- המלחמה הזו עדיין כל כך מבלבלת.
- הלב בעד, המוח נגד, בבוקר מפציצים וחיילים נפגעים והמוח מתחמם והווריד פוקע ולמה לא מכניסים עוד איזה שלוש אוגדות וקורעים להם את הצורה? למה לא מפוצצים את כל בינת ג'בל שפעם מזמן היתה הבית שלי למספר חודשים? ואחר כך המוח חושב על הקורבנות באזרחים. על ההרס. על החיילים שלא ישובו. שבבוקר עוד נשמו אוויר צלול של לבנון ושמים כחולים ואחוזי לחות, ועכשיו כבר לא. על אמהות מכל הצדדים והכיוונים שקורעות את ליבן באבדן נורא. ופתאום אני נגד כל זה. ואז, אז, אני מבין שזה אין ברירה, ואז עוד פעם תינוק מרוטש, ודי, מספיק. מזל שמתגייסים בגיל 18. גיל לא כל כך חכם. רק כך אפשר לעשות מלחמה. עם ילדים. הבן שלי בן חמש היום. החייל הקטן הזה עם תלתלי זהב ישן בנחירות קטנות. אולי שוב יברח לו פיפי או שיקום מחלום רע ונתחבק. ילדים מתכווצים בשנתם. הם הופכים תינוקות רכים. אני מנשק אותו ויודע שאבות אחרים במקומות אחרים מנשקים עכשיו פעוטות ישנים ורכים שיהיו מחבלים מתאבדים, חזבאלונים, "חמושים". אוףףףףףףף. פשוט לחבק חזק ולבכות.
- כמו בכדורגל. כל אזרח מאמן. גנרל. יודע את הפיתרונות. הקושי הוא שהפתרונות משתנים לפי רמת הקריזה, שעת היום, אחוז הלחות, כמות הרקטות. הדבר המפחיד הוא התחושה שמתגנבת ללב שגם במטכ"ל, בקבינט, במטבחון, במטבחונון ובראשם של ראשי כל ממשלותינו המהלכים מתגבשים תוך כדי תנועה, בבהלה, בלי מחשבה יתרה. פחד אלוהים.
- בפעם האחרונה הייתי שם ממש לפני הנסיגה. כבר סטאג'ר, סבא של הפלוגה. המילואימניקים היחידים שנכנסו אז פנימה. פיצצו לנו את הצורה שם. כמעט כל יום פצצות, ופחד אלוהים. צריך להודות בכך. ברחנו עם הזנב בין הרגליים. מצחיק להיות פתאום מילואימניק עם סדירים. המ"פ האימתני בן 23. הרס"פ האכזרי בן 21. ארץ ליליפוט. ארץ יפה לבנון. לא מגיע לה. לא מגיע לאנשים האלו. לא מגיע לנו. ובכל זאת במין נקרופיליות מוזרה אני חולם על לבנון לפעמים. במרפאה במוצב היה שלט "תיכף אשוב". היום אני נזכר שאולי תליתי אותו לפני השיירה הביתה בדרך למדבר. אני מתחיל להרגיש שבאמת – תיכף אשוב.
- הפגנות נגד. לבנון מוציאה מכולנו המון תרבות ותת תרבות נגד. אני שגדלתי על המלחמה הנוראה הזו, ששקעתי בעצמי בבוץ הלבנוני בצבא ובמילואים, שהסתכלתי בדאגה בנסיגה, לא רוצה להיות שם. קל לי מאוד לראות את סבל האחר. ואנחנו גם בעיני עצמנו מאמינים לכל העולם מסביב. נוח מאוד להיות פופולארי ואוטואנטישמי. להרגיש מוסרי. טהור. יורם קניוק כותב בטור מדהים על הרפלקס הזה של שנאה עצמית שאולי מתמתן עם השנים. כדאי כדאי כדאי לקרוא.
- שלום.
על הקרב שהיה היום אמר מישהו בכיר – הרמטכ"ל, נדמה לי – שלא מפציצים את העיירה מהאוויר כי עוד יש שם כמה מאות אזרחים שלא רוצים לפגוע בהם.
עושה רושם שבכירנו לא יודעים מה הם רוצים, או שמסבירים את עצמם נורא לא ברור. בבירות ובצור הפציצו, והרגו מאות אזרחים – ובבינת ג'ביל פתאום נורא חוששים להרוג אזרחים? באוכלוסיה המעורבת של בירות לא הייתה בעיה לטבוח – ובאוכלוסייה של בינת ג'ביל, שבניחוש לא-פרוע אוהדת ברובה את החיזבאללה ותומכת בו, נזהרים יותר פתאום? איפה ההיגיון? איפה העקביות?
במסך הבלבול ובתקשורת הלקויה אני מוצאת את עצמי מקשרת בין הדברים המטרידים והמוזרים שאמר הרמטכ"ל לפני כמה ימים, לבין ההעדפה הזאת, לכבוש דווקא את המקומות הקשים ביותר מהיבשה בלי "כתישה" ולא משנה כמה כולנו יודעים מראש שזאת מלכודת, ואילו דווקא את המקומות שלא מתכוונים בכלל לכבוש ואין תועלת מרובה ב"כתישתם" להפציץ מהאוויר. הרמטכ"ל אמר אז: "הגיע הזמן להיכנס ללבנון בדרך היבשה, הגיע הזמן שהחיילים יסתכלו לאויביהם בעיניים". איזה מן נימוק הוא זה ואילו ערכים הוא מביע? הרמטכ"ל דואג לפסיכולוגיה של החיילים? מתרפק על מה שהוא רואה כסגנון נאצל של הלחימה? האם החליט להמשיך בצורת קרב שכזאת כי יש לו רעיונות רומנטיים בסגנון מלחמת העולם הראשונה על הלחימה והחיילים? לאאאאא… לא ייתכן. זה בטח הבלבול ועומס החום שמשפיעים עלי. וגם השטויות שפולטים בכירינו בקצב מאז תחילת המלחמה, שגורמות לי להאמין לרגע שהכל ייתכן. אכן, פחד אלוהים.
תגובה מאת: יאני | פורסם ביום: 26 ביולי 2006 | בשעה: 23:26
הלב – נגד. מהתחלה זה נראה לי אלימות מוטרפת ומשתוללת, חסרת יעד או לא ליעד הנכון, ולמרות שהלב מתקומם לאלימות הזו, המוח – אומר שעכשיו אי אפשר כבר שנסיים בתבוסה.
ז"א צריך להרחיק את החיזבללה ולשתק את הקטיושות, כדי שנוכל להגיע לשולחן המו"מ.
אבל גם אני, בלבלה. מתפללת שיהיו כמה שפחות נפגעים.
תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 27 ביולי 2006 | בשעה: 12:04