה, וונצואלה, ארגנטינה, פרו, ברזיל, ועבדכם הנאמן. החבורה הזו של ליצנים מבוגרים וצעירים מסתובבת ברחבי העולם ומחלקת אהבה בטונות. סיפרתי כבר על פאטצ' אדאמס ברשימות קודמות, המסע הזה איתו.
מצורפת בזאת רשימה על יום אחד – בקיטו ובמעבר לגוויאקיל – העיר הגדולה של אקוודור.
עוד רשימות ותמונות – בהמשך כשישתפר האינטרנט
קיטו – אתמול.
הקרן של מלכת היופי בקיטו עוסקת בטיפול בילדי סינדרום דאון בני העשירונים התחתונים של העיר. פרצנו לחצר הפנימית בין הכיתות. ילדי גן, ילדי פעוטון ישובים בחצר ומקבלים אותנו באהבה גדולה. ליצן! ליצן! הם צועקים ואנחנו – מרעישים, מנגנים, לוקחים ילדים מחבקים ורוקדים. אני מביט הצידה. נכנס לכיתות מוודא שאף ילדון לא מפסיד את החגיגה. מחבק את אחת המטפלות, נוטל את ידה ויוצא למחול סביב לחצר כולה. בינתיים הילדים רוכבים על הליצנים, בלונים מתנפחים ומורמים אל על, טריקים, שטיקים, אווירה קסומה. בפינה אני מזהה שני ילדים – תאומים? בלונדיניים, כחולי עיניים, מדהימים ביופיים ללא תווי הפנים של הסינדרום. מלווים על ידי מטפל. יושבים בצד, בשתיקה, לא מביטים בחגיגה. אני מתקרב. לוטף ברך. הילד נרתע מהמגע. מתרחק מעט, מחפש מגע עין. העיניים לא מתמקדות, לא נוגעות בי, הילד מסיט את ראשו הצידה. מנסה בקולות מוזרים, בשירה. לוחץ את הקזו בין השפתיים ומהמהם מנגינה איטית וחלשה. רעש מסביב. הילד נותר ללא תגובה, תאומו, יושב גם הוא ללא תנועה משתדל שלא להביט, ברור שנמצא במצוקה. אני מנפח בלון, קושר ומניח בחיקו של הילדון השני, אין תגובה. הוא מסובב את ראשו ומחביא את פניו בחזה של המטפל. חזרה לראשון. מוציא בובת אצבע של אלמו, לוטף את קצה כף הרגל. מצפצף. עולה במעלה הקרסול. איפשהוא מעל הברך, הילדון מסיט את הרגל הרחק מהמגע. בראש מתרוצצות האבחנות – אוטיזם? סינדרום אחר? אני מחליט לסגת. עובר אל מאחורי גבו של המטפל, מעסה את צווארו. מניח בלון מאורך ככתר על ראשו. מחבק. ממשיך הלאה. אחד הילדים האחרים נוטל את ידי ומבקש את אלמו. אני מקפל את התחתית שלה ומניח אותה על אצבעו. הוא מלטף אותי, ואני מוציא בובת אצבע חיפושית ומלטף אותו בחזרה. אחר כך מנפח בלון. קצת מאוחר יותר, קוראים להגיע לאולם מרכזי. ילדי הגנים השונים הכינו מופע ריקודים. בכניסה לאולם – חדר האוכל של המקום אני מזהה פנים כהות מציצות מקצה דלת כמעט סגורה. מבשלת. אני מביט, היא רואה את עיני, ונמלטת פנימה אל המטבח. פותח את הדלת, היא נמלטת לאיזור הכיור, מתחילה לשטוף כלים, לא מסתכלת לכיווני. ניגש לידה, לוקח צלחת מתחיל לשטוף. וכוס, ועוד צלחת. בינתיים הנגנים שבחבורה פורצים בסמבה. ליצנים ברזילאים תמיד שימושיים כשזקוקים לקרנבל. אני נוטל את ידה של המבשלת, מתחנן לריקוד. היא נעתרת ואנו יוצאים אל החלל המרכזי. אנחנו רוקדים, מלכת היופי והחבר מגיעים לצלם. ניגש אל החבר, נוטל את ידו, מחבר לידה של המבשלת. הם כבר בחגיגה. נכנס שוב אל המטבח, מציע יד למבשלת השנייה שנעתרת בחפץ לב. קצת אחר כך כולנו יושבים והמקסימים האלו רוקדים ושרים. לכבודנו. פתאום נשמעת הקריאה – ליצנים לאוטובוס!, וכולנו מתרוממים. בזווית העין אני רואה ילדון מנופף. שולח נשיקות באוויר. אני מתקרב. אותם שני ילדים יושבים בפינת החדר, הרחק מההמולה, כאשר אחד שולח את ידו ומפריח נשיקה אחר נשיקה לכיווני. אני מתקרב. הוא מושיט את ידו ונוגע באף האדום בקצה האצבע. אני מתחיל לבכות. נפרץ מחסום מסתורי. באותו הרגע הקטן מישיר אלי מבט, לשנייה, רפרוף של מגע של נשמה בנשמה, והעיניים מוסטות הצידה. אני צועד בדמעות אל עבר האוטובוס. כמה אהבה. הלאה. מעבר ברחובות עמוסי תנועה של יום שני, מסביב מנופפים לשלום. הליצנים מוצאים חצי גוף מהחלון, מנפחים בלונים, מלטפים ראשים. אנשים שולחים ידיים, מנסים לגעת. מתפקעים מצחוק ברמזור. ליצן וותיק שמתהדר בשם פונגוס – (פטרת), קורא לחגיגה הזו – ליצון חלונות. Window clowning. חולפים בעיר בסערה. מספרים לנו שאנחנו בדרך למקום עם ילדים מאוד חולים. אולי אפילו סופניים. נכנסים פנימה, חצר מלאה בהורים עם ילדים. חלק מהליצנים נעצרים בחצר, מחבקים הורה, צובטים לחי, מנגנים. אני נכנס פנימה. הקומה השנייה נשמעת ריקה ואני מטפס מעלה, מהחלון בקומה השנייה מציצה עובדת הניקיון, בנוהל הרגיל אני סוחף אותה אל תוך החדר שכבר נמצא באמצע של קרנבל. הליצנים שוכבים על הארץ, מתקרבים לילדים. הצוות עומד מסביב ומסתכל. ג'ון מבקש ממני לסחוף את הצוות. אני יוצר מעגל הורה, כולנו רוקדים במעגל. אחר כך רכבת שלוקחת רופאים חמורי סבר, פסיכולוגים עם קוקו וזקן, אחיות, מורות. עם המנקה אני יוצר שער של יש לנו תיש, ג'ון קולט במהירות ומתחיל לנגן באקורדיון מנגינה מתאימה ואנחנו עוברים לריקוד זוגות סוער. אני פורש הצידה. אחד הפסיכולוגים עומד בצד ומסתכל. אני ניגש. לוחץ יד. מחבק. מסובב, ועולה על הגב – שק קמח. הוא מצטרף למחול, ואני יורד מהגב. אחת המטפלות מניחה בזרועותי פעוטה. אני מעריך את גילה בשנה. מבט סקרני. רגליים פשוקות בכוח בתוך סד שנועד לקבע את מפרקי הירך שלה למקומם. אני מביט בחדר ומבין שמדובר בילדים בריאים לגמרי. שיתוק מוחין. הקטנטונת מושכת בזקן שלי, אני מחולל עמה בין מליון בועות סבון. מחזיר לאחות, יורד לקרקע. ילדון זוקף עצמו על כדור פיזיוטראפיה. ליצן!! ליצן!! הוא קורא, ואני בא. איך קוראים לך? אני עונה. הוא מציג את עצמו. הרגליים משותקות לחלוטין, המוח חד כתער. הוא מניע את עצמו על כדור בעזרת הידיים. מבקש בלון. אני מנפח ושולח אליו, הוא מחזיר בעזרת יד ימין. אני מבחין שיד שמאל גם היא פגועה, ומכווצת. אני מחזיק בנגיחת אף, הבלון עובר את ראשו, ונוחת על הקרקע. אני ניגש ומביא, ונותן את הבלון לילדון. מתחיל להפריח בועות סבון, והוא מפוצץ עם יד ימין. כשאני מבקש שיפוצץ עם יד שמאל הוא מניף את היד בכבדות ומתאמץ לבצע. פיזיוטראפיה של בועות סבון. אני סחוט, ומאושר. אנשי צוות מבקשים להצטלם, אנחנו מתחבקים. אהבה. אהבה. "ליצנים לאוטובוס" נשמעת הקריאה, אנחנו צריכים להגיע אל בית המלון, לארוז במהירות, ולהמשיך אל שדה התעופה, למחוזות אחרים.
אל שדה התעופה מגיעים שלושים ליצנים. קרנבל סוער, ריקודים, צעקות. חלק מהליצנים מחפשים ממתינים משועממים, מחפשים לאהוב. בתחילה מוצאים את כל הילדים בבית הנתיבות. מנפחים בלונים, מצפצפים וצובעים את הפנים. אחר כך תורם של המבוגרים. אני מתיישב על ברכיו של איש עסקים מכובד למראה. משחק בעניבה, מושך באוזניים. הוא מתחיל לצחוק. אני מחבק. אחד הליצנים מציע נישואין לדיילת קרקע. אנחנו נערכים לטקס, מנגנים את מארש החתונה, ומיד לאחר הטקס עוברים לריקודים סוערים.
רבים רבים מצטרפים. חלק מהליצנים מסירים אף, קונים קפוצ'ינו, מנצלים את האינטרנט האלחוטי לבדיקת אימייל. הלאה למטוס. אנחנו מנפחים בלונים ומעבירים אותם בין המושבים. הנוסעים משתתפים, עד שמגיעה הדיילת ומבקשת את הבלונים. מסתבר שאסור לנפח בלונים לפני הטיסה. איסור חמור. היא מחרימה את הבלונים ואנחנו קושרים חגורות. ליצנית צעירה מתחילה בשרשרת שירי מחזות זמר, אחרים מצטרפים. אקורדיון. מפוחית. קזו. שרים כל ההמראה, ואז שקט. במהירות נרדמים רוב הליצנים, פיות פעורים, חלומות וורודים ומלאי צחוק.
חלק מהליצנים עוברים בין השורות, מנסים לגייס ליצנים חדשים. חלקם מבטיחים להצטרף אלינו מחר.
ברוכים הבאים לגוואיקיל. הטמפרטורה שלושים מעלות ולח. לח מאוד. אנחנו מועמסים  על טיולית, ונוסעים למלון.
קצת לאחר קבלת החדרים יש פגישה של חברי הקבוצה. מסתבר שיש קצת מתחים באוויר. קבוצות הליצנים שמארחות אותנו הן קבוצות מקצועיות. שחקנים, להטוטנים, מקצוענים. כל אחד עם דמות, עם עבודה רצינית ועמוקה. הקבוצה שלנו הרבה פחות. למרות שיש בה חלק מהליצנים המנוסים ביותר בעולם, הם פועלים מהלב. בלי הכשרה. לפעמים יש התנגשות. חלק מהליצנים המקומיים מרגישים טובעים ברעש של הגרינגוס שפורצים לחדר בבית החולים ומטביעים אותו ברעש. ליצנית ממליצה לעבוד קצת יותר בשקט, קצת יותר בסדר. איש הפרא – אחיו הבכור של פאטצ' מדבר אחריה. כולנו באים ממקום של אהבה הוא אומר, ולכל אחד שיטותיו. יש ליצני קוסמות, יש ליצנים שקטים, ויש רועשים. כל השיטות תקפות וטובות, אנחנו צריכים להשתדל להתחשב, להיכנס לחדר – ואם מתרחש שם דבר מה קסום, לנצל את הרגע לתצפית. ללמוד מהמקצוענים, ואם נוזמן להצטרף לאינטראקציה מה טוב. להתחשב. לעבוד כיחידה. אנחנו מסכמים על עבודה בקבוצות שונות, קצת יותר מעורבת ומסודרת.
לוח הזמנים כאן צפוף מאוד. עד שישה אירועי ליצנות ביום. קשה לתאר איך נעמוד בזה. נראה.
כל אחד מספר חוויה משמעותית. רבים בוכים. אחת מספרת על ילדת כלא שנצמדה לזרועותיה והתחננה שתיקח אותה החוצה. ליצן צעיר מספר על כניסה לחדר – ערש דווי של איש מבוגר, מוקף במשפחה – ארבעה דורות, עומדים בשקט. הוא נכנס פנימה בחרדת קודש, ומתקבל בחיבוקים, אהבה וצחוק. הוא מתקרב אל המיטה, ופשוט יושב, המום. מלטף, מנסה לגעת בעדינות ברשת הזו של המשפחה שעוטפת את סבא. הוא נשאר שם עד לסוף המר – מתוק.
ליצנים לאוטובוס!! בוקר טוב.