מה אמר פאטצ' אדאמס בארץ הקודש?
את הרשימה שתצורף למטה כתבתי עבור כביש 40, בעקבות יומיים של הרצאות של פאטצ' אדאמס לפני שבועיים וקצת.
לפני שנסעתי כתבתי על האירוע כאן. ובתגובות לפוסט, ובכמה מיילים אישיים נתבקשתי בעדינות לכתוב קצת על מה שהוא אמר. אני מציין כאן שבשיחה עם פאטצ' לא ברורה היתה לו מטרת הביקור, והיה רושם של פער בין מה שהקהל שהגיע רצה לשמוע, לבין מה שהאיש הזה שיודע לעצבן ולגרות את הדמיון אמר. בכל מקרה מדובר במרצה מוכשר מאוד, אדם עם דעות מעניינות שמאתגרות את המערכת הרפואית, אבל חשוב יותר – דעות שחוצות את הרפואה אל עבר הפוליטי, האקטיביסטי, והשינוי החברתי. הממשק הזה שמשתמש בכוח של הרפואה לטובת שינוי חברתי, קהילתי ופוליטי הוא שמרתק כל כך בעיני.
את היום הראשון – סיכמה שושי – בלי פרשנות אישית, פשוט סיכום של הדברים. פאטצ' דיבר בפני קהל גדול של אנשי מקצועות פרא רפואיים על טיפול / אכפתיות – caring. ההרצאה השנייה של הרופא ליצן Bowen White גם היא סוכמה על ידי שושי. אני ממליץ לכולם להיכנס לאתר של בוון כדי להבין במה מדובר, יש שם קטעי וידאו מהרצאות שלו.
כך סיכמתי בקצרה את היום השני (בכביש 40).
פאטץ' אדאמס ביקר בשבוע האחרון בישראל. נסעתי לשמוע אותו מדבר.
פאטצ' – רופא ומהפכן, ומרצה מרתק גילה במהלך לימודי הרפואה את הניכור של מקצוע הרפואה. את התרחקותם של הרופאים מהמטופלים, מהקשר האישי. הוא שם לב גם לשחיקה הגדולה במקצוע, לאיבה ולחשדנות הגדולה שמתפתחת בין מטופלים למטפלים. במקביל, הפיכת הרפואה לעסק, למרכז מחולל רווח, וחסימת הגישה לשירותי בריאות לעניים גרמה לו לנסות ולבנות מודל חדש.
במשך עשור ויותר עם קבוצת חברים הפעיל מרפאה / בית חולים / קומונה. כל מי שהגיע טופל, כל מי שטופל טופל בחינם, כולם חולים ומטפלים תרמו בעבודה, ובכסף לקיום המרפאה. הם ניסו לקחת את השירות היקר ביותר הקים ולספק אותו בחינם. במקביל, הם ניסו להפוך את העשייה הרפואית לריפוי ללא שחיקה. אומנויות, שמחה, ריקודים, צחוק ואהבה היו חלק טבעי ויומיומי בעבודתם. פאטצ' אדאמס נחשב גם לאחד מהאבות המייסדים של תנועת הליצנות הרפואית שהתבססה בבתי חולים כמעט בכל העולם המערבי. יחד עם חברים הוא מסתובב ברחבי העולם בסיורי ליצנות הומניטאריים. בשנה החולפת הם ביקרו ברוסיה (בתי חולים ובתי יתומים), בפרו (שם גם הקימו מרפאה כפרית), באל סלוודור (שם הם סייעו לתושבי עיירה לצבוע את קירות העיירה), ובעוד מקומות רבים. בהשראת סיפור חייו הופק הסרט פאטצ' אדאמס בכיכובו של רובין וויליאמס.
בשני העשורים האחרונים מנסה פאטץ' יחד עם קבוצת חברים להקים את מכון גזונטהייט! בית חולים טיפשי חינם על חלקת אדמה מופלאה בווירג'יניה המערבית. בחלקה מתגוררים מתנדבים שבונים את בית החולים על פי תכנון ייחודי ומסעיר. במקביל מסתובב פאטץ' בכל העולם ומרצה את תורתו תמורת תשלום שמועבר למימון המשך העבודות.
בכינוס מעונב עם בכירי הרופאים והמשק ועוד קבוצה גדולה של סטודנטים הוא דיבר ארבע שעות על אהבה.
לאחר אסון התאומים צלצל פאטצ' וניסה לעלות לשידור ולדבר על אהבה. התשובה מבכירי ה CNN הייתה שאהבה לא מעניינת אף אחד עכשיו. ובאמת, אין שעות לימוד בבתי הספר על אהבה, ובבתי הספר לרפואה לא מדברים על הנושא החמקמק הזה. אהבה זה לא דבר מדעי. אי אפשר ליצור אותה באבקה, להכניס לקפסולה ולמכור. אי אפשר למדוד, לבדוק אותה ב CT, או, להחדיר אותה לווריד. למרות שרובנו יודעים שאהבה מכל הסוגים היא גורם חשוב בבריאות ובחולי אנחנו לא יודעים לרתום אותה ביעילות ככוח.
מעבר לשיחה על אהבה וחשיבותה, מטרה חשובה שהוזכרה היא לגבש אסטרטגיה לאהבה. המילה אסטרטגיה נקשרה לעסקים, למלחמה, לפוליטיקה. אסטרטגיה יכולה לשמש גם לאהבה ובעצם לכל רצון כאשר המשמעות היא הוספת תוכנית לרצון, לתשוקה.
המתכון האסטרטגי של פאטצ' להשגת רצונו לאהבה ולרפואה הוא פתרון אחד באינסוף פתרונות אפשריים. בכל הרצאה, הוא סיפר, חייבת להיות רשימה. אז הרשימה של סדנת האהבה היא שבעת הדברים האהובים על פאטצ' אדאמס. בראש ובראשונה – אנשים. ביחידים ובקבוצות. לאחר מכן אהבת החיים, הטבע ויצירת האדם – אומנות ובמיוחד ספרות. הפריט החמישי הוא אהבת המחשבה. אהבה בפעולה – התנדבות, שירות, ועוד התנדבות. אחרונה חביבה האהבה הרומאנטית. הזדמנות לעבור אל מעבר לקצה, להיכנע לחלוטין לאהבה לאדם אחר.
תוספת 1 – לא הזכרתי ברשימה שהיום החל במספר תרגילי אהבה בסגנון סדנאי למהדרין. ראשית היו חיבוקים ארוכיייים עם אנשים שלא מכירים. אחר כך אמרנו זה לזה שאנחנו אוהבים, בהמשך ליטפנו זה את זה ולבסוף ישבנו ודיברנו עם זרים על הדברים שאנחנו הכי אוהבים. קצת מוזר היה לראות את התערובת של רופאים מבוגרים, מנהלי מחלקות בוכירים למיניהם עם סטודנטים לרפואה שהגיעו ליום בקבוצה גדולה מתערבבת בחדר הגדול. כמה קשה זה לשמוע מישהו אומר "אני אוהב אותך" במשך שלוש דקות ברציפות? מאוד מאוד קשה.
תוספת 2 – זוגתו של יוחאי עילם שכותב בלוג עצמאי, ומעורב בפרוייקט "עבודה שחורה" לומדת רפואה. היא היתה אחת מהסטודנטיות שבטח לא חיבקתי בסדנה. היא גם כתבה את הסיכום שלה על אותו היום. מעניינת הזווית.
תוספת 3 – שלשום הרציתי בפני קבוצה של ליצנים רפואיים אקדמאים. אבות מקצוע. תכנית חדשה של אוניברסיטת חיפה מכשירה רופאי חלום (ליצנים רפואיים) ותיקים בעלי נסיון לתואר אקדמי. היה מוזר. אני רגיל ללמד רפואה, לדבר על מחקרים, על הוכחות מדעיות, וכאן דיברתי אידאולוגיה. ניסיתי לדבר איתם על בניית מקצוע פרא רפואי חדש (דבר שהם עושים), ועל המקצוע ופריצת הגבולות שהוא מוכרח לעשות. על הצורך ביציאה מבית החולים, הובלת שינוי ברפואה. הבאת המסר הזה של אהבת האדם מלמעלה בחזרה אל לבבות הרופאים. דיברתי איתם על ליצן רפואי קהילתי, ועל ליצן רפואי מחלקתי (לא בפלוגה. בבית החולים), ועל רפואה. בסוף ראינו קטע מסרט בו קבוצת ליצנים מגיעה לכפר באפגניסטאן מוכת המלחמה. ההשפעה של הליצנים על הכפר בעשר דקות של סרט צנוע – היא המעשה הרפואי במיטבו.
תוספת 4 – לקראת ההרצאה דיברתי עם חבר רופא ליצן. הוא סיפר לי סיפור. בזמן מלחמת קוסובו הוא יצא לשליחות ליצון במחנות פליטים קוסובאים. המחנות היו מקומות עצובים ואלימים. ביום הראשון האווירה היתה קשה. הליצנים נתקלו בלגלוג, מגע עויין, צעקות. היום השני היה טוב יותר. ביום השלישי ניכר היה השינוי במחנה כולו שהצטרף לחגיגה. לפני העזיבה והמעבר למחנה אחר (בשלב הזה מנהלי המחנות נלחמו על הזכות לארח את קבוצת הליצנים), הגיע מנהל המחנה וסיפר בדמעות שכשסיפרו לו שמגיעים ליצנים למחנה הוא צעק וכעס על הבזבוז. במקום להביא עוד קצת אוכל, עוד קצת מחסה, עוד כסף מביאים קבוצה של אידיוטים? הדמעות התגברו כשסיפר שביומיים האחרונים שיעור האלימות במחנה ירד באופן דראסטי. שהאווירה השתנתה מקצה לקצה. שמלחמת הקיום הפכה לשיתוף פעולה בין פליט לחברו. הם נפרדו בדמעות.
תוספת 5 – ציטוט של צ'רלי צ'אפלין
I remain just one thing, and one thing only, and that is a clown. It places me on a far higher plane than any politician.
ותודה על הקישור!
תגובה מאת: יוחאי | פורסם ביום: 11 במרץ 2007 | בשעה: 11:17
שבוש יותר גרוע מהיטלר?
עד כמה אידיוט יכול בן אדם להיות?
גרוע, בסדר, אבל יותר מהיטלר? ועוד להגיד את זה בישראל, שיודעת קצת מי זה היטלר?
תגובה מאת: צופה | פורסם ביום: 11 במרץ 2007 | בשעה: 11:20
אידיוט הוא לא. מלא טקט הוא לא. ההתנגדות שלו לבוש ארוכת שנים ומלאת רגש. כמובן שהוא פציפיסט ומכאן ראשית הביקורת שלו על בוש אבל מעבר למלחמות ולהרג, ברור שבאזניים שלנו זה נשמע צורם.
פעמים רבות הוא יוצר פרובוקציה מכוונת. האם זה טוב?
אין לי מושג, אבל עובדה שהמשפט האומלל הזבה עורר תגובות וחשיבה ותשומת לב.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 11 במרץ 2007 | בשעה: 11:54