קסמים בשחקים.
קסמים קטנים מתרחשים כל יום. צריך פשוט לראות. לתת להם לקרות.
בדרך הארוכה לארץ. הטיסה הישירה מקנדה לתל אביב בוטלה. במקום הטיסה, שלוש טיסות. מוושינגטון לטורונטו, לופטהנזה לפרנקפורט ומשם בעוד לופטהנזה, הביתה.
בדרך מוושינגטון, מטוס קטן, כמעט אוטובוס. אני מוציא את הספר שלי מהתרמיל ממש לפני המראה. בתא שלפני שכח מישהו ספר. לילה. מאת אלי ויזל. סיפור השואה הפרטי של זוכה פרס הנובל. על הכריכה מצויין בגדול – "חלק מתוך מועדון הקריאה של אופרה וינפרי". הדיילת סוברת שמדובר בנוסע עלום מהטיסה שעברה. ספר דק. אפור. תרגום חדש. הסימנייה מונחת בעמוד 85.

בהקדמה כתוב שהספר נכתב מספר שנים לאחר סיום המלחמה. ביידיש. שפת אמו. בשנים הראשונות לא נמצאה הוצאה שתסכים לפרסם ספר כזה. עצוב מידי אומרים העורכים. ארוך מדי אומרים אחרים. ובשקט שלא לציטוט מדברים על אי רצון כללי לחפור במוגלה המפעפעת שקברו מהר אחרי המלחמה. בהשתדלות גדולה של זוכה פרס נובל צרפתי מסכימים לתרגם, לקצץ ולפרסם בצרפתית. אחר כך גם באנגלית. בהתחלה למרות ביקורות מעולות מעטים קראו. מסתבר שחיטוט בפצעים באמת קשה. מלוכלך. יש גם ריח לא טוב ואולי קורט של תחושת אשמה. עם השנים רבו הקוראים. התרגום החדש לאנגלית, על ידי אשת הסופר קולח. מסעיר. הדמעות צורבות בגרון.
אני מתחיל לחשוב שאולי המכשף הקוסמי החליט שכדאי שאקרא את הספר בדרך לגרמניה. במטוס גרמני. בין הטיסות אני מתחיל לקרוא. אלי וויזל, יהודי הונגרי, נשלח להשמדה ממש לפני סוף המלחמה. שנות המלחמה הראשונות עברו בשקט על הקהילה בעיירה הקטנה. באביב 1944 נכנסו הגרמנים בתמיכת הממשל הפשיסטי החדש והחלו במלאכת ריכוז היהודים וקצת אחר כך במשלוחים להשמדה בפולין. העיניים מתכסות לאט בערפל דק של דמעות. בגרמנית מודיעים שמיד תוגש ארוחת ערב. התיאבון שלי נעלם. אני ממשיך לקרוא. בלי הפסקה. בתור לשירותים אני רואה עוד אדם קורא את הספר. אנחנו מדברים. הוא גרמני. מבוגר. מנגב דמעה. מדברים עוד קצת. קצת קשה לדבר. השמש זורחת בחלון. מעל העננים. בטיסה מזרחה הזריחה מאוד מהירה. המטוס כאילו רודף אל תוך השמש.
בחזרה לכיסא. ממשיך לקרוא. עוד ארוחה קלה לפני נחיתה, עדיין מרגיש טעם מר בפה. לא יכול לאכול. אושוויץ. אבדן האמונה. אנשים קוראים קדיש על עצמם ברגעיהם האחרונים. חסד ואכזריות בערבוביה מטורפת. כמעט בלתי נתפסת.
באופן לא ממש מודע אני משאיר את הסימנייה לנוח איפה שהייתה. לא ברור לי למה. אני מצליח לקרוא עד עמוד 86. המטוס נוחת. קם להוריד את התיק. את המחשב. חוזר בחזרה למקום, ולא מצליח למצוא את הספר. נעלם כלא היה. נשאר אחרון במטוס. הדיילת מאיצה בי לצאת. אני לא מוותר. מחפש שוב ושוב. על הארץ, על המושבים, בתאים מלפנים, במושבים מסביב. מפרק את התיק כולו. נעלם כלא היה. היה?
קסם. כישוף. לאן נעלם? האם עבר לאדם הבא שזקוק לספר יותר ממני? האם עכשיו מישהו אחר קורא בו, מגיע לדף עם הסימנייה, מניח את הספר לרגע ופוףףףףףף?
אני מקווה שהספר ימשיך להופיע בין שמים וארץ, להזכיר לרבים ובמיוחד לאלו שכאן בגרמניה את שקרה לפני שישים וקצת שנים.
קסמים גדולים מתרחשים כל יום. נסים. כמו למשל מסע הישרדות של אדם אחד שהצליח לצאת מהתופת ולספר לכולם. נס שנמשך שנה. קסמים קטנים מתרחשים כל יום. כמו למשל ספר שמדלג מארץ לארץ, ממטוס למטוס, מאדם לאדם. כדי שלא נשכח.

מתוך הספר (בתרגום לעברית) –

לעולם לא אשכח את הלילה הזה, הלילה הראשון במחנה, שהפך את חיי ללילה ארוך ונעול של שבעה מנעולים,
לעולם לא אשכח את העשן הזה.
לעולם לא אשכח את פניהם הקטנות של הילדים שגופם היה ללפיד בוער תחת שמים מחרישים.
לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי. לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה מעיני לנצח את התשוקה לחיות.
לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרפו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומותי שהיו למדבר שממה.
לעולם לא אשכח את כל זאת. לו גם אהיה נידון לחיים ארוכים כחיי האלוהים עצמו. לעולם…