התנועה ליישוב הנגב של ישענר זאף
החציל והאגדה מקים התנועה לישוב הנגב באחלה פוסט.
אני כבר הגשמתי – אבל תמיד טוב להיות חלק מתנועה. מקבוצה. שזזה. באלכסון (לא קדימה פויה).
האם יש תקווה לנגב הישראלי?
הרושם שלי כתושב הנגב הרחוק הוא שחלום הנגב כעתודת הארץ המובטחת נגוז אל עבר מערב פרוע עצוב וזנוח.
אני זקוק לחצילים וגם לאנשים שיבואו לגור לידי, מבחינתי כולם פציינטים ללא הבדל דת, מין, טחינה או מיונז.
יהיה מעניין.
בהמשך תמונות מהדרך לעבודה.
קשת מדברית חרפית בדרך לעבודה.
שיטפון מדברי בבוקר מוקדם בדרך לעבודה. כמה כיף לחזור לפוך.
ואני חושבת שזה דווקא אסון.
אנא קרא:
http://www.notes.co.il/rinat/16175.asp
ואל תוותר על הסרטון שבסוף הפוסט 🙂
תגובה מאת: רינת | פורסם ביום: 20 במרץ 2006 | בשעה: 13:05
וכתבתי לך מתחתית הפוסט שלך.
וראיתי את הסרט.
מזמין אותך להגיע ולחוות איתי את הצרות, שמובילות אותי למסקנה שרק אנשים טובים – וצפופים 🙂 יצליחו להציל את הנגב.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 20 במרץ 2006 | בשעה: 13:15
חלום הנגב עומד לקום לתחייה. חצילים אמיתיים לא יכולים לקבל את ההזנחה ואת תת-התנאים של הפריפריה כיום.
אנחנו עוד נשנה!
ודרך אגב, אני דווקא כן בעד יישובים חדשים. בעיקר קיבוצים ומושבים. אני לא חושב שיישובים כאלה מזיקים, אלא דוקוא תורמים ושומרים על איכות הסביבה.
ולפחות הם מאפשרים חיי כפר. לא כולנו חיות אורבניות…
תגובה מאת: ישענר זאף | פורסם ביום: 20 במרץ 2006 | בשעה: 14:54
נשארת בעיר, אתה יודע איזו. אידיאולוגית שכמותי 🙂
תגובה מאת: רינת | פורסם ביום: 27 במרץ 2006 | בשעה: 0:49