11 בספטמבר
בוקר טוב.
חמש שנים ליום הזה שהרעיד את אמות הסיפים במנהטן ומתפזר כמו אבן שנזרקת למים בגלים ובמעגלים גדלים והולכים בעולם כולו. חמש שנים ואמריקה הבוקר בכוננות ספיגה. הרופאים עמם נפגשתי אתמול והסטודנטים עמם נפגשתי שלשום ממתינים במתח ליום השנה המוזר הזה.
הביקורת לממשל של בוש גבוהה יותר ויותר בכל ביקור שלי כאן בשנים האחרונות. במיוחד בחוף המערבי. הארץ רוחשת בביקורת שקטה וגם רועשת. אני מניח שאני פוגש רק שמאלנים יפי נפש, והימין מבוצר חזק בקהילות קטנות, כפריות, עיירות, ובמדינות חגורת התנך והדרום. באמריקה – המדינה החפשית "אלק" ביותר בעולם פועלת צנזורת מילים ומחשבות. בכל אדם יושב צנזור קטן ובורר מילים לפני כל משפט. אסור לאמר שחורים, אסור לאמר אינדיאנים. אסור לאמר בחורה, אסור, אסור, אסור. אני מניח שאסור גם לאמר דברי תמיכה בממשלה. זה פשוט לא פוליטיקלי קורקט להיות עם תואר אקדמי ובעד הנשיא. הם מוטרדים מאוד, לא מבינים כמעט למה הם שנואים בעולם כולו. בשבילנו בישראל זה כמעט מצב קיומי. שונאים אותי משמע אני קיים. בשבילם זו הפתעה מכאיבה. התרבות האמריקנית תחת מתקפה מכל כיוון. אנשים בעולם כולו מצהירים שנאה לאמריקה ולאמריקאים. האם אזרחיה הנשלטים של האימפריה הרומית חשו כך כלפי הרומאים?
אם מסתכלים על תוצאות המאבק בטרור בחמש שנים האחרונות, ארצות הברית פירקה שתי מדינות ממשלותיהן, באפגניסטאן הטליבאן מתעורר שוב באיזורי הספר, בעיראק גהנום עלי אדמות ובעצם מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה. ברחבי העולם נסיונות בלתי פוסקים לפיגועי ראווה, ולא מעט הצלחות. מדריד. לונדון. את המנגינה של הטרור הזה כנראה קשה מאוד להפסיק. כמו לטפל במכת נמלים בבית. מטטאים מכאן, יצוצו משם. תקטול אלפים בהצפה, ישובו עוד ועוד בזחילה אינדיאנית על הקיר.
מן הצד השני הטרור העולמי נכשל ובגדול. למרות נסיונות בלתי פוסקים, והשקעה רבה במשאבים ובתיכנון הפיגועים לא גירדו אפילו את הכלכלה האמריקאית שהמשיכה לצמוח, את כוח החיות של המדינות הדמוקרטיות בהן אנשים המשיכו לשבת בבתי קפה, לצאת לסרטים, לחיות חיים.
באמצע הסיבוב העשירי לקרב האגרוף שני האגרופנים מחובקים בחיבוק דוב, צמודים זה לזה ולא יכולים להזיז זה לזה באמת. הם ממשיכים לרקוד ריקוד צמוד ומפחדים לשחרר כי די נמאס לחטוף אגרופים בפרצוף.
אפילו בפינה הקטנה שלנו בעולם הטרור היומיומי נדחק לקרן זוית, אנשים חזרו לרחובות צוהלים מתמיד, בתי הקפה מלאים ועדיין אנחנו חוטפים קסאמים מהפינות. חיבוק המתאגרפים הקטן והחמוד שלנו.
למרות שש שנים של סכסוך עקוב מדם הכלכלה פורחת, החיים ממשיכים, וההתראות מפני פיגועי התאבדות ממשיכות.
חמש שנים ליום הזה וכולם כאן בכוננות ספיגה.
כתבת: אפילו בפינה הקטנה שלנו בעולם הטרור היומיומי נדחק לקרן זוית, אנשים חזרו לרחובות צוהלים מתמיד, בתי הקפה מלאים ועדיין אנחנו חוטפים קסאמים מהפינות. חיבוק המתאגרפים הקטן והחמוד שלנו.
?במה האמריקאים שונים מאתנו
(או אנחנו מהם…)
לדעתי, מה שמניע את כולנו הוא הפחד ממה שמחכה לנו מעבר לסיבוב.
ראה מה קרה פה יום אחרי המלחמה – עוד לפני שנקבר אחרון מתינו, כבר חזרנו לשיגרה. נכון, יש ועדת חקירה.בלה, בלה, בלה, יופקו לקחים – בלה, בלה, בלה, אבל זהו זה = רק החטופים נשארו בכותרות, וטוב שכך.
אין זה סינדרום של אדישות אלא של הישרדות = טבע האדם
תגובה מאת: מבקרת1 | פורסם ביום: 12 בספטמבר 2006 | בשעה: 6:14