חדרון במרכז הקליטה. שני ילדים וזוג הורים. מיטות סוכנות ערומות מסדינים, שמיכות. מקרר סוכנות, מיטת תינוק פתוחה. יושבים ומשוחחים. הילדון נפל מספר פעמים מהמיטה. באתי לברר. מסתבר שהיתה פתוחה כל הזמן (איך באמת קוראים לדלת של מיטת תינוק?). ליד השירותים קנקן. מסתבר ששואבים מים מהאסלה – שנתפסת כבאר הפרטית צרכים – במקלחת. מדברים. על החיים לפני העליה. על החיים מאז העליה. על הקושי בהסתגלות, על לימודי היהדות. על החיים בכפר וההמתנה הממושכת בעיר. מחייכים. יוצרים קשר.

בית בקיבוץ. תמונות של נכדים. מקרר גדול. מזגן. אישה מספרת על הנכדים בתמונות. גם בודקים לחץ דם. אוכל פטל מהגינה. אני מציץ במקרר – מלא, במיטה בחדר השינה. נכנס לשירותים מציץ בארון התרופות וייייי כמה. מסמן לעצמי מקומות למעקה בטיחות, שטיחים שכדאי להרים. מסתכל על הספרייה, משאיל ספר היסטוריה על האימפריה המונגולית. שואלים אם אני רוצה להצטרף לארוחה. אני יושב לשולחן ומצטרף (בונוס?).

כאשר הרפואה הפכה לעסק עם תפוקות ותשומות, ותורים ועלויות ועזבה את העיסוק בטיפול ושירות לאנשים היא וויתרה כמעט לגמרי על ביקורי הבית. הרעיון בו הרפואה מגיעה אל החולה נחשב היום מהפכני ובטח לא כלכלי. חלק מרופאי המשפחה ממשיכים לעשות ביקורי בית, רובם לחולים מרותקים שאינם יכולים להגיע למרפאה. רוב רופאי המשפחה היו רוצים לעשות יותר אך בסד הזמן ולחץ העבודה ביקורי הבית הפכו לטורח. 

הרופאים איבדו לא רק כלי רב עצמה להכרת המטופלים ולהעמקת הקשר מטפל מטופל, הם איבדו את האינטימיות שיצרו ביקורי הבית, אינטימיות שמנעה שחיקה. כשמכירים את המשפחה, את הבית, כששותים משהו קר בסלון, כשרואים את הציורים של הילדים, או, את יצירות האומנות של הסבתא, חולים הופכים להיות אנשים. ומאנשים אכפת, לאנשים עוזרים. חולים שלא מכירים מפנים הלאה ומבקשים מהם לחכות בתור.

פאטצ' אדאמס מאמין שאבדן מערכת היחסים האנושית הוא אחד הגורמים לעלייה התלולה בתביעות רשלנות. כי איך אתה יכול לכעוס על הרופא שהוא קצת גם חלק מהמשפחה? לאנשים, לבני משפחה סולחים על טעויות.

אני אוהב ביקורי בית. יש בהם זמן. הכל יותר נינוח. המטופלים נינוחים יותר בסביבתם הפרטית. ביקור בית הוא גם מסר למטופל. אני חושב שאתה חשוב. אני רוצה להכיר אותך יותר. אני מתחשב בנוחות ומכבד את הצרכים שלך לפני אלה שלי. אני כאן כדי לשרת אותך ולא להפך.

וילה בפרבר. עשרה חדרים. שמונה טלוויזיות. הדלת נפתחת על ידי הפיליפינית, ואני עולה למעלה לחדר העבודה. הילדים בחדריהם, דלתות סגורות. אדם מפוחד יושב בחדר מאחורי שולחן עץ גדול. בודד. עצוב. הוא ביקש ממני להגיע אך לא העז להטריח את ילדיו לסייע במכאוביו. אני מדבר בקול רם. עושה רעש. נערה יוצאת מחדר, מה קרה אבא? שום דבר הוא אומר. אני אומר שאולי אצטרך לשלוח אותו לבית חולים. נערה קוראת לנער. נערה מביאה כוס תה. מניחה יד על כתף של אבא בודד. נער מצלצל לאמא. אמא באה מהר. כל המשפחה ביחד בפעם הראשונה זה זמן. מדברים. אבא מרגיש יותר טוב. אני משאיר כמה "סוכריות ורודות" ומרשם ויורד במדרגות. משוחח עם פיליפינית. שלוש שנים לא ראתה את ילדיה. עצובה היא מראה תמונות. אני יוצא.

היכולת להבין את הבעיות של המטופלים בסביבתם הטבעית גבוהה הרבה יותר. בסביבה הסטרילית של המרפאה או בית החולים אדם מנותק מהקונטקסט. ביקור הבית מחזיר את הקונטקסט לאדם.

ד"ר בייקר מבית קטן בערבה על הדיליג'נס בדרכו לעוד לקוח מרוצה. מתוך זכרונות מבית קטן בערבה.

ביקור הבית מאפשר לי לחבר את החולה אל משאבי ריפוי שלא קיימים בדרך אחרת. לגייס את הבת לטיפול באבא. לסייע בהתאמת אמצעי ניוד בבית לאדם מרותק. לוודא שאדם חי בסביבה בטוחה, נקייה אוהבת ובריאה שמהווה תשתית חיונית להחלמה. אני מאמין שביקור הבית גם מעלה את האמונה של החולים בטיפול שאני נותן, מגבירה את שיתוף הפעולה שלהם עם הטיפול ומקדמת את בריאותם.

מעבר לתועלת למטופל יש בביקורי הבית תועלת גדולה לרופא.זו זכות בלתי רגילה להציץ לקרביים של חיים של אדם ומשפחה וללמוד. עיצובים לסלון, מתכונים, מערכות יחסים, על אנשים וגם כלבים. סיפוק יצר מציצנות קמאי. אנשים מעריכים ביקורי בית. הרבה פעמים הכרת התודה והגאווה מרפאת יותר את השחיקה שלי בסופו של יום מאשר את מחלתם שלהם.

זו הרפואה מהסרטים. תיק שחור, כרכרת דיזל לבנה, רופא וחולה. זו הרפואה עליה חלמתי.

ובעצם, אם חושבים על זה לעומק, ביקור הבית הוא פרוצדורה רפואית זולה ובטוחה למדי. אין צורך בהכנסה שלה לסל התרופות, ואין הרבה תופעות לוואי (מלבד אותה פעם בה התנפץ בכרכרה הקרטר בשביל עפר). ובעצם, יש כאלו שחושבים על כך לעומק. באמריקה ירום הודה החלו בתכנית ביקורי בית במסגרת הרפואה הציבורית שניתנת לקשישים. מדובר בקשישים מרותקים או מוגבלים מאוד מסיבה אחרת. כאלו שפונים ישר לחדר המיון באמבולנס ולרוב גם מאושפזים. יקר… ביקורי הבית לנוסעים המתמידים של חדר המיון הם תחליף טוב וכלכלי (כדאי לקרוא את הכתבה בקישור).

עוד לאחרונה, התופעה האמריקאית כל כך של "רפואת בוטיק" רופאי משפחה שמקדישים עצמם לטיפול פרטי ואישי במספר קטן של אנשים. כל מטופל רוכש מנוי לרופא (500-2000$ בשנה) ותמורתו מקבל טיפול אישי צמוד. רוב הביקורים נעשים בבית האדון. הרופא זמין לשאלות בנייד 24 שעות ביממה. במקרה של אשפוז או הפנייה סבוכה הרופא (ועוזריו) דואגים לסדר את התורים, ללוות את המטופל בבית החולים, לספק מידע והגנה בתוך האשפוז, ולקדם כל מה שצריך קידום. רופא שמטפל במאה אנשים כאלו יכול להרוויח 100000$ בשנה, משכורת יפה גם באימפריה הצפון אמריקנית. רק לשם השוואה, משרה מלאה של רופא משפחה בישראל כרוכה בטיפול ב 1500 "נפשות". מעבר לצדדים האפלים של רפואה פרטית כזו לעשירים, מדובר כאן בהוכחה שיש ביקוש ובסיס כלכלי מוצק לרפואת ביקורי בית.

ד"ר קווין בביקור בית + הופעה.

עוד יותר מעניינת העובדה שעשירים שיכולים ללכת למומחה הטוב ביותר בכל עת בוחרים ברופא משפחה ובמודל של "רפואה מקרבת" ואישית. מסתבר שרפואת משפחה אינה רק רפואה לעניים. 

נראה שביקורי הבית הופכים (אינשאללה) לאופנה וממשיכים בתהליך החיוני של יציאת הרפואה מהארון המוסדי של בית החולים אל העולם הרחב, אל האנשים, אל הבתים. גם במסגרת הציבורית רופאים יכולים לבקר. ויש לתגמל את הרופאים המבקרים בזכות החסכון הכלכלי שטמון בביקורים.

והכי חשוב – רוב האנשים זקוקים לקצת אהבה וחסד בעידן המנוכר שלנו. במיוחד החולים שבנו. כל אדם יכול להביע אהבה לאדם קרוב באמצעות ביקור בית. קשישים רבים נמקים בבדידות בלי קול אנושי במשך ימים מלבד הטלוויזיה. בלי מגע אנושי במשך שנים. כל אדם יכול לרפא קצת באמצעות ביקור בית, לא רק רופאים. אם השכנה מלמטה חולה אפשר וכדאי לדפוק בדלת, לחייך. כל אחד יכול לעשות את הרפואה הישנה ביותר. זו שבוצעה על ידי שכנים, אנשים בקהילה, ולא על ידי מקצוענים שנטשו את הקירבה ואת כוח הריפוי של ביקור החולים.

*הערה – כל המקרים שמתוארים שואבים מהמציאות אך אין קשר ממשי בינם לביקורים אמיתיים. אם מישהו מזהה את עצמו בסיפור – הוא טועה. בכוונה תחילה מקרים אלו מעולם לא קרו (אבל היו המון דומים J).