בשלושת השנים האחרונות אני מדריך מתמחים ברפואת המשפחה. הם מגיעים לעבוד תקופה ארוכה במרפאות שלי ואנחנו עובדים יחד.

רוב המתמחות והמתמחים שמגיעים אלינו לאמצע המדבר שונים. כאלה שכבר ראו דבר או שניים בעולם הרפואה, מחפשות ומחפשים משהו אחר. איזון בין משפחה עבודה וחיים. עבודה מחוץ למפעלים הגדולים של בתי החולים, רפואה מקרבת, אוהבת, חומלת. טכנית פחות. משמעות. בתקופה של החונכות הם עובדים במקביל אלי ורואים מטופלים, אנחנו נפגשים להדרכה כל יום בסוף קבלת הקהל, ועוברים על המקרים. פעמים רבות אני עובר לחדר של המתמחה למענה על שאלה ממוקדת, ופעמיים בשבוע אנחנו יושבים להדרכה אינטנסיבית. סביב נושאים רלוונטיים, או מקרים מורכבים, או בכלל.

בשבוע שעבר נשארתי לבד עם אחת המתמחות. המתמחה שלי נסעה, השותף שלי במרפאות נסע, והיו לי שעתיים ביום ראשון אחר הצהריים לשבת בחדר עם המתמחה השנייה כשהיא קיבלה קהל. לחנוך לאט ובזהירות את מיומנויות התקשורת. לעזור לה במעבר מרופאה למרפאה. היו שם כמה דברים פשוטים כמו שטיפת ידיים כשהמטופל רואה את המים הזורמים, דרך הזרימה של המפגש, וכמה נושאים עמוקים יותר. להיישיר מבט. מה היתה ההרגשה שלך עם המטופל? ואיך זה שינה את המפגש? דיברנו על סגירת מפגשים, איך מסיימים, וסוגרים את הפרק הזה. המפגש הבודד שהוא חלק מסיפור ארוך שנבנה בהדרגה עם כל מטופל לאורך שנים.

בסוף שאלתי על מה תרצה לדבר במפגש ההדרכה של יום שלישי. היא ביקשה לדבר על עבודת צוות. על בניית צוות מנצח. על עבודה יחד עם האחיות, האדמיניסטרציה וכל שאר אנשי המקצוע שפועלים איתנו, לפעמים צמוד, ולעיתים לחוד. שמחתי על הבקשה שלה. הנושאים האלה שמשיקים לרפואה אבל קצת בצד, מרתקים אותי. קראתי ספרים, ושמעתי פודקאסטים ואני חושב על זה כל הזמן. ומשפר. לאט לאט.

מעבר לשיחות חשובות על דלקת גרון פרפור פרוזדורים דלקות אוזניים או לחץ דם אני מנסה להפוך את המתמחה למאסטר. לתת את המתכון שאי אפשר לקרוא בספר. זה שלומדים תוך כדי תנועה, מחשבה, שיחה, והפנמה איטית. כמו שנונה שלי הכינה קובבה. שמים מלח כמה שצריך, מעסים את העיסה עד שהיא מרגישה נכון, ומקבבים. קשה לשים את כל האהבה והמיומנות הזו במילים. אבל אפשר. איך בונים צוות מעולה ברפואה ראשונית?

מה המאפיינים של עבודת צוות נכונה? איך קורה הקסם הזה שאנשי הצוות פועלים יחד ולא מושכים לכיוונים שונים או מקבילים שלא נפגשים?

יש לקסם הזה כמה מאפיינים שחוזרים על עצמם בעבודות על צוותים מעולים ברפואה – חזון משותף, חלוקת חלל וזמן, להיות פיזית באותו מקום ולעבוד זה לצד זו יום אחר יום. המאפיין החשוב ביותר הוא אחריות משותפת על פאנל של מטופלים. כלומר, האחות, ואני, והמנהל האדמיניסטרטיבי ועובד הרווחה, והרוקח יודעים שהם אחראים יחד על קבוצת מטופלים. פאנל של מטופלים, וחולקים אחריות. במקרים מסויימים תוביל האחות ואני אשב במושב האחורי, ולפעמים השגת האישור וטופס 17 היא החשובה. כולנו פועלים יחד לבריאות של קבוצת מטופלים. יש חשיבות לחלוקת מידע, ולשפה משותפת. לתחושת אחריות של הצוות, ולהבנה שכל אחד מאיתנו יש חלק יחד ובשיתוף המטופלים ביצירת קסם המרפא.

דיברנו על המשמעות של השקעה בהדרכה של הצוות, של אכפתיות אמיתית מהמצב הרגשי, האישי, והמשפחתי של כל חבר בצוות. על מרכיבים חשובים נוספים כמו המשכיות טיפול, כוללניות, וזמינות סבירה. בלי אלה אין רפואה ראשונית נכונה. החשיבות של גיבוי הדדי. כשהאחות זקוקה לסיוע בהתמודדות עם מטופל מאתגר אני מזמין אותו לשיחה ומיידע אותו שהוא התנהל בצורה לא מקובלת. ומצפה להכרה. והבנה. כשאני רואה קורס מעניין אני שולח. ודואג שיפנו את הזמן, ולקדם. על המחיר של קידום הצוות. הצוות לא נשאר. הוא מתקדם קדימה. ואיך אפשר וצריך לקבל את זה בשמחה ובציפייה. למרות הזמן שהושקע.

בפועל – דיברנו על מנהיגות. על חיבור של קבוצה לחזון, הובלה, שיתוף מטופלים ושבירת חומות בין בעלי מקצועות הבריאות. על ההוכחות המחקריות שעבודת צוות טובה יותר מעבודה נפרדת. מפורקת.

בסוף היא אמרה שלא לומדים את זה בשום מקום. אמרתי שנכון. לומדים את זה בעבודה. בסקרנות. שלמדתי לכבוד הפגישה שלנו, ושההדרכות האלה חשובות לי הרבה יותר מאשר לה. ההוראה מאפשרת לסדר את המחשבה למסר ברור. חד. משייפת את המחשבות עד שהן ברורות וצלולות.

אמרתי תודה. אני יודע שתהיי מעולה. את כבר כזו. בזכות השאלות. רפואה לא לומדים בספרים. לומדים ביחד.