אז נסעתי להחליף היום רופא בקהילה קטנה אחרת.
ד"ר בייקר
בראשית ימי לימודי הרפואה היה החזון או שמא פנטזיה? להיות רופא כפר. לעבוד במקום קטן ומרוחק, לבד, לבד, להיות חלק טבעי מקהילה בה כל אחד מכיר את חברו, ויותר מכך זקוק לו. כי בבית קטן בערבה הרופא הזדקק למכולתניק שצריך היה את הנפח לפרזול הסוסים, שהיה צריך את הרצען והסנדלר, וכולם יחד הזדקקו לרופא. בחלום הייתה כרכרה קטנה ושחורה, סוס קטן ושחור, תיק קטן ושחור, ואולי אפילו גלימה שחורה ומחממת. ככה רציתי. לעבור בשביל מאובק ולשמוע "בוקר טוב דוקטור", לקבל בקבוק שיכר אחרי טיפול טוב. להרגיש חלק משבט מודרני. טוב, ברור שגם הרופאים המיתולוגיים של מסע בין כוכבים בונס וקראשר, השפיעו. אולי אפילו יותר.
התפכחות
אחרי הפנטזיה באה גם האידיאולוגיה. תגובת נגד אישית אל מול הניכור של המקצוע שלי. בכל חדר בבית החולים ראיתי סבל אנושי מצד אחד, ורופאים אדישים מהצד השני. אנשים שהפכו לבעיות ולמחלות בלי איש מסביב. סובסטרט טוב לתרגול הרפואה הקדושה. לא הצלחתי לקבל את המצב של חולה בא חולה הולך. חולה מת, מתפנה מיטה, חולה מגיע. אדם הופך חולה. חולה נעלם. הביתה או באיסוף מהיר אל אבותיו. פנים, ועור וידיים וורידים ולב וריאות, בלי נשמה. רוב הרופאים לא יודעים במי הם מטפלים. מה אהבותיו, תשוקותיו, במה הוא גאה. מי האנשים האהובים עליו ביותר. מה הטרגדיה הגדולה של חייו. מה ההישגים. איך היה רוצה למות… ולחיות? ואני רציתי להכיר את המושבניק טוב הלב, את סיפור הקרבות הנועזים ממלחמת השחרור, את הצלקת של כדור הלגיון הירדני. את הילדים שנולדו, אלו שחזרו אל האדמה. רציתי לעבוד עם אנשים. במקום סדרה זריזה של סטוצים מהירים רציתי את הרומן. מערכת יחסים. אלף מערכות יחסים.
שטחיות.
חוץ מזה שאני שטחי. לא מעניין אותי להיכנס לקצה חומצת האמינו של האנזים המיטוכונדריאלי שטעות קטנה בה גורמת למחלה שאפשר לזהות על ידי עשרים סימנים, אבל יותר מלזהות אין מה לעשות. לא עניין אותי לעבור פירוק מקצועי ושנקרא תת התמחות ולהפוך לרופא של חמש מחלות. מומחה לכבד, או, מומחה למחלות כליה בילדים. המומחיות נשמעת יפה על הנייר אבל באה במחיר אדיר של אבדן יכולות רבות. מעדיף לדעת קצת על הרבה, ואיפה שרוצה להעמיק, להעמיק. מעדיף לחבר את המחלות לאנשים ואז לקרוא עליהן וללמוד, או, להתייעץ. להיות יכול לעזור להרבה אנשים בהרבה בעיות.
שלוליות
למדתי שקשה לטפל רק באדם, יש מעגלים הולכים ומתרחבים בהם נוגעים. כל טיפול או התערבות כמו אבן בשלולית יוצרת מעגלי השפעה. במשפחה, בקהילה, בחברה? המעגלים האלו ברורים בקהילות קטנות. אני יודע שאם אעזור לחולה אחת להרגיש טוב יותר, זה יעזור לבעלה, לבנה, לחברה של הבן, לחבר של החברה, וברפרוף פרפר של תיאורית הכאוס גם לי.
ברור היה לי שהצורה האולטימטיבית לעשיית רפואה שכזו צריכה להיות בקהילה קטנה. ברור היה לי שאני צריך להיות חלק מהקהילה, לחלוק את חיי עם המטופלים. לפגוש אותם בבוקר, לשבת אחר הצהריים עם כוס קפה או ביום שישי על בירה (אחת, כי אי אפשר להיות מסטול. מי יודע מתי יצטרכו אותי להחייאה חס וחסיסה).
לא ידעתי באמת כמה מחיר גובה העבודה מקרוב. מחיר כבד לפעמים. לפגוש את השכנים שלי ברגעי החולשה, לדעת את הצרות, לראות אותם ברגעים המכוערים, בחרדה, ואז לראות אותם שוב מחר בבוקר, גם אחרי רגעים קשים. יש ימים שבדרך הביתה מהמרפאה אני מרגיש שהשכנים, החברים לקהילה שאבו חלקים מהנשמה.
הלכתי להחליף רופא בקהילה אחרת. ופתאום היה לי קל. הצרות שלהם לא ישבו לי בין השכמות בדרך הביתה, ועל הכרית במיטה. פשוט באו, נבדקו, קיבלו טיפול וסלמאת. בלי כל הבילבולציה הרגשית של הקרבה. אולי יותר פשוט להיות בחדר מיון? לעבוד בבליץ? חולה בא, מקבל טיפול זריז ומשוגר הלאה. הביתה, או, למחלקה. טיקטק.
עיר הנמלים
כשהייתי ילד היה משחק כזה. מוציאים מקופסה מעין אקווריום פלסטיק, ממלאים בחול, צדים מלכת נמלים מבחוץ ואז יושבים ומסתכלים על העיר שנבנית. בשלב מסויים מפסיקים לדאוג למלכה ומתחילים לדאוג לעיר כולה. לקהילה.
במקום סטוצים רציתי מערכות יחסים, עם עומק. מערכת היחסים דורשת עבודה. מערכת היחסים עם קהילה דורשת הרבה יותר עבודה. צריך ללמוד את הקהילה, לדעת לחוש את הדופק שלה. לרפא אותה, ללמוד על המחלות הכרוניות שלה החולשות והחוזק, ולטפל אם אפשר. חוסר יציבות או התקף חרדה קהילתי יכול להתבטא בחדר ההמתנה בתחלואה אמיתית. החלטתי שאני לא הולך ללוויות של המטופלים שלי. אני לא יכול. כל מוות או התקף לב פתאומי מביא לעשרות פניות עם מחושים בחזה. משבר בעיר הנמלים משפיע על הנחיל כולו.
אימפוטנציה
למדתי מהר גם שהיכולת שלי מוגבלת. משהו שבבית הספר לרפואה לא לומדים. לפעמים יש את הכלים לעזור לאדם חולה אבל משהו לא עובד. הוא לא מוכן, אתה לא מצליח לגעת, הזמן לא נכון. צריך ללמוד לסגת לאחור, לתת לדוקטור זמן לעבוד. רוב הלימודים שלנו הם בבתי חולים. הטיפול באנשים בבית החולים שונה לגמרי מהטיפול בחוץ. לסביבה המלאכותית של בית החולים מגיעים חולים עם בעיות שהרפואה יודעת להתמודד עמן. אנלוגיה ששמעתי פעם משווה את ההתמודדות עם חולי בבית החולים לסביבה של גן חיות. הכל סטרילי. שקט. מוגבל. בג'ונגל שבחוץ יש הרבה יותר פרמטרים לשינוי. הרבה יותר בעיות. למדתי שיש המון בעיות שאני עומד מולן ואין לי תשובה טובה. עייפות. כאבים במקומות שונים. גוף שמזדקן עם נפש צעירה שלא מוכנה. צניעות. אני לא יכול לעשות הכל. לא קל לנו כרופאים להכיר בכך שבעצם יש הרבה שאנחנו יכולים לעשות למען מעט אנשים, ומעט שאפשר לעשות למען הרוב.

אחלה מקצוע. המשך יבוא.