"באתי לכאן מלא נוסחאות, אמונות מקובלות, או אמונות שאדם מעמיד פנים שהוא מחזיק בהן. פרקים נפוחים פרושם שיגרון. שיגרון פרושו חומצה סליצילית. את יודעת, השיטות המסורתיות! ובכן, אני נוכח לדעת שכמה מהן מוטעות לחלוטין. קחי למשל את התרופות. נדמה לי שכמה מהן מזיקות יותר משהן מועילות. זו אשמת המערכת. חולה בא למרפאה. הוא מצפה לבקבוק תרופות, והוא מקבל אותו, אף אם אינו מכיל אלא סוכר שרוף וסודה לשתייה. או סתם מים פשוטים וטובים. זו הסיבה שמרשמים כתובים לטינית – על מנת שהוא לא יבין אותם. אין זה צודק. אין זה מדעי. ועוד משהו, נדמה לי שרופאים רבים מדי מטפלים במחלות בגישה נסיונית, כלומר, הם מטפלים בסימנים, אחד לאחד. אין הם טורחים לחבר את כולם לתמונה אחת ולקבוע אבחנה מדויקת. הם ממהרים לומר, משום שתמיד הם ממהרים – 'הו כאב ראש – נסה את האבקה הזאת' או 'אתה אנמי אתה זקוק לברזל'. במקום לשאול את עצמם מה גורם לכאב הראש או לאנמיה

(מתוך המצודהא.ג' קרונין תרגמה כרמית גיא, בהוצאת זמורה ביתן).

לימודי הרפואה מדהימים. יש תשובות לכל החוליים, ולמצב X יש תרופה Y או ניתוח Z. באולמות ההרצאה ובחדרי הסמינרים הבעיות מנותחות בסכין חדה, פעמים רבות הדיון מתקיים במנותק מההקשר – מי האדם הסובל, מאין בא, ולמרות זאת התשובה קיימת. תמיד קיימת. וסטנדרטית לכל המטופלים. לבתי החולים – זירת ההוראה המרכזית של הרופאים מתנקזים חולים שיש פתרון לבעייתם. חולים עם בעיות אחרות נמצאים בנקודה עיוורת. לא תמיד רואים אותם. לפעמים מודים שאנחנו לא יודעים איך לטפל בבעיה ומנסים להעביר את הכדור החם הלאה. מרופא הפרקים לנאורולוג וממנו הלאה למגרש בגסטרו, ולמרפאת הכאב, וחוזר חלילה לרופא המשפחה, ולבדיקה עם מחטים, ולבדיקה עם קרניים, ותשובה אין.

גם אני הגעתי מלא בתשובות. יודע. ולאט לאט מתברר שיש הרבה שאני יכול לעשות למען מעט מהחולים שלי, ומעט מעט שאני יכול לעשות למען רובם. הם באים אלי. ואין תשובה. הצלחנו במאמצים חברתיים משותפים של הנדסה, סניטציה, מזון טוב, וגם חיסונים ורפואה, להאריך את החיים. אורך החיים הממוצע קפץ בעשרים וחמש שנה מזה שבתחילת המאה העשרים. כאשר מביטים אל החלקים האפלים והעניים של כדור ארצנו אפשר לראות את אורך החיים הישן והטוב ואפילו פחות טוב מזה. יחד עם המוח שעובד, והרצון לחיות ולהנות מהזמן על האדמה מופיעה שחיקת הגוף. המכונה חורקת, יש כאבים. כאן. ושם, וגם פה. ובאים לרופא, ובניגוד למוסך אין תמיד חלקי חילוף. גם לא משופצים. גם צעירים וצעירות רוצים לחיות חיים מושלמים. בלי כאב. בלי הרגשה רעה לפעמים או סחרחורת. עם קצת יותר שער. עם קצת פחות שער. בלי אפטה בפה. בלי כאב במרפק. אם אנחנו מוכרחים להיות מושלמים אז ילדינו פי אלף – כליל השלמות. וכך, ילדים חמודים, יפים, ועליזים הופכים גם הם לחולים. ויסות חושי, או, מוטוריקה עדינדינה, או, תחושה במרחב, הילד עייף או לא אוכל כלום, או, אוכל יותר מדי. אין לי תשובות. אוףףףףףףףף.

בכל יום אני עומד מול אנשים בלי מענה. והם מצפים. ורוצים את בקבוק התרופות, או, מנת הבדיקות, או, לפחות איזה ריפוי קטן בעיסוק, ופיזיוטראפיה טרייה, וכמות החולים שאפשר לספק או "לרפא", כל כך קטנה. לא לומדים את זה למעלה במגדל השן. והבריאים הללו קופצים למומחים. ומוקפצים בחזרה אלי. וחלק מקבלים ריטלין, ואחרים מקבלים כדורים אחרים, וקצת משתפרים. אבל הרבה לא. ואם חשבתי שזה רק בשנות האלפיים, שבעבר אנשים היו מוכנים לקבל את הכאב, הסבל והקשיים של החיים בלי לחפש פתרונות שווא אצל הרופאים, מגיע קרונין כמעט מאה לאחור ומביע מבעד לזמן את תחושות האתמול והתחושות של היום ובטח גם של מחר.

דבר אחד לא למדתי בפקולטה. לאגור אומץ ולאמר לאדם 'יש לך כאב, ואני יודע שהוא מפריע לך מאוד אבל אין שומדבר שאני יכול לעשות כדי לשנות אותו, או, לעוות אותו או לקצקץ אותו'. גם אם נשים את הכאב מתחת לאלף מיקרוסקופים ובדיקות לא תהיה לי תשובה חכמה יותר. אני מוכן לדבר איתך על הכאב או על העייפות, או, על חוסר הוויסות החושי, אני מוכן לנסות לעבור יחד את המסע, אבל אני לא יכול לרפא. ואל תקנה את התרופה בשלוש מאות שקלים. לא. המוח שלך נפלא אבל הגוף גונח תחת שמונים שנותיו. ואותך גבירתי גם, קשה לי לרפא. העבודה שלך לוחצת, והבית חייב להיות מוזאון, והילדים טיפ טופ, ועם הבעל לא משהו, ואת מתפלאת שיש לך חולשה? או כאב ראש? וכלום לא עוזר? לפעמים אני מרגיש שאני יכול אולי להגיד, אבל בפנים ממש אני עוד לא מאמין שאחרי כל הספרים, והמבחנים, והמדעיות של המקצוע הנהדר הזה אני לא יכול לעשות כלום. אז אני רושם תרופה. או נותן בדיקה. וסוגר את הדלת ועובר לצרה הבאה. ומקווה להגיע הביתה בערב ולעצור את הקולות והבעיות של כולם ופשוט לישון.