עוד יום למבחן
לפעמים קשה להאמין שהבוקר היה רק הבוקר הקודם ולא שלשום.
ימים כאלה נפוצים מאוד בתורנויות בבית החולים. מתעוררים בשש וחצי, קמים, אומרים שלום לגברת ולילדים ויוצאים לעבודה כרגיל. היום נראה בהתחלה שלו כמו רכבת ארוכה, או, מסע טיפוס ממושך. משהו ארוך. כמעט נצחי. ועובדים את היום רגיל, באופן חריג לרוב מקפידים לאכול צהריים. לרוב לא מתאפשר. בשלוש מתחלפות האחיות, בין ארבע לשש הולכים הקולגים. עכשיו אתה לבד במחלקה. או ביחד במיון. ועובד עובד עובד עובד, ופתאום עשר בלילה, עוצר לכוס קפה וממשיך. באחת עשרה מתחלפות שוב האחיות, ואחיות רחמניות מגיעות למשמרת הלילה. והלילה שלך רק התחיל ועובד ועובד ועובד. ומחייך למטופל בעיניים אדומות, ומחדיר עירוי ועיין נעצמת והגוף מושך למיטה. וממשיכים. החייאה, או, קבלה. עבודה. מניח את הראש – טלפון. X עם חום גבוה, צריך תרביות דם. מתרבת. חוזר. טלפון. החייאה. חוזר לישון. מתעורר אחרי שעה וחצי. שבע בבוקר. כוס קפה. האחיות שוב מתחלפות. אומרים שלום, ומחכים לקולגים, ועובדים עוד.
בימים לפני מבחן כשהמסה שצריך לעבד כל כך גדולה הגוף חוזר לתבניות המוכרות.
בבוקר עוד נסעתי לבית החולים, וביליתי קצת במרפאה עם הבן, והבת והאישה. וביקרתי חולים מאושפזים, וסטודנטים. וחזרתי בריצה, ונכנסתי למרפאה ותפרתי כמה שעות ניירת וביקור בית, ומהר הביתה לאכול משהו. ולשולחן ללמוד.
הגישה לשיעול, טשטוש ראייה, הגדלת בלוטות לימפה צוואריות. חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ארוחת ערב. יתר לחץ דם, מקלחת. פיג'מה. עוד פעם אסטמה – עדכון ההנחיות החדשות. ורפואה מונעת, וכאב בכתף. שלבים בחיייה של משפחה.
וסוגר את הספרים, ויוצא מכל האתרים, עוד כמה אימיילים, ופוסט (ממש זריז).
והיום פתאום נראה כאילו היה רכבת ארוכה, והמוח חוזר למצב טבעי של תורנות. ופתאום יש 25 שעות ביממה. או שאולי אני רואה כפול?
בוקר טוב.
בוקר נפלא,
נוח קצת, בבקשה נוח. הנה יום שישי, מחר שבת. ולו רק בשבילך ושכמותך נבראה השבת יום המנוחה. וגם השמש צריכה לזרו!
סופשבוע רגוע ונהדר.
תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 16 במרץ 2007 | בשעה: 9:02
(לא שיש ספק)
תגובה מאת: דרומי | פורסם ביום: 16 במרץ 2007 | בשעה: 11:06
הכרתי את זה מחתני. והלוא לא מדובר במאמץ של ימים אחדים או חודשים אלא בשנים על שנים. קרוב לחמש עשרה שנים. בעיניי היחס הזה לרופאים בתחילת דרכם הוא סדיזם בהתגלמותו. וכמה זה מיטיב עם החולים כאשר רופא מבצע החייאה והוא עצמו בקושי חי.
דור אחר דור מתעללים כך ואיש לא קם להגיד, די.
למי להגיד?
איש לעצמו, אישה לעצמה.
אגודות הרופאים.
משרד הבריאות.
שלא לדבר כבר על המשכורות, לא לדבר כי כאן מדובר בחיי אדם. האדם החולה והאדם הרופא.
גם בשביל משכורת של מליון דולר לחודש , הדיכוי הזה לא שווה – ומקומם.
מכל מחקרי הרפואה, האם אי פעם חקרו בריאות ומחלות הרופאים ועל פני תקופה ארוכה?
ואם חקרו, מה הלקחים?
תגובה מאת: קורינה | פורסם ביום: 16 במרץ 2007 | בשעה: 15:13
אני שמח מאוד לקרוא אותך.
מי שצריך לקבוע – כמו בכל דבר הם הנפגעים המרכזיים ואלה שמממנים אותנו – המטופלים, הבריאים ובעצם כל אזרחי המדינה. הם שצרכים לדרוש את התקדים ואת התקנות.
קשה למצוא בקרב מנהיגי המקצוע – שנהנים מהשוליה-עבד כאלה שילחמו בחוסר הצדק הזה.
המתמחים עצמם שקועים עד מעל הצוואר בסחי של בית החולים, אינם יכולים להרים את ראשם. האמיני לי שראיתי את בני ובנות כיתתי הופכים לצללים של עצמם טובעים במכונה הזו.
מחקרים כבר יש, שמראים טעויות יתר, ופגיעה במטופלים ובבטיחותם. אין מחקרים על ההשפעה על בריאות הרופאים פשוט כי לשם כך יש צורך בקבוצת ביקורת שלא עובדת 80 שעות שבועיות וקשה למצוא כזו.
יש המאמינים שהתורנויות הן חיוניות בתהליך ההשכלה של הרופא – העובדה שהוא נשאר לבד וצריך לקבל החלטות ולנהל את המחלקה, הצוות, המיון – תורמים לאחריות וליכולת שלו לתפקד. אני נוטה להסכים עם זה אבל לא מבין מדוע חייבים לעשות את זה אחרי יום עבודה מלא.
הסיבה המרכזית בעיני היא כמו בכל דבר – כסף. כדי להוסיף תורנים צריך יותר תקנים, יותר עובדים, יותר משכורות.
התקנים בשנים האחרונות כמעט קפואים ובמקרים מסויימים ירדו באופן אפקטיבי – העלייה הדלילה שמפסיקה להביא עולים חדשים שמתקבלים להתמחות בתנאי מלגה של משרד הקליטה, בעצם גרמה לירידה במספר הרופאים הצעירים ובמאגר התורנים.
כל זה אל מול דרישות הולכות וגוברות, ואוכלוסייה מתבגרת ומתרבה.
בתקופתנו כל מה שצריך כדי להבין למה קורים דברים מוזרים הוא לחפש – איפה הכסף ומי מרוויח מכל הסיפור.
בשנת 2000 בעקבות שביתת הרופאים הוגבלו התורנויות ל 26 שעות. כלומר 24 שעות ועוד שעתיים אחר כך. מקובל היה עד אז להישאר לפחות חצי יום או כמעט את כל היום אחרי התורנות בעבודה.
הורדת התורנים ממצבת העבודה ביום אחרי התורנות לא לוותה בתוספת תקנים וכך העבודה היום הרבה יותר קשה מאחר ומי שאחרי תורנות לא נמצא בעוד שבעבר היה נמצא ועובד.
התוצאה היא הפרה של ההסכם שמגביל את התורנויות או ניצול גדול יותר של המתמחים שכן עובדים באותו יום.
כבר ביליתי מספר פעמים בעמדה אחת בבוקר, הועברתי באמצע היום לעמדה שנייה – שעות הלחץ ולסיום סיומת נשלחתי לתת כמה שעות במיון בשעות הלחץ של הצהריים (בבוקר המיון ריק) רק בגלל שאין מספיק אנשים למצבת.
הבסיס הראשון הוא תוספת כוח אדם.
לפני כשנתיים שלח מתמחה בשם אסף טוקר מיואש לאחר תורנות מכתב במיוחד על רקע מספר מאמרים חד משמעיים שפורסמו בנושא מתמחים תורנויות וטעויות.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3056728,00.html
יש לאחרונה התארגנות של רופאים צעירים לעשות מעשה – זה עניין לפוסט שלם.
תודה על שהזכרת לי את הנושא החשוב הזה
אסי
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 16 במרץ 2007 | בשעה: 15:45
שמח לראות גם אותך כאן.
🙂
ודרומי – נתראה אולי בערב, למרות הקור המקפיא?
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 16 במרץ 2007 | בשעה: 15:48
כשתוכל תתקשר לתאומי הסעות.
תגובה מאת: משתמש אנונימי (לא מזוהה) | פורסם ביום: 17 במרץ 2007 | בשעה: 12:12