כמעט בכל יום אני פוגש מדוכאים.

לעיתים, אני נפגש עם מדוכא או מדוכאה, לפעמים אני רוצה לצעוק. תסתכל! החיים שלך כל כך יפים, מתוקים.

יש לך משפחה, ילדים נהדרים, קורת גג מעל הראש, מים חיים לשתות, פת לחם לאכול. עבודה. אהבה. תתעורררררר!!

לפעמים, כך אני מרגיש, אם יכולתי לעורר הסתכלות אחרת, זווית שונה, צבע אחר במשקפיים, הם היו מבינים. הם גם היו רואים. העולם שלהם, שלנו, כל כך נפלא. לפעמים קשה, קשה מאוד להבין.

בבוקר מוקדם עבדתי באחת המרפאות. טיפלתי, חתכתי, חבשתי, ליטפתי, בדקתי, דיברתי, הקשבתי. בחדר ההמתנה ישבו עשרה עולים מאתיופיה. הטלוויזיה דיברה רוסית. חדשות. יצאתי במהירות מהחדר שלי לחדר הטיפולים לבדוק פצע מתחת לתחבושת. העולים ישבו מרותקים, מביטים לכתב מקריין ברוסית העברה של ארון ועוד אחד. ערוץ תשע. העולים לומדים את ישראל, ברגעים קשים, ברוסית. חייכתי קצת.

עשרים לאחת עשרה ואני ממהר בין מרפאה לחברתה. לרוב, אני מקשיב לדיסק עם סיכום של מאמרי רפואה. נושם קצת, מביט במדבר שמסביב. הכביש ריק, רותח פאטות מורגאנות באספלט שחור. הפעם נשארתי עם רדיו. רשת ב. הכל דיבורים. כתב שלנו ראיין כתב איטלקי של רשת סקאי. ממלא דקות מתות. לפני שהמתים ימלאו דקות חיות.

אחת עשרה ארבעים ושמונה. ירון דקל מדבר עם עירא בן גיאת. אמא של יער. חלל מלחמת לבנון השנייה. בוקס אצלי בבטן.

בלי להסס הוא שואל פעם אחת, ועוד פעם אחת. האם היא מרגישה שהקורבן היה לשווא? האם היא כועסת? מה היא רוצה לאמר לבני המשפחות, ושוב חוזרת שאלה על כעס, של בזבוז. עירא מדברת אהבה. וכאב. כמו שני קולות שלא נפגשים. ירון דקל שואל כעס ותסכול, ופשלות, ועירא עונה אהבה, וגעגוע, וחמלה, ועצב. שתי שיחות נפרדות. היא מספרת שיער צריך היה להשתחרר אתמול. היא מתנחמת במילים. בעלם והלם, ומאסר עולם. היא מבכה את יער בנה "ילד מתוק וחכם עם גבות הכי יפות בעולם". ויש במילים שלה כל כך אהבה, וטוב, ועצב. בשלב מסויים ירון דקל נשבר. מפסיק לשסות שאלות. נשמע כאילו לא יכול לדבר יותר. ואז נשמעת כרמלה מנשה. ושואלת שוב. "והיום.. כשאת מסתכלת אחורנית, האובדן שלך, והבנים שחזרו הביתה בארונות, את חושבת שזה היה פספוס? שזה היה מיותר?" לא מספיק להם. לא מספיק לשמוע את האמא בכאבה. צריך לדקור. לצבוט. לחלץ איזו שורה של כעס. לתחוב מילים לגרונה. הפעם לא הצליח להם. בזבוז של זמן אוויר.  אין פה סיפור.

ואני בוכה, מתמלא דמעות, וחולף במדבר, וחונה. קצת בצד ליד המרפאה. ונושם קצת כוח, ושקט, מתכונן לבעיות של אנשים אחרים.

ולשניות קצרות היום אני חושב על עירא ויער, ועל כתבים תוקפנים, שמחדירים בעירוי איטי תרעלה, ועצב, וחרדה, ופילוג, ורוע. לנשמות של כולנו.

ומטפל בדיכאון שלי, ורואה את הדיכאון של המדינה. ונמאס לי. לא רוצה להתעטף בעצב. לא רוצה דגל בחצי התורן. מרגיש שאנחנו החולה המדוכא. וזקוק לפרוזאק הזה, לפסיכולוג, לרופא המשפחה החכם שידפוק על השולחן ויצרח – טמבל – אתה לא רואה? התמכרת לשחור משחור הזה שמשדרים אליך? תסתכל!

המקום היחיד שהחיה שפה מתה, גוססת. המקום בו אנשים ממשיכים לקום ולעבוד וליצור, שמרוויחים וחיים, ומחייכים. מקום בו נולדים ילדים, ופרחים גדלים, ואנשים לא מתביישים להיות. עם קטן. ותשתיות, ומפעלים, וכל כך הרבה חיים. תראה יא טמבל את הכלכלה הפורחת, תפסיק לחפש כל הזמן את האפל, השחור. תראה את החופש, הבט אל ההצלחה. ויש כל כך הרבה טוב, ואני לא מוכן שיטביעו אותו בים של נקודות שחורות קטנות ומרושעות. היום אני לא מוכן. כי עירא לא מוכנה. כי היא לא נותנת להם לכוחות הייאוש לחדור אל העצב שלה ולהפוך אותו לקרדום להרוס בו.

ומטפל במי שצריך, ויוצא אל הערב, ושקיעה נפלאה, וירח כמעט מלא. ושקט. שקט חי, במקום שהטוב בו יותר מרע. שהרע בו פחות מהטוב. מקום שבחרתי, למרות. ובגלל. ובזכות. בלי מסך של תמימות. היום עירא היתה הפרוזאק שלי.

נמאס להיות מדוכא. נמאס להיות ציני, ומזלזל. היום נמאס.