עוד כותבים על מגש בלי כסף.
כתבתי קודם על המגש בלי הכסף.
על הפקרת האזרחים על ידי המדינאים.
לשמחתי עוד רשמים כותבים היום על הבושה הגדולה, הזועקת, המדממת של החברה הישראלית. חברת הצדקה. חברת הפרטה.
סוף סוף פרשנים מתחילים לדרוש אחריות, צדק, חיבוק לעורף רדוף.
רינו צרור דורש היום ממשלת עורף דחוף!
אריאנה מלמד שואלת איפה המדינה?
הכשל המודיעיני לא היה אל מול גבול הצפון והחיזבאלה. הכשל המודיעיני היה בדרגת ריקבון השלטון המרכזי. בהתנערות השלטון מאזרחיו – סיבת קיומו. אותם אזרחים שנדרשים לתת נשמתם ודמם למדינה על אזרחי ובמדים. הכשל המרכזי הוא בסדרי העדיפויות. זכותו של בעל הון להרוויח עוד ג'ובה חשובה יותר מזכותו של אזרחון קטון לחיות. בלי כבוד. פשוט לחיות. הדגמה טובה ביותר ניתנה לנו מהסדר בו מתקבלות החלטות על פיצוי. ראשית, לא מכריזים על מצב חירום או מלחמה. שנית, מפצים עסקים גדולים, את בעלי ההון. הם כבר יידעו לדאוג לעצמם. אחר כך חלק מהשכירים, ועסקים קטנים רק אולי. והשאר? שאבדו את ביתם? את חייהם על מזבח הקטיושה? הם כבר יקבלו צדקה מהשופרסל, או מלתת, או מביל גייטס…
והארץ תרעש…
המתים שלנו מתחת לקו.
העוני, החמלה, המינוס בבנק.
הם שולי החברה.
הם זועקים מבתי הקברות בעכו ובמרר, מתרשיחא ונצרת, מטבריה ונהריה.
והם באים על כסאות גלגלים, עם קטטר, זקנים וילדים ,בבגדים הקרועים, במקררים הריקים.
אנשים עלומים.
הם המגש ללא כסף (אפילו לא מצופה בכסף) עליו ניתנת לאולמרט המלחמה.
עליו ניצלת לה מדינת הפרטה.
קשה לתאר את רמת האכזבה מאלו שהצבעתי עבורם. אלו שחשבתי שישנו את סדרי העדיפויות, והרי צריך היה כל כך מעט כדי ליצור תחושה של סולידריות אמיתית, של שותפות דרך בין צבא, ממשלה ואזרחים.
נולדתי למדינת רווחה לדוגמא. מדינה של צדק חברתי. של שותפות גורל וסולידריות. הסולידריות היא הדבר היחיד שיכול להחזיק אותנו עם ראש מעל המים. רק הלכידות.
היום אנחנו כבר לא צריכים לשאול מה אנחנו יכולים לעשות למען המדינה. כולנו נותנים. ונותנים. ונותנים. הבעיה היא שהמדינה, זו שהקימו בדם וזעת אפיים, היא, היא לא מבזבזת תאים אפורים על מה היא יכולה לעשות עבורנו. היא ממשיכה לדאוג לקבוצה קטנה בשפיץ של הפרמידה, ואנחנו משלמים את המחיר. בכל הצורות.
וזו אולי האכזבה האדירה של המלחמה השמינית.
נ.ב. מסר אישי לביבי נתניהו. לא אשכח לעולם איך ריסקת את החלום הציוני לחתיכות ביושבך באוצר.
נ.נ.ב מסר אישי לעמיר פרץ לא אשכח את מעשיך היום בקלפי של מחר.
תוספת מאוחרת :
אשתו של אלוהים מנהלת רישום של החיילים הנופלים ורישום נפרד של האזרחים הנופלים אצלה בבלוג.
מי שרושם בבלוג, למה לקרוא? לא עדיף את אלו שכותבים?
(סליחה על הנוקדנות)
תגובה מאת: ערס פואטי | פורסם ביום: 8 באוגוסט 2006 | בשעה: 22:46
ניסיתי להחליף. לא ברור אם סביר.
רשמים כותבים.
רשמים – כמו כתבים אבל שרושמים הגיגים.
אני מרגיש שיש הבדל במשמעות של המילים אבל אולי אני טועה…
לילה טוב באופן רשמי
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 8 באוגוסט 2006 | בשעה: 23:21
לאחרונה הוקם אתר, שמטרתו להדק את הקשר של נבחרי הציבור שבשלטון עם בוחריהם.
האתר מתעד פניות והצעות של בוחרים לחה"כ ולשרים ומציג אותם יחד עם תגובות הנבחרים:
http://www.blacklabor.com
תגובה מאת: שושי | פורסם ביום: 8 באוגוסט 2006 | בשעה: 23:46
מסוגלת היתה מלכתחילה לצאת ולהתנהל במלחמה כזו:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=54112&blogcode=4532056
תגובה מאת: הצועד בנעליו | פורסם ביום: 9 באוגוסט 2006 | בשעה: 11:03
נותנת ללא התחשבות פרופיל 21 לאנשים רק בגלל שהם קצת לא מאוזנים. בושה!
תגובה מאת: הצועד לקב"ן | פורסם ביום: 9 באוגוסט 2006 | בשעה: 14:07
מה המגיב שאחרי תגובתי הקודמת (זה שחתום כ"הצועד לקב"ן") עושה ליד האינטרנט, בשעות אלה, שבהן פרופילו הגבוה (לכאורה) ורוחו הפטריוטית כה דרושים במשימות הכתישה הלאומיות בצפון.
נראה שאין ברירה אלא להגיד אותו לשיינפלד.
והסליחה עמך, אסי. אגב, כרופא יש לך אולי מושג מה ההגדרה הפסיכולוגית לנפל, שכדי להרגיש את עצמו יותר גיבור מהאמא של הלוחמים פותח פה על אחרים שלא גוייסו? כ
תגובה מאת: הצועד בנעליו | פורסם ביום: 9 באוגוסט 2006 | בשעה: 20:09