הרבה נכתב בנושא מחאת התל אביבים, והמחאה כך נראה עוברת באגן הים התיכון כמו שפעת החזירים, חוצה גבולות ומדינות, קופצת מעל ובתוך תרבויות. חוקרים מדברים על רעיונות והתפשטותם בתוך ובין תרבויות כיצירים בעלי התנהגות כמעט אבולוציונית, ביולוגית. רעיון, (MEME), מתפשט, תופס צורה ונפח, עובר אבולוציה ומשתנה, מתפשט ומדביק אנשים בזה אחר זה. כמו וירוס, כמו חיידק. אנחנו יצורים חברתיים, ואני מאמין בתבונה קולקטיבית ובעובדה שאנחנו הרבה יותר נחיל אנשים בעל חיים חצי עצמאיים מאשר פרטים. אולי אי שם הנמלה או הדבורה מאמינות שהן ישות עצמאית, אבל אנחנו, מהצד רואים רק את הנחיל?
המחאה מתפשטת בנחיל שלנו, היא עוברת מאדם לאדם, מקהילה לקהילה, לא מזהה את גבולות הנכסה או הנכבה, היא כאן. כולנו מוחים. מאתונה ועד תוניס. הפייסבוק והטוויטר והבלוגים מאיצים את התהליך הזה לתוכו נסחפת התקשורת והממשלה, בלי שליטה. לילה כלכלי יכול אולי לרכב למשך כמה ימים על הגל, אבל לא להוביל אותו. הממשלה וחברי הכנסת יכולים להגיב, להצטרף, אבל לא לשלוט. לתחושתי הכלב, שעד לאחרונה הזנב כשכש את כל כולו, החל סוף סוף לכשכש בזנב. ועכשיו הזנב זז. ימינה ושמאלה, אבל רוקד.
הרעיון הזה שמתפשט – שקבוצה של אנשים יכולים אם ירצו לגייס מספיק תמיכה כדי להפיל שלטון טוטליטארי, או, להוריד את מחירי הקוטג', ואולי גם לסדר לנו דירה במרכז תל איב ליד הקפה השכונתי, איננו רעיון חדש. הרעיון הזה חוזר אחת לכמה עשרות שנים כמו שפעת החזירים, ומנענע את העולם. הוא מנקה ומסדר, מפיל סדרי עולם ומרים חדשים. הנחיל בתבונתו דואג.
בשנים האחרונות נראה שהשלטון, הריבון, המדינה לא משרתים בצורה מיטבית את הנחיל. שיטת המדינה המודרנית שהיתה פתרון טוב לבעיות הנחיל הפכה למכשיר בידי בעלי הון לכתיבת חוקים, וליצירת מעמד אריסטוקרטיה חדש. הם כותבים את החוקים לעצמם. עכשיו נראה, האם מדובר במגפה אמיתית, או, פשוט התפרצות של שפעת עונתית.
למרות שאין בי הרבה אמפתיה למאבק האוהלים, (אולי אכתוב על זה משהו פעם), כי לתחושתי הוא מקטין סולידריות ומקטב את החברה עוד יותר, אני תומך ברעיון המחאה ושמח עליו. אני מקווה שהווירוס הזה יתפשט עוד כי הגיע הזמן לשינוי.
הבלוג הזה שותק לאחרונה. מדי שבוע עולים בו הסיכומים של הציוצים מטוויטר, ואני כותב לבלוג בכללית, בלוג עם יתרונותיו וחסרונותיו. הפוסט האחרון של חברי הטוב ישי לב כפוסט אורח עם הרבה תגובות מעניינות.
