השבוע ביליתי באימון עם היחידה הקבועה. 13 שנה שאנחנו מתאמנים יחד, חלק כבר השתחררו על סעיף גיל, שמות המבצעים משתנים, אבל סכמת החובש לעולם נשארת. חזרתי קצת שמח וקצת עם תקווה. יש שם רופאים שניים וחובשים, מהנדס, ועובד קבלן, ועורך דין לפני מבחן לשכה, מטפל ברפואה משלימה, קיבוצניק, ורב. במהלך האימון התקיימו הפריימריז של הבית היהודי והעבודה. ופתאום התברר שבלי לשים לב חלק לא קטן מאיתנו התפקד למפלגה ומתכונן להצביע עבור מועמדים ראויים. גם החברים שלא התפקדו דיברו על פוליטיקה בשפה אחרת. מאבדן אמון מוחלט במשחק הפוליטי, וזניחת השדה הציבורי לקבוצות לחץ קטנות, יש תחושה שהשבט שעובד, לומד, נלחם, תורם, משלם מיסים ורוצה לחיות מתעורר. השבט הזה רוצה חלק בכל טוב הארץ ולא מוכן לוותר על החלום. חבר אחד משפץ בית. גר כבר ארבע שנים אצל ההורים. דיברנו על אלומיניום ודלתות ובטון. ואיך הרבה חברים שלו לקחו משכנתא שאין סיכוי שיוכלו לשלם. חבר אחר בדיוק סיים לבנות, ואחרי שנה בה חשש מאוד למקום עבודתו – מצא סוף סוף עבודה חדשה. אחד דיבר עם אשתו שעובדת במשמרת לילה כי הילדה חולה והיה צריך לחזור לאימון מהר. כולם מסתכלים בעיניים עצובות על הפערים, על חוסר היכולת להבטיח חיים טובים לעצמם ולילדיהם, על תלות מצמיתה בדור ההורים שמזדקן. כולם רוצים תקווה. לא משנה מאיזה מגזר.

ואז התעודדתי. הלוחות הטקטוניים זזים, הם התחילו לזוז במחאה של 2011, לוקח להם קצת זמן אבל רעידת האדמה בוא תבוא. אי אפשר יהיה לעצור את הצונאמי של התקווה, ואת האנשים הטובים האלה. האבות שבאו לצו שמונה בקיץ, ולאימון עכשיו וכבר מחכה להם בדואר הצו הבא, הם לא יתנו לפוליטיקה של השנאה לנצח. כי חייבים תקווה. ושלווה. ונורמאליות. הפריימריז בליכוד היו ההתחלה. קבוצת מנהיגות יהודית, וירוס שכמעט וחדר ל DNA של המפלגה נחלש. המתפקדים העצמאיים עשו את זה. הדילים של קבוצות לחץ נחלשו, וההמון מתחיל לדבר. עם חוכמתו. הפריימריז של מלגת העבודה היו הצעד השני. כל הדילאים נדחפו לאחור. עם הערת אזהרה וכרטיס צהוב. הבית היהודי התחדד, מפלגת מגזר גדולה, ממש לא מפלגת מרכז קטנה. אלפי מתפקדים עצמאים הצביעו. ולא עזר שום דבר שאמר האח החייכן. חוכמת ההמון. השבט מתעורר ועומד לאמר את דברו. השינוי שמסתמן במפת המנדטים, חולשתן הצפוייה של מפלגות מצב הרוח, העוצמה של מפלגות דמוקראטיות. יש תקווה. וגם נגמרו המילואים. אז אפשר להחזיר את המדים והדרגות לאפסון, ולשכוח מהאוכל הצבאי. ולחזור לאופטימיות בלתי נלאית. עד הפעם הבאה.