הפתק שלי בקלפי
אני משתדל מאוד. בחיי.
להשאר בשבלול, לטפל בחולים, ללמד תלמידים, להיות עם הילדים.
להיות רופא.
בלי פוליטיקה. בלי להתעצבן, להתעצב, לבכות, לדאוג, לאבד תקווה.
לרוב זה די מצליח. לפעמים לא.
לפני כמעט שנתייםכתבתי את הרשימה הזו. קצת אחרי המלחמה וממש ליד וינוגרד.
כתבתי בעיקר על ביבי. ולמה לא ביבי.
לפני חצי שנה כתבתי את הרשימה הזו. כתבתי שם שנמאס לי להיות מדוכא (ולא. לא התייחסתי לאבחנה רפואית כלשהיא). נמאס לי לבכות וליבב, ולבחור בפוליטיקה של שלילה. אמרתי שאני מסרב להיות חסר תקווה.
כתבתי שאני לא מוכן לטבוע בים של נקודות שחורות, ברשעות, בייאוש. אני אוהב את המקום הזה, ושונא אותו, אבל בעיקר אוהב, ומאמין שיש עוד סיכוי, ואולי אולי יהיה כאן קצת יותר טוב. ועוד קצת אחר כך.
בגלל כל זה בחרתי להצביע לתנועה הירוקה מימד.
התארגנות שבחרה באופן מודע בפוליטיקה חיובית. בחזון של תקווה. באהבה, בחיוך.
קול מבוזבז? אולי. אבל לפחות קול רענן, חדש, של תקווה, פתק נגד הייאוש.
נקודה אחת מטרידה – אין במצע אף מילה על מערכת הבריאות. יש המון מילים על "מגפת ההשמנה" – בעיה אמריקאית למהדרין, בעיה חשובה הרבה פחות בישראל. יש דיון שלם על בריאות הציבור, ואין אף התייחסות לרפואה הציבורית. בעייתי. האם מישהו בתנועה הירוקה מימד ירים את הכפפה ויתייחס לנושא?
ולמרות זאת – כנראה שהפעם אצביע ה.