קתרזיס
"בכל פעם שאני שב מבית העלמין אני מרגיש שהזקנתי, אך עיני הצעירו. פתאום אני רואה דברים שהייתי חולף על פניהם כעיור בלי לשים לב אליהם. כל מה שאנו נוטשים, כל מה שאנו נפרדים ממנו, נראה לנו יפה יותר משנראה קודם לכן, ובכל פעם שאני שב מלויה אני מיטיב לדעת משידעתי כי אין איש ביננו יודע את יומו ושעתו. אולי אני רואה עתה בפעם האחרונה את האפר שבמדרון, את השיח הפורח שם, את הגפן המטפסת על הקיר הדרומי של ביתי.
בשעה כזו רצוני לרכון אל כל גבעול עשב, לקחת בידי כל אבן, ללטף את עגלגלותה שנלושה באצבעות הדורות, להקיש חלוקי אבן זה בזה ולראות את הניצוצות, לנשוף בפלומה של כל שן ארי, לעקוב אחר מעוף כל זרע מזרעיו, לרחרח כל ורד, לשים יד במים הצוננים של זרם עז, למלא ראותי בבושם השדות לאחר גשם פתאום, להאזין לזמיר בשעת הדמדומים בחודש מאי, לטעום את מתיקותו של תות שדה, להאריך אלפי רגעים, להטמינם במגירות הזכרון, לחרוז אותם כחרוזים מרהיבים במחרוזת יקרה שאקח אל קברי, עשיר מהעשיר במאהאראג'ים שנקבר עם כתרו ומרגליותיו".
לכל העושים את המסע מחר אל בית העלמין ובחזרה.
לכל הבתים בהם דולקים הלילה נרות בחשכה.
לכל החיים.
תודה לחנן כהן שפתח בפני את הספר.
