הספירה לאחור
זהו. היא התחילה באמת. הספירה.
הספירה לאחור ואולי בעצם הספירה לאחור לקדימה.
הממשלה תתרסק, תתפרק, הכנסת תפרק את עצמה לדעת, ואם עוד לא מחר אז מחרתיים.
ואנחנו נעמוד משתאים מול אפשרויות הבחירה המדהימות. ביבי החדש – מנהיג חזק, מול ברק? או איילון? אבל ברק? באמת? שני ראשי הממשלה הגרועים שהיו בישראל יתמודדו שוב וביבי ינצח. ברור שייקח. בהליכה. עם יד אחת קשורה מאחורי הגב – חזק חזק ביד של שרה.
אם ממש לפני לימודי הרפואה שהתחילו באופטימיות של אוסלו היה איזה נביא מהגהנום מספר לי שקצת אחרי שיירצח רבין יגיע ביבי, ימלוך שלוש שנים, ויפרוש לעשות לביתו בסיבובי הופעות מופלאים בנכר, הייתי מציע לו שיבקש מהר תקופת הסתכלות במוסד הקרוב למקום מגוריו. אם היה מוסיף ואומר שמיד אחר כך יעלה ברק, ויפול, ויברח מלבנון, ויפספס שלום אחרי שלום, וכל השלום הזה יעלה בעשן פיגועים, הייתי מפסיק להקשיב. אם היה זועק שאחר כך יגיע שרון. שרון? הייתי צוחק, או בוכה, או שניהם ביחד. בוחק.
אם היה מתחנן שאקשיב – ששרון יפנה את גוש קטיף כבר הייתי פונה לפסיכיאטר המחוזי שהוא יבקש בדיקת שפיות בכפייה. אילו מלך עלינו שרון, ופינה את גוש קטיף, ונפל למשכב והגיעו בחירות דיינו. מספיק. הייתי סותם את האוזניים. אבל אולמרט? אולמרט? שזה יעלה וישלוט, וישוש אלי חרב, וקטיושות ינחתו על חיפה וחדרה? די דיינו, דיינו. מספיק. מלאה כוס הסבל.
אם בנבואת זעם אחרונה היה זועק בגרון ניחר שאז שב ביבי ועלה מן האוב אחרי שריסק את מדינת הרווחה וימלוך על הארץ, וירבה ויפרוץ וימשיך ויהרוס את ארצי אהובת נפשי הייתי בוכה. בוכה. וזועם.
דמוקרטיה – שלטון העם. הדמוקרטיה הישראלית – שלטון הטפשים. בשיעורי האזרחות ניסו לספר לנו שהשיטה הדמוקרטית אינה מושלמת אבל היא הרע במיעוטו. באמת? אולי במקומות אחרים. בישראל אין דמוקרטיה. יש טיפשוקרטיה – וזה הרע ברובו. ולעם טיפש כנראה שבאמת מגיע מנהיג חזק.
אם ממש לפני לימודי הרפואה היו מספרים לי את כל זה, אולי הייתי לומד במקום אחר. רחוק.
בשנת 1999 ממש לפני הבחירות נשבעתי כי אם ביבי זוכה בשנית אני מתגרש מהמדינה.
ביבי ידע באומנות להפוך אותי למוקצה. לאליטות. לסססססמולאני. לאנטי משיח. הוא זרע שנאת חינם, ואני המשכתי ללכת למילואים. קמעות וכהני דת מילאו את הארץ העצובה הזו. ואני בדיוק התחלתי לשלם מיסים.
לפני שבועיים – בהתקף אפילפטי של נבואה רכשתי ספר זכרונות. ימי נתניהו של נחום ברנע. עותקים פגומים ומוזלים של הספר נמכרים בצומתי הספרים ברחבי הארץ. עשרים שקלים.
רק כדי לזכור. כדי לא לשכוח.
השנה נעשה הרבה מילואים. כבר לא רבים מתנים אהבה עם המדינה האומללה הזו מדי שנה במדים של זית. אוהבים ושונאים. חותמים על ציוד ובוכים. בשר התותחים של ההחלטה החפוזה הבאה.
בדו"ח הועדה לא כתבו כי ממש בשעה שלפני הישיבה, מחוץ לחדר הישיבות דחס שר בכיר את לשונו אל גרונה של קצינה צעירה. ככה זה כשהטסטוסטרון עולה – כשמכריזים על מלחמה. גבר גבר. עברה ללא קלון. אין קלון. בושה וחרפה, אבל לא קלון. מחר יחזור הגבר גבר הזה כשר האוצר. הגבר השני מנהיג הצבא מכר את המניות. אלו הם הסימנים של ההתפרקות המוסרית. הרעיונית. בזמן שאנחנו צחצחנו את נעלי הצבא. הלב הלם לקראת צו שמונה. בזמן שמליון אנשים ארזו מזוודות לקראת בריחה מביתם.
המלחמה הזו לא היתה כשלון כזה קולוסאלי. היא היתה קריאת אזהרה. אחרונה. תודה לך נסראללה שהטחת את המציאות בפנינו. תודה לך על ניקוי האורוות, שיפוץ החרבות. בפעם הבאה נהיה הרבה יותר טובים. אבל ביבי? ביבי?
אוףףףףףףףףףףףףףףף
ממני, מהצד השני של הארץ. אותן תחושות. מילה במילה… דמיין לעצמך סיטואציה שבה ראש הממשלה היה ג'ומס? ולידו תמר גוז'נסקי? ולא, אסי, לא מתגרשים מהמדינה. צריך לחזק את הכוחות הטובים ולהביס את בני- החושך גם אם זה נראה אבוד.
תגובה מאת: אחת מהצפון | פורסם ביום: 1 במאי 2007 | בשעה: 23:58
ויכולתי למצוא מילה אחת שאיתה אינני מסכים.
הלוואי…
תגובה מאת: דוד כפרי | פורסם ביום: 2 במאי 2007 | בשעה: 0:00
אדיר. כנראה שגדלנו באותו בית כי אני חושב בדיוק כמוך.
ערן
תגובה מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה) | פורסם ביום: 2 במאי 2007 | בשעה: 0:17
הזכרת את מה שרמון עשה לפני הישיבה. אני אזכיר שבזמן הישיבה הוא היה עסוק בלתכנת את מספר הטלפון של הבחורה אל הפלאפון שלו.
תגובה מאת: א. | פורסם ביום: 2 במאי 2007 | בשעה: 8:44
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=54112&blogcode=6404637
תגובה מאת: חנן כהן | פורסם ביום: 2 במאי 2007 | בשעה: 9:39
להזכיר את הימים האיומים עם ביבי נתניהו בראש.
תגובה מאת: ערס פואטי | פורסם ביום: 2 במאי 2007 | בשעה: 12:07
כדאי להיזכר – כדי שנדע לספר.
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 2 במאי 2007 | בשעה: 19:51
יפה כתבת. רק לא מבינה למה אתה חושב שאתה פחות טיפש מכל האחרים שמקיפים אותך? אף מילה על הלבנונים כמובן (או שהם המליון שארזו מזוודות? ממה שראיתי בטלויזיה, מרוב ילדים על הידיים, לא היו להם ידיים למזוודות, שלא לדבר על אלו שנרצחו בשנתם).
גם אני הייתי באופורית אוסלו, אבל זה לא בגלל שהיה משהו באוסלו שהצדיק את זה, וזה אני יודעת בדיעבד. בתור רופא, אתה בטח יודע שבדיעבד קל הרבה יותר לדעת דברים. עושים PM .
אז שווה לעשות גם הפעם פוסט-מורטם, שאותו אתה לא עושה. אין מילה אחת על האטיולוגיה של האופוריה.
על עצמי לספר ידעתי, שהייתי בשלב של החיים שלי שבו הייתי עסוקה בבניה (בית, משפחה, קריירה) ואוסלו היה רקע מושלם בשביל זה. גם אני הייתי מתנהגת כמו שתיארת את עצמך. אבל זה בגללי, ולא בגלל הנסיבות בחוץ.
כל זמן שאתה ממשיך לצחצח נעליים ויחד איתך מאות ואלפים אחרים, שום דבר לא ישתנה. מה שהכי כדאי, אם אין כוח לכירורגיה, זה לקחת איזה בנזודיאזפין טוב. זה גם מרגיע וגם עוזר לצחצח את הנעליים יותר בסוטול לקראת המלחמה הבאה.
תגובה מאת: אחת, קצת פחות טפשה | פורסם ביום: 3 במאי 2007 | בשעה: 10:54
איפה כתבתי שאני פחות טיפש?
ובנזודיאזפין אולי זה טוב – אבל הרבה יותר רע מטוב
תגובה מאת: אסי סיקורל | פורסם ביום: 3 במאי 2007 | בשעה: 21:25
גם אני הבטחתי לעצמי ב-99' שאני יורד מהארץ אם ביבי נבחר. "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם" כנראה היתה הסיסמה הכי נכונה של הדמוקרטיה הישראלית.
תגובה מאת: אורי ס. | פורסם ביום: 4 במאי 2007 | בשעה: 12:29
כתבת יפה אסי, והזדהיתי עם הדברים.
ובכל זאת אני רוצה לציין כמה נקודות של תקווה:
* בבחירות האחרונות הצביעו 19 מנדטים לעבודה שהציגה את המצע והמנהיגות ה"חברתית" ביותר מזה זמן רב. לא המון מצביעים, אבל גם לא מיעוט קטן.
* ובין מצביעי קדימה, רבים בחרו אותה בתור "הרע במיעוטו", מאחר שנרתעו מהמורדים הקיצוניים של הליכוד אבל לא היו מסוגלים לזוז שמאלה עד העבודה, או שלא יכלו לעכל את עמיר פרץ
והיום, שנה אחרי, שנה מחורבנת למדי, גם כן יש כמה נקודות של אור.
למשל שביתת הסטודנטים, וההזדהות של המרצים והמתרגלים איתם. וגם רשויות הביקורת והמשפט והמשטרה שלנו, שבכל זאת בודקות וחוקרות ומעמידות לדין, ועוזרות לציבור לראות איפה ההשחתה המוסרית, ולאן היא מובילה. וגם ועדת וינוגרד, וגם הפגנת ענק בכיכר – סימנים שאנחנו עייפים ולעיתים אובדי דרך, אבל ממש לא מיואשים.
תגובה מאת: יהל זמיר | פורסם ביום: 6 במאי 2007 | בשעה: 23:08