בחזרה מחדר המיון.

כבר כתבתי קצת על בית חולים במחשבות על רפואה 1.

כאן קצת תוספת.

אני לא אוהב בתי חולים. בית חולים הוא מוסד שבנתה החברה לטיפול בחולים. בית החולים חיוני לטיפול בחלק מכל המחלות, אבל משמש גם לבידוד החולי הקשה בבועה. בתי החולים הוציאו את החולים (וגם את רוב הרופאים) אל מחוץ לגדר החברתית, והם מתפקדים כיקום קטן סגור ונפרד.

בתי החולים נמצאים בתהליך איטי של סיפוח. סיפוח של החיים והפיכתם לרפואה.

כיום רוב המוות מתרחש בתוך בתי החולים. גם הלידות. שני אירועי חיים משמעותיים שהתרחשו בעבר בעולם הרחב, בקהילה, בחיק המשפחה, הפכו לפרוצדורות רפואיות זרות. כחברה וכאנשים איבדנו את היכולת להתמודד עם מוות, ואנחנו סוגרים אותו בשקט בחדרים הרחוקים במחלקות בית החולים.

המוות תמיד היה חלק אינטגרלי גם אם סופי בחיים. מוות לרוב היה מתרחש בבית מאחר ולא היה ניתן לעשות הרבה ברוב המקרים כדי להציל אנשים שסבלו מגידולים, מחלות זיהומיות, התקפי לב, ושאר מריעין בישין. המוות היה נפוץ מאוד, ולמרות שהיה עצוב וסופי בדיוק באותה המידה כמו היום, לאנשים, משפחות היו מנגנוני התמודדות עם גסיסה של אדם בחדר הסמוך, עם מותו ההדרגתי אם כי בלתי נמנע. בתהליך קצר יחסית של מאה שנה בערך הפך המוות לסטיה. כישלון. אירוע שלא צריך לקרות. רוב מקרי המוות מתרחשים בבית החולים גם כאשר האירוע ידוע מראש כמו אצל חולים אונקולוגיים, קשישים בני מאה עם דלקת ריאות, או, פגים עם סיכויי חיות זעומים. ההיכרות האינטימית עם המוות נלקחה מהקהילה והתהליך כולו נעטף בחדרי חדרים ומסדרונות בבתי החולים. מנגנוני ההתמודדות של אנשים עם המוות נשחקו לאט, ובעצם מוות הפך מאירוע בלתי נמנע לדבר שניתן למנעו, וגם אם לא – חייבים לקחת את הגוסס לבית החולים כי אולי הוא צריך אינפוזיה, או, אנטיביוטיקה, או, לאכול, או, פשוט שלא נראה אותו. שלא נהיה ליד מוות.
התהליך נקרא מדיקליזציה של החיים ובאותה מידה הרפואה גנבה גם את תהליך הלידה והפכה אותו לפרוצדורה רפואית למהדרין.
רוב המטופלים שלי נפטרים בביתם. רוב מקרי המוות ידועים מראש, וקורים אצל אנשים בערב חייהם. אני לא רואה סיבה לאשפז שוב ושוב אישה בת תשעים עם זיהום שחוזר על עצמו, שאינה בהכרה, באי ספיקת לב קשה, כשאני יודע שזו תקופת חייה האחרונה. אני מעדיף לעבוד עם המשפחה והקהילה כדי לבנות את החוזק לאפשר מוות מכובד, בחיק האהובים, במיטה של החולה, עם המוזיקה שאוהב, ובלי להעביר את הרגע האינטימי הזה לחיק המנוכר של המוסד הטוטאלי שנקרא בית חולים.
העבודה הזו קשה. כי גם אני כרופא אקטיבי בחינוך שלי ותמיד אולי אפשר לעשות משהו. איך אפשר להשאיר איש עם מחלה גרורתית בבית? אולי הוא צריך מנת דם? אולי יעשו קולונוסקופיה ויעצרו את הדימום? אולי?? המשפחה גם לא יודעת להתמודד, פוחדת לראות את רגעי הגסיסה. עם הכנה נכונה ועבודה ממושכת אפשר להפוך את המוות לאירוע מחזק. אחד ממטופלי שכב על מיטתו בלילה האחרון לחייו. בשקט ובעיניים עצומות. כל ילדיו היו עמו ושכבו לידו בתורות. הם ליטפו אותו וחבקו. הוא היה בבית שהיה שלו. כשעלתה השמש, הוא פשוט עבר מן העולם. בשקט. באהבה. הילדים חיבקו אותו, זה את זה, ואת ילדיהם שלהם. ברור שזה היה עצוב, אבל, לא דיברו כאן על פשלה, ולא החדירו עירוי כואב, לא קשרו למיטה, ולא הנשימו. הרפואה גזלה את המוות מהאנשים, הפכה אותו לסטייה כי תמיד יש מה לעשות. היא גם גזלה את המוות מאיתנו הרופאים, כי אנחנו חווים אותו ככישלון במקום לחוותו כהצלחה בהתקדמותו של הטבע.

חוקרי מוות מעידים שמוות הוא לאו דווקא תהליך קשה שכרוך בסבל לגוסס.

ספר נהדר בנושא של חוקרת המוות הגדולה מכולן – המוות חשוב לחיים של אליזבט קובלר רוס תורגם לעברית. כדאי לכל מי שרוצה להבין קצת יותר את מה שאי אפשר להבין.