יש ימים בהם
יש ימים בהם רוצים לעצום בחזרה את העיניים.
לא לקום. לא לישון. פשוט לא להיות.
יש ימים בהם אני מקלל.
את הורי הורי שבחרו בשבילי את הפינה העצובה הזו.
יש ימים בהם אני בוכה. בוכה משברו של חלום ישראלי.
חלום על מקום טוב יותר, חברה נכונה יותר.
יש לילות בהם בחדרים גדולים יושבים אנשים קטנים. נבחרים.
יושבים ומתכססים.
איך לשלב את הנציונאל עם הסוציאליסטים בארץ הקרועה הזו.
איך להתחיל ולהביא את הפשיסטים לאדמה הצרובה שלי. שלי!!!
נבחרים חולמים ועסוקים בהצלת צוואר פוליטי ומוכנים לכל בגידה ושקר באלו שנתנו את קולם.
באלו שנתנו את זמנם, את חייהם ואת חיי משפחתם לחלום הישראלי. לחלום. עבורם.
בוגדים!!
יש ימים בהם השחיתות, האונס, הגנבה והגזלה מציצים מכל חור ומאיימים לבלוע.
את כל מה שישר וטוב ואוהב כאן. יש ימים.
שכל מפגש עם כותרת או ידיעה מביא לכאב, לעצב לייאוש.
יש בקרים בהם פשוט צריך לעצום עיניים, לסתום את האף ולהמשיך לשחות בביוב.
ויש ימים בהם פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא כבר לא בעם ומתחיל ללכת. מהר.
אל עבר מקום אחר.
עמיר פרץ – אתה, שמפר את האמון שנתתי תשלם בראשך הפוליטי.
מפלגת העבודה – את, הפכת לזונה מגוחכת בקרן רחוב, שכל ראש ממשלה מזדמן בועל אפילו בלי לשלם.
חברי מרכז מפלגת העבודה – אתם, שעומדים לחתום על גזר דין מוות למפלגה בהצבעה עגומה.
אני – שהייתי טיפש להאמין שוב, לחשוב שיש תקווה למשפחתי ולי במקום הארור הזה.
אין לי מה לחפש כאן יותר.
התחלתי לכתוב את הפוסט אתמול. כשקמתי, בבוקר. בעצב. אז, יצאתי החוצה לבוקר מדברי שטוף שמש. אחרי לילה של גשם ראשון, עם האדמה הצמאה רטובה ושמחה, התמלאתי בתקווה. הרגשתי שהאדמה והגשם מוחקים את העצב. שהקשר שלי למקום הזה קיים וחזק. הרתחתי מים. יצאתי לדשא יחף. אהבתי. החלטתי לסיים את הפוסט הזה בנחמה. זו שנתן לי המדבר.
היום אני עצוב. מרוסק. גם המדבר כבר לא עוזר. הצבעתי בשבילם. אני מטומטם.
לא אתה לא מטומטם –
אתה ישראל היפה –
הם מטומטמים שאכזבו והפסידו אותך. הם.
ולך למדבר הסתווי שלך ותזכור שהם לא יכולים עלינו. לא באמת.
תגובה מאת: ח ל י | פורסם ביום: 26 באוקטובר 2006 | בשעה: 22:54
ובארצנו הקטנה, שבה מעורבים אופן כה מוזר היפה במכוער, המדכא והנהדר, עוד צפויות לנו אלף תהפוכות, שעוד נזכה לראות, ואולי גם נצליח, לראות בניצחון הטוב, ולו מדי פעם…
תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 26 באוקטובר 2006 | בשעה: 23:01
הימים והלילות הללו הופכים צפופים. חלום בלהה מתמשך.
תגובה מאת: שקדיה | פורסם ביום: 27 באוקטובר 2006 | בשעה: 0:09
נותן לי תקווה. בשוטף.
תגובה מאת: ערס פואטי | פורסם ביום: 27 באוקטובר 2006 | בשעה: 4:51
גם לי.
תגובה מאת: נגה | פורסם ביום: 27 באוקטובר 2006 | בשעה: 8:21
בבחירות הבאות אחזור למרצ, בלב שלם.
תגובה מאת: מכבס ותולה | פורסם ביום: 27 באוקטובר 2006 | בשעה: 8:23
מסקנות נבונות. תזכור את זה בפעם הבאה שנתווכח על למי להצביע בבחירות. בינתיים נמשיך לשחות בביוב ובחברה שנערכת לטבוח בצועדים בירושלים רק משום שהם הומואים ולסביות.
תגובה מאת: אח שלך | פורסם ביום: 27 באוקטובר 2006 | בשעה: 13:26
אני לא רואה שאלו שלך עושים משהו טוב לעולם גם כן.
כל הבעיה היא שאין אלטרנטיבה. לפני הבחירות הללו, לשנייה נראה היה שיש אבל אין.
לא לך, לא לי, לא לאף אחד.
זה שהם אומרים את הדברים שאתה רוצה לשמוע לא אומר שהם יעשו שום דבר לגבי זה.
אני רוצה לראות אותם צועדים עם הגאים.
אני רוצה לראות אותם פועלים למען העניים והחלשים ורק אז נדבר.
אין אלטרנטיבה.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 27 באוקטובר 2006 | בשעה: 23:43
אנא הצץ במה שכתבתי לאח שלי
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 27 באוקטובר 2006 | בשעה: 23:44
כמו כל הערסים כשטורחים לקלף קצת אפשר למצוא את הליבה המתוקה שבאמצע הקוצים בשיער ובמילים.
איך הפוסט הזה מביא תקווה – תהרוג אותי אם אני מבין, אבל בסדר…
נגה – תודה!!
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 27 באוקטובר 2006 | בשעה: 23:46
אתה, הבלוג שלך, העבודה שאתה עושה.
תגובה מאת: ערס פואטי | פורסם ביום: 28 באוקטובר 2006 | בשעה: 2:26
בהמה גסה. לא זונה.
זונות הן מסכנות. לזונות אין ברירה ואין בחירה. זונות מנוצלות ומושפלות.
אבל אסי…פה א-נ-ח-נ-ו הזונות.
אותנו בועלים ואפילו לא משלמים לנו.
אותנו זורקים לרחוב, ועלינו יורקים.
אנחנו. אנחנו הזונות.
ומפלגת העבודה (לא הצבעתי להם, כמובן – מה לי ולאבו-שפם האדיוט והכוחני הזה, שבחיים לא דאג להומואים ולעניים?) – מפלגת העבודה, מאז רצח רבין, לא עושה דבר בשם איזושהי אידאולוגיה.
תגובה מאת: נרדמתי בשמירה, או מה | פורסם ביום: 28 באוקטובר 2006 | בשעה: 8:32