בעקבות ביקורת ספר אצל ריקי כהן השכנה רכשתי לגברת ובעצם לעצמי את הספר טירוף מושלם.

*כמה כיף לכתוב לרגע על נושאים שפויים*

ספר מאת ג'ודית וורנר עיתונאית אמריקאית שבילתה את שנות ההורות הראשונות בצרפת מדינת הרווחה, ועשתה תושב חוזר לארצות הברית של הקפיטליזם הדורסני.

באופן טבעי הוחלקה לתפקיד אם הכדורגל סלש אם המיניוואן. הבעל עבד קשה. כי עובדים קשה באמריקה. אין 50 ימי חופשה שנתית, ושבוע עבודה של 35 שעות. כדי לחיות טוב צריך לעבוד, והרבה. פתאום היא הבחינה שבמדינה שמתנערת מאזרחיה בכל תחום אין מסגרת נורמאלית אחת לרפואה להנפיש בה את ילדיה ולהחיות את נפשה. העלות האדירה של חינוך טוב לפני גיל בית הספר ואחריו הדהימה אותה. היא גילתה המוני המוני נשים שהחליטו להפסיק לעבוד מחוסר ברירה. היא – ואנחנו שגדלנו בשנות השמונים של נערה עובדת, שחשבנו שאישה יכולה לעשות הכל ויותר (כי אנחנו הגברים מה לעשות לא יכולים ללדת וממש אבל ממש קשה לנו להניק) מוצאים יותר ויותר אמהות שבוחרות בקריירת האמהות. כולן מציגות זאת כבחירה. כעשיית המעשה הנכון למען הילדים. כאופציה אחת שנבחרה מתוך מגוון אינסופי של אפשרויות. כשהכותבת חופרת קצת יותר לעומק היא מגלה את השקר העצוב. הרבה אומללות. חוסר ברירה. ויתור שלא מרצון.

הספר זועק את זעקת הנשים בנות מעמד הביניים + באמריקה. בשילוב של אטימות חברתית, ממשלתית, וזוגית הנשים נאלצות להקריב את חייהן על מזבח הילדים. לא תמיד מרצון.

בהמשך היא מדברת על המירוץ להצלחה שכולנו כופים על ילדינו. אם הם לא ינגנו, או, יהיו מעולים בספורט ומחוננים, וגם יציירו יפה אין להם סיכוי להצליח. היא טוענת ובצדק שהדור שלנו עובד קשה הרבה יותר כדי להגיע לאותה רמת חיים של הורינו. יותר מכך, תואר ראשון, בגרות, והרבה פעמים תואר שני אינם מהווים הבטחה לפרנסה טובה לילדינו ולכן אנחנו חייבים לקדם בכל דרך. כבר כתבתי פעם מזווית של רופא על הטירוף של קלינאית תקשורת / ריפוי בעיסוק / פיזיוטראפיה התפתחותית / הפרעת קשב וריטאלין. אנחנו מוכנים לעשות הכל כדי להראות את הצלחתנו בילדינו. אנחנו מפתחים מוצר בתנאי תחרות עצומים ולא משנה המחיר – האישי שאנו משלמים, הרגשי שהם משלמים.

הפרק המטריד ביותר מעלה על שולחן הניתוחים את הבעלים. הגברים החדשים האלו שהבטיחו שוויון במערכת היחסים והפכו תוך שנים מעטות לאבא שלהם זה עם הפנים מאחורי העיתון, ונעלי הבית והכורסא. אנחנו שטופחים על ראשי הילדים המקולחים, בפיג'מות ומתפללים שרק יירדמו. הפרק מדבר בהרבה אהבה על הכלא בו נמצאים הגברים הללו. כלא זהב של שמונים שעות עבודה שבועיות, ללא ביטחון תעסוקתי, עם חסר מתמיד בכסף שצריך למלא בעבודה נוספת והתנתקות מהמשפחה. נשים שראיינה מדברות על תהליך קסום בו נהפכו מבחורות סקסיות בטירוף, קרייריסטיות, לדודות פולניות מעצבנות ונודניקיות לבעלן. היא גם מדברת על סקס, או, בעצם על אין סקס. הנשים מרגישות שמישהו מרמה אותן. מישהו הפר את חוזה הנישואין.

הקריאה המרכזית היא לפעולה. פעולה שתיצור הזדמנות לנשים לבחירה אמיתית. מערכות איכותיות וזולות לחינוך, מקום בו הילד בידיים בטוחות, ללא התעללות ואלימות. מערכת חוקים שתאפשר חופשות לידה ממושכות, ובטחון תעסוקתי לאורך שנים.

הספר מאוד עצוב.

בחלקו הרגשתי שמדובר בנשים שחיות הכי טוב בעולם, עם כל המותרות, הביטחון והכסף, עם רכבי 4X4 ענקיים, ותכשיטים שיושבות יחד ומייללות על מר גורלן. לפעמים הסכמתי עם כל מילה.

הרגשתי שצריך לקום הגבר שיספר את סיפורם של הגברים שכלואים בצד השני של הסיוט. בעבודה אינסופית, במרחק מילדיהם, מחמיצים את רגעי השמחה והעצב, את הבכי והצחוק. העצוב ביותר הוא המחיר שמשלמת הזוגיות במיטת סדום הזו.

הספר בעצם מבכה את הפער בין המיתוס לתוכו גדלנו, למציאות בה אנו חיים. נו בסדר. אמרו לנו גם שלא נצטרך ללכת לצבא ולהלחם. אז אמרו. הרבה שקרים שיקרו לנו.

אני יודע שאני עובד הרבה יותר קשה משעבד אבי בגילי. הם גם חיו יותר טוב, בנו בית קרקע פחות או יותר עכשיו, וכל זה בלי תואר שלישי או רביעי. אני גם עובד עם הרבה פחות זכויות, ובטחון תעסוקתי. רוב הגברים המפרנסים של דורי עובדים ללא תנאים בעבדות של פחד שמחייבת אותם לשפוך חיים במטבע קשה של זמן רק כדי שלא יחליפו אותם במודל צעיר יותר. במקום להיות עם ילדינו ולגדלם בעצמנו אנו קונים זמן בחוגים, משפרים את המוצר עם ריטאלין, וחיים לבד. במקביל למשפחה. אני שונא לעבוד. אני אוהב להיות בבית. אחרי מספר ימים עם הילדים המטלות הופכות קלות וזורמות. גם אני קניתי את המיתוס של הורות שוויונית וחי בעצב שבפער בין הפנטזיה למציאות ההזויה של רופא צעיר. אני לא יכול לשלב בין שני התפקידים, כי כל אחד מהם דורש טוטאליות שקשה כל כך לתת. נכון, הנשים מקריבות הרבה, המהפכה הפמיניסטית מאכזבת מול מציאות קפיטליסטית דו פרצופית. אני עדיין חושב שהמפסידים העיקריים של הדור הם הגברים של הדור הבינוני פלוס. בעצם לא אנחנו. הילדים שלנו. הם המפסידים העיקריים.

אזהרה – הספר עלול לגרום למריבות בין בני זוג. כל הקורא עושה זאת על אחריותו האישית בלבד.

אריאנה מלמד כותבת כרגיל מצויין על הספר.

טירוף מושלם באתר טקסט – פרק הפתיחה של הספר לקריאה לפני קנייה.