תקווה. חמקמקה. נעלמת ומופיעה. בעיקר נעלמת.

חלמתי על מקום. מקום טוב יותר לילדי. מקום של צדק ולא צדקה. מקום של אהבה ולא שנאה. מקום של חמלה.

למדתי כרופא שהדבר האחרון שצריך לקחת, להעלים, לנתק זו התקווה, למדתי שחיבור לחוט זוהר של תקווה, אפילו קטנה, ליום שקט יותר, לכאב חלש יותר, לנשימה קלה יותר, חשובה הרבה יותר מכל התרופות, הזריקות והסכינים. תקווה.

בשבועות האחרונים חוט התקווה החמקמק נעלם. אני לא רואה אותו. אין לי חיבור ישיר לקשת בענן, לאופק הרחב. אפלה. מנהרה ארוכה מתת הקרקע של הנפש. מנהרת נפץ לנשמה.

איזה עולם נשאיר אחרינו לילדינו? איזו תקווה? האם באמת יכול להיות יותר טוב כאן? במנהרה התת קרקעית שלנו, זו של שנאה ואלימות, סתימת פיות ואכזריות, קשה להרים את הראש. ולנשום. מדינה עם הפרעת אישיות. או סקנדל או פסטיבל. אבל תקווה אין.

מלא באבק, בעפר, ידיים על הראש אחת שתיים שלוש.

המלחמה הזו צריכה להסתיים במאבק. מאבק על דמותה של החברה שלנו. על היכולת לדבר, על היכולת לנשום תחת השמיים האלה. על התקווה של ילדינו לחיים שפויים. מקום מגורים, עבודה, אהבה, אוכל, שתייה, גבר, אישה. הצבע האדום צריך להסתיים בכרטיס אדום. לבעלי ההון. לפוליטיקאים שהביאו אותנו עד הלום. אלה שמשרתים את אדוניהם בעלי ההון. המחאה החברתית, התקווה הגדולה האחרונה ייצרה תינוק מבחיל, בעל מום, שממשיך ומשרת את בעלי הממון. האם באמת מה שהשגנו מהמחאה זו מפלגת אין עתיד? איך גנבו מאיתנו את התקווה? בת שנות אלפיים? יאיר? יחשיך? תקווה?

כשנשוב משדות הקטל, האם נידום? נתחבא איש איש במחילתו? לבד? התקווה אם קיימת, נמצאת בדור הזה שיצא לרחובות לפני שלוש שנים. הדור הזה שגוייס עכשיו לשירות מילואים פעיל. הדור הזה, בני אותו גיל שיושב בעיירות, בכפרים, בערים. מנסה בכל הכוח לשמר את החוט הזהוב של התקווה. בת שנות אלפיים.

חם. חם כאן כל כך. ואבק. חייב להיות יותר טוב.

If it is true that there is to be no haven of rest for them when their sufferings here are at an end, I, for one, am not going to bargain for any haven for myself. I shall go without fear where they go, and by the side of my brothers and sisters from the forests and the fields, from skies and seas, lie down to merciful extinction in their mysterious underworld, safe from any further torments inflicted by God or man, safe from any haunting dream of eternity. Axel Munthe.