פירמידה זקנה הפוכה במסדרון
בכל חורף יש ריטואל.
בשיא עונת השפעת והברונכיט נוחת על ראשנו צונאמי של חולי וגם הודעות לעיתונות, כתבות, ותמונות עצובות של חולים בלי יכולת להגיע לטיפול רפואי בחדר המיון, חולים שכבר אמורים להתאשפז אבל אין היכן לאשפז אותם, חולים שמאושפזים בפינות אפלות במחלקות על מיטות שהוצאו ממחסני החירום של הצבא האוסטרו הונגרי במלחמת העולם הראשונה.
אחר כך מתחילים לדבר על פתרונות – צריך להוסיף מיטות אשפוז בבית החולים. בישראל מספר מיטות האשפוז הנמוך ביותר לאוכלוסיה בעולם המערבי. אחר כך מדברים על מוקדי רפואה דחופה, ותוספת רופאים ואחיות במיון ומה לא. כולם מדברים על בתי החולים, אבל על הפיל הגדול שבחדר לא מדברים.
מערכת הבריאות היא פירמידה. בבסיס שלה נמצאים שירותי רפואת המשפחה. המרפאה השכונתית, הקיבוצית, זאת שאמורים להגיע אליה כשמרגישים רע. כמו בכל פירמידה הבסיס הזה צריך להיות רחב, יצוק היטב ומבוטן. הבסיס של הפירמידה מאפשר לשאר הקומות לעמוד יציבות. הקומה השניה של חדרי המיון, והקומה השלישית של מחלקות האשפוז. הבסיס של הפירמידה חשוב גם בחזרה למטה. עם שחרור המטופל לביתו בסיס הפירמידה צריך לספק אפשרות לרדת בבטחה מהקצה האשפוזי אל הקרקע הבטוחה של הבריאות.
בישראל, לאורך שנים הפירמידה הזו עבדה יפה. בסיס רחב, נגישות גבוהה לרפואת המשפחה, רפואת משפחה איכותית שאיפשרה טיפול מחוץ לבית החולים, השגחה שמנעה אשפוז והצפת המיונים.
בישראל 2015 המצב שונה. עיוורון של קברניטי המערכת, חוסר תכנון כוח אדם משווע, ואינטרסים זרים החלישו באופן מתמשך את בסיס הפירמידה. כבר היום חסרים בפריפריה מאות רופאי משפחה, החסר הזה מחלחל למרכז, רופאי המשפחה, הם המבוגרים ביותר ושליש מהם לפחות אמורים לפרוש מעבודה בעשור הקרוב. ביחד מדובר בקטסטרופה.
נניח שכל אחד מחברי מפנה בזמנים רגילים מטופל אחד מכל מאה לחדר המיון. נניח שיש פחות רופאי משפחה, יותר דרישות מנהליות והרופא הטרוד לא יכול לספק מענה לחולים. הוא נאלץ לקצר טווחיים, לעגל פינות, להפנות יותר. נניח שכל רופא כמוני מפנה רק שני חולים למיון על כל מאה. במקום אחד. המיון קורס. נניח שהמיון מאשפז רק עשרים אחוזים מכל החולים שמגיעים לדלתותיו. המחלקות קורסות.
כך, כמו בטקס פגאני שנתי כולנו רוקדים את מחול המחלה של המערכת. אנחנו מוצפים, אנחנו מפנים יותר, המיונים קורסים, המחלקות קורסות. בחזור מהאשפוזים הקצרים אנחנו לא יכולים לעקוב אחר המשוחררים או לטפל בהם, הם חוזרים בחזרה לבתי החולים.
הזנחת בסיס הפירמידה לאורך שנים היא שגורמת לאבדן השליטה ובקרוב גם לקריסת מערכת האשפוז בישראל.
מה אפשר לעשות?
- להבין שרפואת משפחה חזקה, איכותית, זמינה, שוויונית היא תנאי בסיסי להצלת מערכת הבריאות.
- להגדיר את רפואת המשפחה כמקצוע במצוקה ולגשת לתכנון ארוך טווח של כוח אדם רפואי, סיעודי ותשתיתי לשנים הקרובות.
- לפנות זמן – מחקרים מראים ששליש עד חצי מיום העבודה של רופא משפחה ממוצע מבוזבז על מטלות מנהליות חסרות תועלת רפואית שיכולות להתבטל או להתבצע על ידי גורמים אחרים. מחופשות מחלה (10% מהזמן), דרך אישורים לביצוע מרתון, ועד למילוי טפסים, שקילת מטופלים, קיצור תורים ושאר משימות לא רלוונטיות.
- לקבוע סטנדרטים – ידעתם שבישראל אף אחד לא יודע כמה מטופלים ראוי שיטופלו על ידי רופא אחד? ידעתם שאין סטנדרטיזציה לכוח אדם תומך? מרחק ממרפאה? זמינות?
- להכשיר כוח אדם תומך – עוזרי רופא, אחיות קהילה, צוות מנהלי, לא חשוב מה. להגביר זמינות.
- לאפשר לרופאים לקראת פרישה שמעוניינים בכך להמשיך ולעבוד בשכר הוגן והולם, במקום לאלצם לפרוש.
- תוספת מקורות תקציביים למערכת.
במצב הנוכחי – לא משנה כמה מיטות יתווספו במחלקות הפנימיות, לא ממש יעזור להוסיף חדרי מיון ענקיים וכוח אדם רב בתוכם. החסר ברופאי המשפחה יגדל וילך ואנחנו, כולנו נמשיך לעמוד בתור שעות ארוכות בלילות אפלים, במסדרונות חשוכים, ולחלות.
הבחירות הקרובות דנות בהמון נושאים. חשוב שכולנו נדרוש זאת מהמפלגות – מחוייבות אמת לתיקון לפני הרס של מערכת הבריאות. מחוייבות לרפואה זמינה, איכותית, ושוויונית. מחוייבות של החברה לטפל בחלשים ביותר, בחולים, בסובלים. זו ציונות, זו יהדות, זו אנושיות בסיסית.
