מכשירים את השרץ
משרד התמ"ת בעווית אחרונה של ממשלת מעבר מנסה להכשיר שרץ.
לפני כחמש שנים בפעם האחרונה התעוררתי בבוקר, נסעתי לעבודה, התחלתי יום בשש בבוקר, דמים התחלתי לקחת בשבע וחצי. בארבע או חמש אחר הצהריים הלכו כל הרופאים מהמחלקה האחיות התחלפו כבר בשלוש. נשארתי לבד, עבדתי ללא הפסקה. מתישהוא בסביבות עשר בלילה אחרי עשר קבלות עשרות בדיקות דם ומלא עירויים שהחדרתי התיישבתי לכוס קפה ראשונה ביום. כשסיימתי להכין אותה – נסקפה אבקה שאספתי באמצעות מקל של בדיקת גרון אל תוך כוסית שתן סטרילית, קראו לי להחייאה. עוד שעה חלפה, שתי קבלות חיכו לי בסוף ההחייאה שכללה החדרת קוצב חיצוני, ייעוץ טיפול נמרץ, קרדיולוג, המון תרופות ועיסויים מתישים. משפחת המטופל אליה יצאתי לבשר את הבשורה המרה החלה בזעקות ובהשלכת עציצים, עמודי עירויים, וכל דבר הבא ליד, לא כי הם כעסו. זו היתה הבעת אבל שנחשבת לגיטימית בישראל. זחלתי לביצוע אחת הקבלות שחיכו, אך באמצע ביקשו לדבר איתי שני בני משפחה. המשכתי. המשכתי. המשכתי. אחר כך היה עוד התקף לב במחלקה, ועוד המון פרטים קטנים. האחיות התחלפו כבר באחת עשרה וסביב השעה ארבע לפנות בוקר זחלתי לדרגש שעטפתי בסדין של בית חולים עם ניחוח מוכר, ונפלתי לתנומה. תוך עשרים דקות העירו אותי להרכיב עירוי דם, חזרתי לישון, העירו אותי למטופל עם בצקת ריאות. כך הגיעה השעה שש, והתחלתי לפתוח את היום לקראת הגעת שאר הצוות. בעשר וחצי יצאתי לחניה, ונהגתי הביתה. בדרך נרדמתי. למזלי זה היה ברמזור, בעמידה. הצפצופים של המכוניות מאחורי לא העירו אותי. עד שהגיע נהג, פתח את הדלת, וניער אותי.
נעצרתי בצד ונרדמתי ברכב, לא זוכר איך הגעתי הביתה.
קבוצה קטנה של מתמחים אמיצים הגישה תביעה שמאתגרת את חוקיות תורנויות המתמחים.
אם כולנו אמורים לעבוד לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, איך ניתן לראות תורנות של 26 שעות ברציפות כחוקית?
המדינה מגיבה בהכשרה של השרץ.
בלי להתייעץ עם מבצעי העבודה המתמחים, בלי דיון ציבורי מסודר, בלי החלטה של נבחרי ציבור, באמצעות הוראת שעה שואפת המדינה להפקיע זכות בסיסית של עבודה ומנוחה מרופאים צעירים.
הם טוענים שמדובר בקיבוע של הסכמים קיבוציים של הרופאים. מה ששוכחים לאמר הוא שרוב המתמחים עמדו על הרגליים האחוריות באמירה ברורה שההסתדרות הרפואית לא מייצגת באופן נאות את האינטרסים שלהם רק לפני שנה. מה שהמדינה שוכחת וההסתדרות הרפואית נמנעת מלהזכיר הוא שאותה המדינה מנעה מהמתמחים את זכותם להתפטרות. מה שעוד לא מזכירים שם במסמך הוא ששני ההסכמים הקיבוציים האחרונים מזכירים שש תורנויות כמספר מקסימאלי של תורנויות בחודש. הוראת השעה הופכת שמונה תורנויות לדבר שבשגרה – כלומר למינימום, כתלות בהחלטתו של מנהל מחלקה. לא רק שהתקנות מפרות זכויות בסיס של קבוצה חלשה ולא מיוצגת, הן מפרות את ההסכמים הקיבוציים עליהן הן מתבססות.
המדינה, ההסתדרות הרפואית וכן – גם אנחנו האזרחים לא יודעים – אבל יש אפשרויות אחרות. חלקן עולות כסף וחלקן דורש התארגנות. זה הכל. אבל למה להתאמץ לחפש פתרונות יצירתיים לניצול אם אפשר באיבחה קלה להכשיר את השרץ?
הבנתי כבר שכרופא אני צריך לעשות מילואים כלוחם עד גיל 45 או חמישים, הבנתי כבר שכרופא אני מחוייב לעצור ליד כל תאונת דרכים, שגיל הפרישה שלי נדחה לגיל שבעים. אני אוהב את המקצוע. הוא שווה את זה. אני לא מבין מדוע אתם מוכנים לקבל טיפול על ידי רופאים כועסים, מותשים ומרוטים. איך אתם נותנים לרופאים להפוך להיות צללי אדם. איך זכויות נמחצות בכזו קלות.
אני מבקש, לא, אני מתחנן, למען כולנו – שלחו התנגדות לתקנה, דרשו שיתקיים דיון ציבורי על כך, דרשו שלא תעשה בזמן ממשלת מעבר, דעו שהיום מדובר ברופאים הצעירים. מחר ירמסו את הזכויות שלכם.
ביאוש. עבדכם הנאמן.
