לפגוש את החברה ואת חבריה הערבים. למצוא מחדש את החרדים ולבדוק עם עצמי איפה אני ואיפה הם יכולים לפעול יחד כדי שיהיה לכולנו טוב יותר. לפגוש בתל אביב חילונים שבונים את המחנה החילוני, כדי שיהיה מי שידבר, ידברר ויבנה את המוסדות של המחנה שבדרך. לשוחח עם מנהיגים של הקהילה הדתית הלאומית, לשמוע את השפה שלהם, לקנא לא מעט, להתעצבן תועפות, ולהגיע הביתה בשלום.
בשבוע האחרון הסתובבתי בין הקהילות עם שאר עמיתי לתכנית ענבר – אנשי רפואה בתכנית מנהיגות וניהול בשירות הציבורי בתחום הבריאות. חבורה של גיבורי על שאני מחוויר לידם בעוצמות. ביכולות.
נפגשנו עם מנהיגים ברשויות ערביות, עם אקטיביסטים, בדלנים ומחברים, מנהיגות מדהימות שמובילות שינוי מתוך הבנה שאף אחד. אף אחד לא יעלם כאן, ושהגיע הזמן שנבין את זה.
הנחת היסוד של השבוע היא התובנה שאין ולא יהיה כור היתוך. רבע מהילדים בתוך הקו הירוק משתייכים לאוכלוסיה הערבית, רבע לחרדית, ובקרוב רבע מהילדים דתיים לאומיים ורבע חילונים. הנחה נוספת היא שצריך לוותר על הפנטזיה שכולם יהיו כמוני. שנהייה דומים זה לזו. ועם זה צריך להסתדר. נצטרך ללמוד לעבוד עם החרדים בלי לנסות להפוך אותם לחילונים, וגם הם. יצטרכו לקבל אותנו. נצטרך להבין ששיפור התשתיות בכפרים ערבים, הגברת הטוב שלהם, החינוך הבריאות תוביל לטוב של כולנו. שהאתגר הגדול שעומד בפנינו הוא להביא 75% מהגברים החרדים לעבודה בלי שיוותרו על הלימוד, ועל הקהילה שלהם. שנצליח להכשיר ולהעסיק 50% מבנות ערב הישראליות בלי שיוותרו על הסיפור שלהן, על המסורת או על המשפחה. גם אם הזהות שלהן מבולבלת. אם נצליח לעשות את כל זה – נהיה על הסוס. כולנו נרוויח.
שבוע קהילות של מעוז לוקח אותנו לתחילת הדרך. הבסיס של שיתוף הפעולה לקידום החברה של כולנו מתחיל מהבנת הסיפורים של הקהילות השונות. אני צריך להבין את המשמעות של הלימוד בחברה החרדית, ולפחות לשמוע את הרצון של הדתיים הלאומיים לשמור על בנותיו ובניו מפני הורדת הכיפה. חייב לשמוע את האסון של האוכלוסיה הערבית שנובע מעצם זה שפרצה להם המדינה בשנת 1948, ושוב ב1967. ומארבעת המודלים האלה להבין אולי בפעם הראשונה שכל קבוצה כזו היא ספקטרום. מודל. שמכיל מלא תת קהילות.

להבין שהחילוני בתל אביב דומה לי שגר בכפר בנגב אבל שונה לגמרי. לחקוק בזיכרון שערבי יפואי מוסלמי מדבר אותה ערבית כמו השכן הבדואי בכפר הלא מוכר אבל הם לא יכולים לדבר בקול אחד.
התובנה המרכזית שלי מהשבוע המרגש הזה מתחילה בחינוך. הילדים שלי מקבלים חינוך שונה לחלוטין מזה שמקבלים בבני ברק, או בעלי, או, בלוד. החינוך שלנו שמפורק למערכות נבדלות מייצר פירוד, חוסר הבנה ובעיקר חוסר תובנה. נראה שיש בזה כמעט כוונת מכוון. או שלא.
התובנה השנייה – שיש המון שנוכל לעשות ביחד גם אל מול חוסר הסכמות.
הגאווה הגדולה ביותר שלי היתה במערכת הבריאות שלנו. אחת מהמערכות הציבוריות היחידות שבה יש כמעט לכל פלח אוכלוסייה ייצוג, אחת מהבודדות שמאפשרות שפה משותפת רחבה ביני לבין הרופאה הערביה בכפר בצפון. מערכת אחת לכולם, עם פערים ואתגרים וקשיים – אבל אחת. שמדברת בשפה מרפאת, חומלת, שנותנת מהחברה אל החלשים שבה. מערכת שמאפשרת ניוד חברתי ובעיקר לחלום. האוכלוסיה הערבית כבר מבינה את זה ומיטב בנותיה ובניה נכנסים למקצועות הטיפול. גם החרדים. ביחד נוכל לבנות מערכת שבה כולם מרגישים בבית.
התובנה השלישית היא כמה צדדי הציר המרכזי שבו אני פועל. ציר שמנסה לחבר בין פריפריה למרכז, בין הנגב לתל אביב. כי בנגב בפוליטיקת המסכנות – במקום שמדינת ישראל – הממלכה כמעט לא נוכחת, קל לי מאוד לשתף פעולה עם הדתי הלאומי שגר לצידי ועם מנהל בית הספר הבדואי בכפר הלא מוכר כאן בפינת הצומת. אני מבין שהשבט שלנו – שבט הנגב – שכולל קבוצות שונות, עצוב וכועס על הממלכה, וגם יש בו המון תקווה, הוא השבט שממנו נצמח אם רק ננסה.
שבוע מרגש ומאתגר. בכיתי וצחקתי. בלילות לא הפסתי לכתוב ולחשוב. לכעוס ולהתעצבן ולהתנחם ולהתחבק.
מאושר על ההזדמנות המיוחדת הזו להשתתף בתכנית ענבר – להיות חלק מקהילת מעוז. קול קורא לענבר ד ייצא עוד כמה שבועות. אני קורא לכל מי שיכול, שחולם לשנות משהו. לרפא. לסייע בהחלמה של כולנו, להרשם ולבוא. נלמד משהו ביחד. ונעשה.