אני מדליק גוזניק זה לכבודו של נוחי דנקנר – בעל של קונצרן אי די בי, קונצרן כור, ומכתשים אגן על פועלו למען הנגב ולתפארת מדינת ישראל!!!
מכתשים אגן – חברה מרכזית וחשובה בנגב, החליטה לבצע פעולות התייעלות.
החברה, חלק מקונצרן כור שהיה עד לעשור האחרון של המאה העשרים חלק מנכסי חברת העובדים, אגודה שיתופית משותפת לכל חברי ההסתדרות נמכרה לידיים פרטיות. כאשר אומרים ידיים פרטיות בישראל מתכוונים לרוב לאחת ממשפחות ההון שרכשו עוד ועוד פעילות כלכלית בישראל בשנים האחרונות, ישראל שפעם הייתה שייכת לכולנו יחד. האוליגרכים הישראלים. במקרה של מכתשים אגן מדובר בנוחי דנקנר בעל הבית של קונצרן כור וחברת האחזקות אי די בי.
מכתשים אגן היא חברה שמייצרת חומרים כימיים ובמיוחד חומרי הדברה שונים. כיצרנית חומרי הדברה החברה היא אחת החשובות בעולם, ומדורגת בין עשר החברות הגדולות בישראל בכלל. החברה פועלת גם בנגב, ובמיוחד במפעל ברמת חובב. עד לאחרונה גם הנהלת מכתשים ומרכז הפיתוח היו בנגב. המוח של המפעל עם מהנדסים, מדענים, אנשי פיתוח והנהלה.
בשנים 2002-2005 המפעל הרוויח יפה. יפה מאוד אפילו. עלות השכר של המנכ"ל שלמה ינאי שפרש לאחרונה ועבר לנהל את טבע הסתכמה ב24 מליון שקלים!!.
בשנת 2006 המפעל הפסיד קצת. אל הדגל נקרא אלי ביגר האיש והגרזן – מנהל שידוע ביכולת השיקום שלו, שמתבטאת פעמים רבות בפיטורים ותכניות הבראה מרחיקות לכת. אלי ביגר מונה ליושב הראש של החברה ולמנכ"ל שלה.
במסגרת תכנית ההבראה החלו בחברה במהלך של העברת מטה החברה וההנהלה שלה למרכז. המעבר למרכז הוא מסר חשוב של החברה למדינה ולנגב. נשאיר את התעשייה המסוכנת, את הזבל הטוקסי, את עובדי הייצור בנגב, בעולם השלישי הזה שהקמנו בתוך ישראל, ונעביר את צי הרכב, את ההנהלה, את הדוקטורים והמהנדסים למרכז.
מעברים כאלו הם בדיוק הגורמים לסטודנטים באוניברסיטה לחפש עבודה בנגב, לא למצוא ולעבור צפונה. הם אלו שלוקחים את שאריות האוכלוסייה החזקה מהדרום אל המרכז. האוכלוסייה הזו שיכולה לייצר פעילות כלכלית, למלא מסעדות ומקומות בילוי. המעבר הזה מנציח את עליבותו של הנגב כאזור של עוני נצחי, עובדי דחק, וזיהום טוקסי. האוכלוסיות החזקות הללו הן גם התקווה היחידה למאבק חברתי וציבורי במפעלים הללו שגונבים את אדמתנו, מזהמים את האוויר והמים שאנו שותים, ומעבירים את הכסף שנוצר כאן בדם יזע ולכלוך, למרכז.
העובדים יצאו למאבק. הם לא מעבירים כלור לטיהור מי השתייה בצפון, ומוכרים את מניות החברה שהם מחזיקים. האינטרס של העובדים כאן ברור. השאלה הי מה איתנו תושבי הנגב. האם נצליח יחד ליצור מספיק לחץ ציבורי שימנע מהאוליגרכים להמשיך לתפוס את הנכסים המשותפים שלנו ולהשמיד אותם כל זאת למען משכורות עתק למנהלים ודיווידנדים שמנים לבעלי ההון?
האם יש סיכוי לנגב או האם מדינת ישראל תמשיך לאבד את הקולוניה הפנימית הזו שנקראת נגב אותו היא מטביעה בתערובת של כימיקלים, קרינה, עוני, וצבא?