- בלבול גדול. בעיקר בלבול. הצבת מתהדקת מצפון ומדרום וחייבים לעשות משהו. לזרוק איזה פצצת טון, להרוס, להשמיד, לחלק שלל… רגע אחר כך הטסטוסטרון יורד וקצת קשה להבין למה אנחנו בוחרים במודע ליפול למלכודת, לחזית נוספת על זו שמדרום, למה אנחנו מגיבים על מהלכים שלהם במקום "להגיב בזמן ובמקום שישראל תמצא לנכון" כמו שכל כך אוהבים לאמר בימים אחרים. חטיפה דומה הייתה בהר דוב, ושתקנו, ושילמנו. אז למה דווקא עכשיו?
- שכונה גרועה בחרו לנו הקונגרסים הציוניים. שכנים גרועים, כנופיות ברחובות, אלימות משתוללת. אחרי כמעט שישים שנה בשכונה התחלנו להתנהג כמו כולם. מרביצים לנו. חזק. במקום להרביץ למנהיגי הכנופייה ששלחו את הבריון אנחנו תופסים את האח הקטן שלהם ומפרקים אותו מכות. שתי השולחות – סוריה ואיראן לא במשחק. אנחנו מרביצים ללבנון. יפה לנו.
- נראה שחטיפת שני החיילים היא הדבר האחרון שמעניין את הקברניטים. פעולת הריגת חיילי המילואים על הגבול, החטיפה, יחד עם מצב רוח סוער על רקע החטיפה הקודמת, מאפשרים פעולת ענישה קולטקטיבית מסיבית. פעולה שאולי, (וסביר שלא), תשנה את מאזן הכוחות מצפון. היכולת להפעיל כוח בלתי מרוסן מאפשרת אולי להפחיד את החמסים מדרום, ולפצות במידת מה על הבריחה מלבנון שמקיזה את דם אזרחינו כבר שנים. אנחנו כבר נראה להם מה זה!! המרק הוא רק התירוץ.
- מה עם גלעד שליט? זהו? כבר לא מעניין? היום פרצו חמושים את הגדר העזתית לרפיח המצרית. לא אתפלא אם גלעד מוברח בחסות פעולת ההסחה מצפון בשעות אלה אל מצריים ואל מחוץ להישג ידנו.
- למען הגילוי הנאות אגלה שהתנגדתי ליציאה מלבנון (כמו שהתנגדתי ליציאה מעזה). לא שחשבתי שצריך להישאר שם לנצח. חשבתי ששיקולים פוליטיים אלקטורליים ואישיים של ראש ממשלה כושל, (אהוד ברק במקרה הראשון ואריאל שרון בשני), אינם סיבה מספקת לברוח עם הזנב בין הרגליים. חשבתי שהנסיגות האלו בלי הסכם, תוך הימנעות מכוונת מכל משא ומתן שיוביל להסכם לא הגיוניות. ראיתי את הנסיגות כמו עוד טעות קולוניאליסטית שלנו. בצורה פטרנליסטית כל כך אנחנו מדברים עם עצמנו ומחליטים, (בלי לתת לילידים להפריע לנו), שאנחנו רוצים עכשיו לצאת. לאכפת מה יהיה. בתחום הזה אני קונה את דבריהם של מנהיגי הימין, (ומנהיגי ארגוני הטרור הפלסטינים), שהנסיגה הביאה עלינו את הקזת הדם של האינתיפאדה השנייה, את הקסאמים, את ממשלת החמאס…
- רופא צריך לחבר הרבה פעמים בין סימנים מוזרים לישות מחלתית אחת. חטיפה ברגליים מדרום, יחד עם חטיפה בראש מצפון, כאב ראש בצורת קטיושות, וכאבי רגליים כקסאם מתחברים למחלה אחת. חמאס וחיזבאללה פועלים יחד? בעצם מדובר בשני ראשים של אותה מפלצת. המימון מגיע מאותם המקורות – כספי תרומות מהעולם המערבי ומדינות הנפט, הנשק מאיראן, הדרכה הכוונה וגב חזק מסוריה. מסיבה זו אולי בעצם לא מדובר בשתי חזיתות אלא חזית אחת ויחידה. החזית ביננו לבין סוריה ואיראן. ואולי גם בשביל מנהיגי הכנופייה איראן וסוריה אנחנו בעצם האח הקטן שאפשר לקרוע במכות בדרך לבית ספר. האח הגדול שלנו שאליו המכות מכוונות הוא אמריקה.
- מצד עשירי, אין ספק שחייבים לעשות משהו, ואי אפשר לשבת בחיבוק ידיים כשגונבים לנו חיילים, והורגים במילואימניקים, כשאנחנו במלחמה גם כשיש שקט. אם הפצצות מסיביות של תשתיות בלבנון אינן הפיתרון, אז מה כן? חבר טוב שלי מפנטז על חטיפת גומלין נוסח אנטבה בדמשק או בבירות. אולי. מה שברור הוא שלמרות שצריך אולי להגיב כדאי להתמקד בחיזבאללה ימח שמו ולא בכל לבנון.
- אי אפשר לחיות ולגדל ילדים בישראל בלי להיות אופטימיסט על גבול הפסיכוטי. אם כבר מלחמה וחוטפים קטיושות וזורקים פצצות אז מותר לקוות שכל הדם, ההרס, הרעש והבכי יובילו לשינוי אמיתי שיאפשר התקדמות להסכם. אני מוכרח לדעת שאני מגדל את ילדי לעתיד טוב יותר. מוכרח.
- מחבק את האחים מצפון שיושבים במקלט, חושב גם על השכנים בדמוקרטיה האמיצה מצפון שניערו את סוריה מעליהם רק לפני שנה. כולנו פיונים במשחק לא ברור, תמונה לרגע על מסך טלוויזיה.
- עמי בן בסט כותב על קשר בלתי אמצעי בין הפיונים משני צידי הגבול בעזרת האינטרנט. קשר בין בלוגרים מאפשר שיח עוקף תשקורת ופוליטיקאים. זה ניסוי חשוב במיוחד לאור המשותף הרב כל כך בינינו לבין רוב הלבנונים מצפון.
- חנן כהן כותב מהונגריה על השלט שצריך להחזיק כאן "די להרג אזרחים בפעולות צבאיות", או, "מוות לא מצדיק מוות".
- שוקי גלילי כותב וכרגיל אני מסכים כמעט לכל.
- בעיקר מבולבל.
הוסף תגובה.
