סיכום שנה, חלקי בלבד.

לפני שנה – לימדתי הומניזם ברפואה במכון גזונטהייט! השנה התחילה בסידור המחשבה שלי על רפואה, חברה, ובני אדם, והעברת המחשבות בצורה קוהרנטית לאנשים אחרים. ההוראה החוץ ממסדית בגזונטהייט אפשרה לי לחשוב, לסדר ולאמר את כל מה שאני חושב. בלי לפחד. המסע המופלא הזה, היה קשה, מרגש, נהדר. חלק מהתלמידות והתלמידים ממשיכים לכתוב, ליצור ולחשוב בעקבות החודש הזה של לימוד משותף, התרחקות, והתקרבות. בקרוב אני נוסע לשם שוב. מצ"ב וידאו שהכינה אחת התלמידות לפני חודשיים.

אחרי  החזרה – נחיתה לקלחת שכולו עבודה בקיבוצים ובמרכזי הקליטה, הוראה בשני בתי הספר לרפואה,אחד ושניים, לימודים ברפואה אינטגרטיבית בשעות הלילה ולפנות בוקר, והשתלמות בעבודה ביחידה לרפואה אינטרגטיבית במרכז רפואי על שם רבין.קצת באמצע הגיעה המלחמה בעזה, ונסיעה לעוד לימודים ברפואה אינטגרטיבית ביבשת הרחוקה.

חזרה לקלחת, ופתאום נסיעה לאתיופיה, להוראה, מפגשים, עבודה.

חזרה וסימסטר שני. לימדתי בשתי מסגרות את הקורס החדש – "מערכות בריאות בעולם", קורס שמנסה לספק הבנה לרופאי העתיד. הבנה שאסור לרופאים להשאיר את מגרש המשחקים הארגוני והלאומי לאנשי הכסף שמנסים באופן פעיל לייבש את המערכת ולהרסה. מעין נסיון אקדמי לעודד רופאים לאקטיביזם.

במקביל הערכות מהירה והשתתפות בהעברה של קורס נוסף בהומניזם – "אומנות המרפא". קורס שקצת קשה להסביר איך הוא עובד ולמה – אבל עובדה, הוא נערך בהמון בתי ספר לרפואה, וצמליח לחבר סטודנטים ורופאים לערכי הליבה, לסיבה בגללם הגיעו לרפואה. לקסם שכאן.

נמשכו הלימודים האינטגרטיביים, ולמדתי מזווית אחרת על רפואה סינית, ואסטמה, ומיגרנה, ומחלות מעיים דלקתיות וסוכרת וסרטן ומה לא….

והופס,ממש לפני שנגמר הסימסטר חודש מטלטל של מילואים. קשה לתאר את עוצמת הזעזוע שהחודש הזה יצר אצלי, ואכזבה, וכעס, וחזרתי אחר. לא הצלחתי למצוא את האהבה למטופלים שלי, לא הצלחתי למצוא נחמה. חודשיים. חודשיים עד שהתאוששתי בסיוע של החברים המדריכים של "אומנות המרפא", שהצליחו לספק תובנות, ונחמה, ואהבה. בסיוע המשפחה שלי. האהבה והתמיכה בה עטפו אותי.

וחודשיים של קיץ חם ועמוס, מעמיס על כתפיים את העבודה של חברים שהחליפו אותי בזמן המילואים. ולמה? כי בפריפריה, בנגב זוחל כבר חסר ממאיר ברופאים. והחסר הממאיר הזה משמעותו שאין מחליפים. אין. והדרך היחידה להחלפה טובה היא באמצעות ברטר. סובלים חודש במילואים ואז חודשיים בהחלפות. זה מה יש. על יום חופש כמובן אין מה לדבר. פרידה ממרכזי הקליטה שנסגרו עקב הפסקת העליה מאתיופיה.

במהלך השנה ניסינו, קבוצה של חברים מסורים לרפואה הציבורית ולרפואת המשפחה, להקים קבוצת חשיבה ושיתוף פעולה של מתמחים ורופאים צעירים ברפואת המשפחה, וגם הצלחנו להגיע להישגים שונים ומשונים, קצת תקווה, אבל הרבה מחשבה – האם באמת יש לי זמן לכל זה?

ההישג הגדול ביותר השנה – הילדים שלמדו לאהוב מבוכים ודרקונים, והמשפחה שמתכנסת יחד לשחק במשחק הזה של דמיון ושיתוף פעולה קבוצתי. איזה כיף.

והנאה קטנה שלי – המשחק החדש שגיליתי, שמספק לי שעות נפלאות של קטל מפלצות, ערפול חושים, שיתוף עם אנשים אמיתיים, ועולם שלם לגילוי. המשחק הזה יקבל פוסט משלו פעם.

היה עוד המון אבל אלה הכותרות.  שמורכבות מימים ארוכים ארוכים, ולילות קצרים קצרים. המון מפגשים עם אנשים כואבים, נזקקים, עצובים ושמחים. המון צרכים שבלעו את שלי.

לא הספקתי לכתוב, לא הספקתי לחשוב, בקושי הספקתי לקרוא, לא הייתי מספיק עם המשפחה.

אני מאחל לעצמי שנה פחות עסוקה, יותר נינוחה, עוד אהבה, ובעיקר – בלי בלי בלי מילואים.

ועכשיו סוף שנה, ושנה חדשה מתחילה, וחשבון נפש כזה היום.

לקוראי הבלוג אני רוצה למסור תודה, ולאחל שנה מעולה, והמון אהבה, והרבה בריאות, ולהודות, באמת להודות שאתם כאן וקוראים אותי ומשתתפים, ומשתפים, ועונים, ולוקחים חלק במסע. אני מרגיש אתכם לצידי.

תודה.