פירמידת הצרכים הקהילתיים
היום הסעתי צפונה תושב מכפר בלתי מוכר.
שוחחנו על המרפאה שהוקמצה בצו בית המשפט העליון.
הוא כועס. יש אלף אנשים בכפר והמרפאה פתוחה רק פעמיים בשבוע. למה לא כל יום?
הוא כועס. אין בית מרקחת הרופא סוחב כמות של תרופות נפוצות וזהו. השאר צריכים ליסוע עם המרשם לעיר.
הוא כועס. קופת חולים לא בסדר. המדינה לא בסדר. הוא בטח צודק.
הוא כועס. אין אמבולנס. דיברתי על נהגים מתנדבים.
דיברתי על התארגנות קהילתית. בקיבוצים יש נהג שמוריד מרשמים ומעלה תרופות במרוכז.
בקיבוצים יש המון כסף הוא אמר. הסברתי שגם במרכזי הקליטה ובקיבוצים יש רופא פעמיים או שלוש בשבוע. שהקהילה משלמת לכוח אדם – אחיות שנותנות מענה ראשוני כשאין רופא. שהאמבולנסים בקיבוצים מוחזקים על ידי נהגים שמתנדבים לכך ללא תמורה.
השיחה התקדמה בשני קווים. ניסיתי לדבר על התארגנות משפחתית, ברמת הכפר, בכל רמה אחרת. ברור לי שהעוני המחריד ומציאות היום יום של עולם שלישי לא מאפשרת התארגנות כזו.
מסלו פרסם בשנות החמישים את סולם הצרכים שלו. צרכים פיזיולוגיים (כמו מזון, שינה, בריאות), באים לפני בטיחות, שבאה לפני צרכים בהשתייכות וכך הלאה, אי אפשר לעלות לשלב הבא בלי שהצרכים בשלב הקודם ממומשים. השפיץ של הפירמידה הוא מימוש עצמי. מעשים שהאדם עושה כדי לחוש תחושה שכזו אינם מספקים צרכים פיזיולוגיים, גם לא בטיחות. הם בשפיץ.
מישהו מכיר סולם צרכים קהילתי דומה? ברור לי שכל עוד שהצרכים הפיזיים של מזון, כלכלה בטוחה וסבירה, חשמל, מים וכביש לא ממומשים, אנשי הקהילה לא יכולים לדאוג ביחד לבית ספר. לחינוך בלתי פורמאלי, או, למרפאה. קהילה בה רבים מתנדבים בצורה מרוכזת לרווחת הכלל, או, קהילה שמממנת בצורה מרוכזת עזרה לחבריה צריכה שכל התנאים הבסיסיים של סולם הצרכים האישי והקהילתי יתמלאו. לפני כן לא יהיה ארגון ועבודה משותפת למען מטרות. כל משפחה היא אי בודד, וקשה לדבר על "כפר" כישות או על קהילה.
אני מניח שקהילות כאלו הן גם פחות בריאות ראשית כי הן יכולות לדרוש פחות – הקול שלהן חלש ולא ממוקד. שנית, כי כשהכלל דואג לפרט החלש והחולה כולם מבריאים.
אז חוזרים חזרה לשאלות של הזנחה בסיסית. מנוונת ומכוונת שמונעת כל אפשרות להתקדמות במעלה פירמידת הצרכים (והמעשים) של הקהילה.
מזה שנה אני מעורב בסיוע רפואי לכפר אחר. עולם רביעי בישראל שמתיימרת להיות עולם ראשון. הרבה פעמים כעסנו, לא, נכון יותר לא הבנו את הפסיביות, וחוסר הארגון של האנשים. כאלו שכישוריהם אדירים. אני לא מוכן לקבל שמדובר בתרבות, שהאינדיאנים האלו שלנו אשמים כי זה מובנה בגנים שלהם. אני בטוח שאם נצליח לענות על פירמידת הצרכים האישית והמשפחתית, נראה התארגנות קהילתית עד לשלב ההגשמה הקהילתית.
אז מה עושים? דואגים לצעוק בכל מקום שהצרכים הפיזיולוגיים, הנפשיים, האנושיים לא מקבלים מענה. כל עוד שמתרחשת ההזנחה מדעת הזו לא יהיה פתרון לבעיות שמציגים הבדווים.
כל עוד זה לא יתרחש נמשיך לדבר בקווים מקבילים שלא יפגשו לעולם לם לם.
הדוגמא ההפוכה היא כמובן המאבק של גנדי בהודו, כשאנשים שלא היה להם מה לאכול היו מוכנים לצעוד ולמחות בעד חירות לאומית.
חוצמזה,גם בשנות הארבעים והחמישים בקיבוצים, אפילו אם לא היה כל כך אוכל, היו ערבי תרבות.
אני אתנסח בעדינות, כדי לא להשמע גזען
אבל יש לי הרגשה שיש פה עניין של סדרי עדיפויות תרבותיים.
ונכון שלא כל האחריות על התושבים האומללים הללו,
אבל חלקה בוודאי אצלם.
תגובה מאת: נתאי | פורסם ביום: 27 ביוני 2006 | בשעה: 9:33
המצב היום הוא לא של שנות ה-50 בישראל. מדובר בהפליה גלויה, בוטה, בלתי חוקית, שערורייתית..
האם ניסו לפנות לבג"צ בנושא?
תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 27 ביוני 2006 | בשעה: 10:02
איך זה שמפלים אותם מונע מהם לדאוג לעצמם?
תגובה מאת: נתאי | פורסם ביום: 28 ביוני 2006 | בשעה: 18:10
גם מיכל וגם ניתאי צודקים כנראה.
יש כאן תערובת עכורה של הזנחה ואפלייה יחד עם תרבות, סדרי עדיפויות, ועוד.
למרות הכל אני מאמין שאם היינו לוקחים את אלף התושבים ומניחים אותם באמצע כפר שמריהו, או, תל אביב עם שירותים וחינוך ותעסוקה, הם כבר היו מתארגנים לעמותה, מפגינים, דורשים אבל גם עושים למען עצמם כקבוצה.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 28 ביוני 2006 | בשעה: 23:28
נראה לי שהתיאור שלך מראה את הקשר.
כל עוד התושבים ממוקדים בכעס (המוצדק) שלהם על הרשויות, קשה להם לראות שביכולתם לעשות משהו בעצמם לשיפור המצב… הנטייה הטבעית היא לקשר בין כעס לבין הטלת האחריות למצב על מישהו אחר, ותחושת חוסר אונים.
אולי ניתן להתחיל משילוב של תושבי הכפר במשימות קטנות של "העצמה", שבהן יראו שביכולתם לעשות. למשל, נסיעה של תושב הכפר יחד עם מתנדב למיון, או לבית מרקחת.
אגב, מצאתי פרויקט דומה, אולי יש מה ללמוד מהניסיון (או שזה הפרויקט שלכם עצמו?):
http://www.web4u.co.il/code_eden/main.asp?cat_id=1296&pID=501
תגובה מאת: יהל זמיר | פורסם ביום: 30 ביוני 2006 | בשעה: 2:43
תודה על הקישור
אסי
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 30 ביוני 2006 | בשעה: 6:11
יש תרבויות שפחות מובנות לעבודה קבוצתית.
כמו שאמרו מקודם, בעליות של הקיבוצים לאנשים היה מעט מאוד, ולמרות זאת הצליחו להתארגן, להקים קופת חולים משותפת, אגודה, ועד.
זה נבע ממין הרגשה של כולם-למען-אחד .
ולא שאין לקהילות הללו הרגשה כזו, אבל אם תרבות אחת משדרת 'בואו נהיה ערבים אחד לשני' ותרבות שניה משדרת 'תחיה בעולם שלך', אז לא קשה לנחש מי מהשתיים תצליח יותר בהנתן אותם נתוני הזנחה ואפלייה.
ולא שהאפלייה היא בסדר, אבל השלב הראשון הוא להקים קול, ולמקהלה מקשיבים יותר מאוסף קולות בודדים.
תגובה מאת: אמיר | פורסם ביום: 4 ביולי 2006 | בשעה: 15:56